פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "שומרת הסיפורים" מאת סאלי פייג'

פרק שלישי

סיפורים בתוך סיפורים

השעה כבר כמעט ארבע אחר הצהריים כשג'אניס מגיעה למקום העבודה האחרון שלה בימי שני: עצב. צחוק בתחילת היום, צער בסופו. הבית הדו-משפחתי בנוי מלבֵנים אדומות ומרוחק מעט מן הכביש. מבנהו רחב ונמוך, כאילו התיישב כאן פעם במקומו ומאז סירב לזוז. החזית הצנועה מטעה; כמו כל שאר הבתים ברחוב, הבית הורחב מצידו האחורי, כך שבעורף יש שורה של חדרי אוכל / מטבחים שבולטים החוצה אל כל גינה במקביל. בעליות הגג שלכל אורך הרחוב יש חדרי עבודה, חדרי משחקים, חדרי אורחים, ובמקרה הזה, החדר האהוב על ג'אניס, שלדעתה עשוי לעמוד במרכז של סיפור. הסיפור של פיוֹנה.

ג'אניס פותחת את הדלת ויודעת מייד שפיונה ובנה אָדם לא נמצאים בבית. לבית ריק יש צלילים מיוחדים משלו. לא רק שנדמה שתושבי הבית אינם, אלא שהבית עצמו איכשהו נסגר והתרחק גם הוא למקום אחר. השתיקה מוחלטת כל כך עד שהיא ממש שומעת אותה. היא הבחינה בתופעה הזאת גם בבתים אחרים. בית בשעה מוקדמת ביום חג המולד יכול להיות נטול רעשים, אבל לא שקט. הבית ללא ספק אינו ישֵן (בניגוד ליושביו), אלא נושם חרש, ומהקירות היא כמעט יכולה לשמוע את התחינה ל"רק עוד חמש דקות" לפני שתתחיל ההסתערות על המתנות. לבית בבוקר של לוויה יש צליל מיוחד – או שאולי זאת תחושה, היא לא באמת הצליחה להחליט: הוא מתוח, ממתין, יציב. לפני שנתיים היא הרגישה זאת כאן. זה היה ביום שבו פיונה קברה את בעלה. הפעם האחרונה שאדם נפרד לשלום מאביו.

על השולחן בכניסה יש פתק מפיונה.

לקחתי את אדם לאורתודונט (שוב בעיות עם הגשר!)

הכסף על השולחן במטבח.

ג'אניס נושפת בתחושת הקלה עמוקה ומרגישה מייד אשמה. היא מחבבת את פיונה ומצפה להפסקת הקפה איתה בחדר העבודה, אבל האמת היא שלפעמים היא מקווה שפיונה לא תהיה בבית. היא מהרהרת בכך ומגיעה למסקנה שיש לזה כנראה שלוש סיבות. קודם כול, היא יודעת שתוכל להשלים את הניקיון מהר יותר בלי פיונה בסביבה. שנית – ומכאן נובעים רגשי האשמה – היא רוצה להימנע מהעצב שהיא רואה על פניה של האישה הנעימה בגיל העמידה, שיושבת מולה ולוגמת מהקפה שמזגה להן כרגע ממכונת הקפה האדומה והמבהיקה. למען האמת היא דואגת לפיונה (עוד דאגה שנוספת לרשימה). אבל כמובן, אין שום קשר בין חייה של פיונה לחייה שלה. היא בסך הכול המנקה שלהם, כפי שבעלה מזכיר לה שוב ושוב.

לאחר שהיא משלימה את רוב מטלות הניקיון היא מתפנה להכיר בסיבה השלישית שבגללה היא שמחה שפיונה לא נמצאת בבית. כך נותר לה זמן רב יותר לבלות בחדר האהוב עליה בכל הבית – החדר המוארך ובעל התקרה הנמוכה שבעליית הגג. גם אותו היא תנקה, כמובן (לג'אניס יש כללים ברורים בעניין הזה) אבל היא גם תחשוב על הסיפור של פיונה.

בעליית הגג, על שולחן רחב שפעם הייתה עליו רכבת צעצוע – הסימנים של המסילות עדיין ניכרים על שכבת הלבד הירוקה – מונח בית בובות. זהו בית גדול בסגנון ריגֶ'נסי ובו שלוש קומות וגם – כמו בבית של פיונה – עוד חדרים בגג. אבל בקומת הקרקע אין חדר אוכל, מטבח ומזווה, אלא חנויות. אזור המגורים נמצא מעל, ובקומת הקרקע נמצא אזור המסחר. פיונה יצרה לחנוּת שלט מיניאטורי ומסוגנן וצבעה אותו בצבע זהב עדין – גֶ'בֶּדָיָה ג'וּרי: קברן. לג'אניס אין מושג מה מקור השם, אבל היא לא יכולה שלא להתפעל מהצלצול הנאה שלו.

