פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "חנות ספרים מול האגם" מאת ג'ני קולגן

פרק שלישי

זואי התקשרה לג'ז. היא לא ראתה אותו כבר שבועות.

היא תהתה כמו תמיד איך לכל הרוחות הגיעה למצב הזה. ובכלל איך החיים מתגלגלים?

אוי, ג'ז. דיג'יי-על. איפה להתחיל? הוא הגיע במקור מברמינגהאם ונראה הרבה יותר צעיר מ-28 שנותיו נכון להיום.

הוא וזואי מעולם לא גרו יחד. היא מעולם לא פגשה את המשפחה שלו – כן, היא יודעת שעכשיו אתם שואלים את עצמכם, "מטומטמת אחת, למה לכל הרוחות נכנסת להיריון ממנו?" ודעו לכם שזה פחות או יותר מה שאמא שלה וכל החברות שלה אמרו לה, רק בדרך עוד יותר בוטה.

על פי קו ההגנה שלה, שכרגע נראה רעוע אפילו יותר ממצבה הכלכלי, ג'ז היה – ועדיין – מושך ביותר, עם ריסים שמתעגלים מעלה כמעט עד לקו השיער, כתפיים רחבות, רגליים ארוכות... זואי ניסתה. באמת שהיא ניסתה. וגם ג'ז ניסה, לפחות לזמן מה. אבל כמו שהוא אמר בכנות מוחלטת, להיות כבול לילד קטן זה לא הקטע שלו, מותק.

הם שכרו דירת חדר בוומבלי, וזואי ייפתה אותה כמיטב יכולתה, אפילו שהטפט התקלף ובמסדרון היה ריח נורא של בישולים והיא אף פעם לא הצליחה לעבור עם העגלה בין האופניים של הדיירים האחרים.

זואי לקחה חופשת לידה קצרצרה (למרבה האירוניה, היא עובדת בגן ממש נחשב – נחשב מדי בשביל שתוכל לשלוח אליו את הילד שלה), וג'ז ניסה להתמסד קצת ומצא עבודה משרדית, וכשהארי נולד (בלידה רגועה ועניינית מנקודת מבטה של המיילדת, ובלידה טראומטית ומופלאה מנקודת מבטה של זואי), לתקופה קצרה שניהם שכחו מכל הדברים האחרים והתענגו על היופי שלו. כמה הוא נפלא, כמה הוא מושלם – הציפורניים הוורודות הקטנטנות, הריסים של אבא שלו, העיניים הישנוניות והשפתיים המשורבבות. הוא היה תינוק שקט – נוח ואהוב מאוד – והחברים שלהם, שכולם עוד היו צעירים ויצאו כל הזמן למועדונים ונסעו לפסטיבלים, קפצו לבקר והביאו מתנות שלא היה להם איפה לשים והרעיפו עליהם המון תשומת לב, ואמא של זואי הגיעה לביקור מספרד והתרגשה מכל דבר עד דמעות ולרגע, רק לרגע, זואי חשבה שאולי הכול יהיה בסדר.

ואז ג'ז החליט שאולי הוא יֵצא לבירה או שתיים עם החברים ויתַקלט קצת פה ושם, ואז הוא לא הצליח לקום בזמן לעבודה, ומדי פעם לא היה לו כוח לטפל בהארי, כמובן. הוא היה תינוק חמוד והכול, אבל עכשיו זואי הבינה שהקטע עם תינוקות הוא שהם שם כל הזמן, כל שנייה בכל יום, ואם לא מסתכלים עליהם לרגע אחד, הם בטח ייחנקו למוות או משהו.

כדי להפסיק לריב ג'ז הפסיק יותר ויותר לחזור הביתה, ובאותה שנה הקיץ היה חם כל כך. ולא היו להם מרפסת או גינה, וזואי בהתה כל יום בארבעת הקירות בדירת החדר שלהם והרגישה כמו האישה שהיתה כלואה בחדר בסרט ההוא.