היא מתיישבת ופותחת את הצד הקדמי של הבית. רוב החדרים מלאים בחפצים, מושלמים בדרכם המיניאטורית. חדרי שינה, סלון, חדר ילדים, והחדר החביב על ג'אניס – מטבח מעוצב להפליא בסגנון כפרי, ובו בצק של מאפה מרודד חלקית על השולחן ולצידו קערת שזיפים בגודל של ראשי סיכה. בשבוע האחרון קיבל הבית תוספת חדשה; פיונה סיימה לעצב את אחד מחדרי האמבטיה. ג'אניס חושבת שהדוגמה של הטפט, דוגמת פייזלי בצבעי כחול ושמנת, מתאימה להפליא לשידת המהגוני ולאמבט בסגנון העתיק. ג'אניס שולחת יד ומיישרת את שטיחון האמבטיה הקטן והכחול שתלוי על מתלה המגבות המיניאטורי. יש עוד שינוי שהיא מבחינה בו. למטה, בחדר העבודה האחורי, היא רואה שפיונה הכינה עוד ארון קבורה – עץ אגוז עם ידיות נחושת קטנות. היא מניחה שזה לא פריט שנמכר בחנויות צעצועים. למה שמישהו יטרח לייצר פריט כזה, כשרוב האנשים מחפשים דגמים זעירים של שידות, פסנתר או אפילו סלסילה לכלבים? לא, היא יודעת שפיונה הכינה את ארון הקבורה במו ידיה. היא בוהה בו במצח קמוט ולא יודעת מה לחשוב.

כשבעלה של פיונה מת היא עבדה בתור רואת חשבון במשרד עורכי דין. חודשיים לאחר מותו היא התפטרה מהעבודה ועברה הכשרה של קברנית. בשיחה אגב כוס קפה היא הסבירה לג'אניס שזאת עבודה שהיא תמיד התעניינה בה, אבל מעולם לא אמרה זאת בקול כי חששה שאנשים יחשבו שזאת שאיפה משונה למדי.

ג'אניס לא ראתה בכך שום דבר משונה. היא ידעה שכשאנשים מתחתנים הם יכולים להיעזר בשפע של כתבי עת ומדריכים מקוונים. כולם נותנים להם עצות, ואפילו יותר ממה שהם רוצים. אבל כשמישהו מת, יקיריו יכולים למצוא את עצמם לבד בְּעולם מלא בשתיקת מבוכה. ג'אניס עזרה מדי פעם לחבֵרה שמנהלת חברת קייטרינג, ובמהלך השנים מצאה את עצמה מתנדבת לטקסי האשכבה ומתחמקת מאירועי החתונות. בלוויות אנשים מרגישים לעיתים קרובות אבודים, לא רק בגלל האֵבל אלא גם מפני שבתור אנגלים, אוחז אותם פחד משתֵק שמא יאמרו או יעשו את הדבר הלא-נכון. מילה עדינה מפי "העובדים", ולא מפי אחד האבֵלים הנאספים, מתקבלת לעיתים קרובות בברכה. אז כן, היא הבינה בהחלט למה פיונה רצתה להיות מנהלת לוויות.

פיונה עבדה במשרה חלקית ומאוחר יותר במשרה מלאה בעסק של קברן, והשלימה את ההכשרה הנחוצה למשרת מנהלת לוויות. לג'אניס לא הייתה סיבה להאמין שהיא התחרטה אי-פעם על החלטתה. אבל עוד ארון קבורה? האם אין מאחור ארונות רבים מדי גם ככה? מאז פיונה למדה בכמה וכמה קורסים וזנחה את עבודת הקברנות לטובת התמחות בניהול טקסים אזרחיים, בדגש על לוויות לא דתיות. ג'אניס יכולה להבין גם את זה – את הצורך להשליט סדר ולהציע ביטחון כשאין שום טקסים דתיים שאפשר להישען עליהם. היא הכירה אנשים – אתאיסטים – שנערכה להם לוויה דתית רק מפני שהמשפחה פעלה בדרך המקובלת ולא ידעה על קיומן של עוד אפשרויות.

ג'אניס מוציאה מכיס סינרה שפופרת צרה וארוכה ושולפת מתוכה חוט תיל שאליו מחוברות שורות של נוצות ירוקות קטנטנות. פיונה היא לא היחידה שיודעת להכין דברים. ג'אניס מתחילה לאבק כל חדר בתורו, ומתפעלת מהפרטים הקטנים שהושקעו בעיצוב כל חפץ. האם בניית העולם הזה בגרסתו המוקטנת עוזרת לפיונה להבין את עולמה שלה? היא ממש לא בטוחה שאכן כך.

ג'אניס באמת חושבת שהעבודה החדשה של פיונה עזרה לה, והיא יודעת שפיונה מקילה על אחרים ומנחה אותם בשפע של טוב לב בשעת ההלם והצער שמתלווים אל המוות. העבודה של פיונה היא גם זו שסיפקה לג'אניס את ההזדמנות הראשונה לשמוע אותה צוחקת אחרי מות בעלה.

הן שתו אז קפה יחד בחדר העבודה של פיונה. פיונה התכרבלה בכורסת העור הנמוכה ותחבה את כפות רגליה מתחת לחצאית הטוויד שלבשה. מעל החצאית היא לבשה סוודר ירוק בהיר, וג'אניס הרגישה שרק חסר לה קולר והיא תיראה בדיוק כמו כומר כפרי. אולי זאת הסיבה שבגללה המשפחות המתאבלות ראו בה משהו מנחם? פיונה העלתה את משקפיה על גשר האף וקירבה אותם אל תסרוקת הקארה הקצרה של שערה הבלונדיני-האפרפר, ואז הניחה בחיקה ערמה של דפים. היא הסבירה לג'אניס שהיא מנסה לנסח הספד לאדם שנראה כי כל מכריו סלדו ממנו.

"לא תאמיני," היא אמרה והרימה את עיניה אל ג'אניס, "כמה משפחות מבקשות ממני שאכתוב את ההספד בשבילן."

"אולי אנשים פוחדים לדבר בפומבי?" שיערה ג'אניס בהיסוס. ג'אניס ידעה תמיד שהיא עצמה לא סתם דאגנית אלא גם עכברה ביישנית.

"לא נראה שזה מונע מהם לצרוח ולריב בפומבי," ענתה פיונה בחיוך.

ג'אניס הנהנה. היא ראתה מקרים כאלה בטקסי אשכבה. יחסית לעכברה היא גילתה יכולת מרשימה להפריד בין אנשים שפותחים בתגרה.

"מה דעתך על הניסוח הבא?" שאלה אז פיונה והרימה את הדף העליון בערמה. "הוא היה יחיד בדורו."

"הממ, אני לא בטוחה."

"הוא היה טיפוס אמיתי?" הציעה פיונה בנימה ספקנית.

ג'אניס חשבה על כך לרגע. "אולי..." היא שתקה לרגע ובהתה החוצה דרך החלון. "הוא היה אדם שהקרובים אליו ביותר לא ישכחו לעולם."

ג'אניס הסתובבה מייד כששמעה את צליל הצחוק של פיונה. עברו חודשים מאז הפעם האחרונה שבה היא שמעה אותה צוחקת. היא גילתה שהיא עצמה רוצה לבכות.

"זה פשוט מושלם," אמרה פיונה וחייכה.

היא מסיימת לאבק את בית הבובות המעודן וסוגרת אותו עם התֶפֶס. היא רוצה שהסיפור של פיונה יבוא לידי ביטוי בפריט הריהוט הקטן והיפה הזה. אלגוריה לכיוון חדש ומפתיע שיוביל להחלמה ולהתאוששות. זה סיפור שהיא תשמח להוסיף לאוסף שלה. אבל ככל שחולף הזמן היא הולכת ומפקפקת באפשרות שיהיה לסיפור של פיונה סוף טוב. משהו אפל חבוי בסיפור הזה – נושא כבד שזוכה לשתיקה ולהתעלמות. משהו אורב שם בפנים. היא מרגישה אי-נוחות ומתחילה לחשוב על ילדותה שלה, ואם יש מקום שאין לה שום רצון לחזור אליו, הרי זה המקום ההוא.

שומרת הסיפורים / סאלי פייג'
כתר, 2024
תרגום מאנגלית: דנה אלעזר הלוי
328 עמודים

סאלי פייג' היא סופרת בריטית. "שומרת הסיפורים" הוא רומן הביכורים שלה