אבל שום דבר לא כלא את זואי בחדר, מלבד העובדה שלא היה לה כסף לעשות כלום חוץ מלעבוד ולשבת. כלום. במחזוריות השטנית הזאת של לונדון, היא חזרה לעבודתה בגן המדהים והנחשב שילדי עשירים קיבלו בו אוכל אורגני ותוכניות העשרה במתמטיקה, אבל היא יכלה לעשות את זה רק מפני שהשאירה את הארי במשפחתון בסיסי ביותר, שבו הילדים כנראה ראו טלוויזיה כל היום.

וכששאלה את ג'ז על העתיד, הוא היה מתחיל מיד ריב ענקי ויוצא בסערה ולא חוזר הביתה ימים שלמים, וזואי היתה מאכילה את הארי באוכל הטחון הכי זול שהצליחה להשיג ויושבת בדירת החדר שלה ותוהה מה לכל הרוחות קרה לה, לזואי אוקונל בת ה-28, אשת מקצוע צעירה ומבטיחה ששקלה להירשם לתואר שני ויום אחד לנהל גן משלה. אבל עכשיו היא כאן. תקועה. עם פירורים של דגני בוקר בשיער וילד שמשהו לא בסדר איתו, ואחרי שתי נסיעות באוטובוס לבית חולים בקצה האחר של העיר, שם פחות או יותר אמרו לה להסתדר לבד, היא חזרה הביתה ומצאה מכתב שמודיע על "עדכון" בדמי השכירות.

היא ידעה שזה יקרה. היא צפתה את זה. בפינת הרחוב נפתח בית קפה אורגני חדש. נפתחה חנות לפירות ים. היו שמועות על סופרמרקט יוקרתי. בשביל רוב השכנים שלה, אלה היו חדשות טובות. בשבילה אלה היו רוחות של שינוי שבישרו רעות. בעל הבית שלה רצה שהיא תצא משם כדי שיוכל להכניס במקומה לדירה זוג צעיר, עשיר ונחמד. ובאמת, הירקן השכונתי תלה שרשרת נורות מחוץ לחנות וצבע את הקירות בגוון ירקרק, וחנות חומרי הבניין מיתגה את עצמה מחדש כ"ווינטג'". היו שמועות על יצירה של בנקסי (לזואי התחשק להרוג אותו). הג'נטריפיקציה הגיעה לשכונה וצבעה אותה בגוונים "אותנטיים". ועכשיו גם זואי היתה על הכוונת.

המכתב נח על השולחן בכניסה. זואי לא הבינה איך חפץ תמים כל כך יכול להיראות זדוני כל כך, אבל היא פחדה לגעת בו.

לא היה שום סיכוי שהיא תוכל לשלם יותר. שום סיכוי בעולם. והבטחת ההכנסה שלה לא תעזור. אם ג'ז לא יוכל לממן את השכירות, היא הבינה כשבהתה בפיסת הנייר, היא תוכל רק להכריז עליהם כמחוסרי דיור ולהשליך את יהבה על המועצה של בארנט, אבל זה היה רעיון מבעית, ומי יודע לאן הם יגיעו ככה. היא לא יכולה לעשות את זה. היא לא יכולה להיות מחוסרת דיור. זה מגוחך, זה מטורף.

אולי היא יכולה לעבור לספרד, לגור בדירה הקטנטנה של אמא שלה, למצוא עבודה באיזה בר... יש שם המון עבודה בברים. אבל לעבור לארץ אחרת... הבן שלה עוד לא אמר מילה אחת אפילו באנגלית.

הדופק שלה התחיל להאיץ מרוב לחץ. הארי חיפש את הטאבלט הישן והסדוק שלהם והרים אותו.

מה היא יכולה לעשות? ידיה רעדו. היה ביקוש גבוה למטפלות שמתגוררות בבית המשפחה, אבל אף אחד לא היה מוכן לקחת גם ילד. ואף משרה יומית שהיא יכלה למצוא לא היתה בשכר גבוה מספיק. היא החניקה יבבה והתקשרה לג'ז, או בעצם שלחה לו ווטסאפ כי הוא אף פעם לא ענה לטלפון כשראה שזאת היא. היא התעקשה להיפגש.

חנות ספרים מול האגם / ג'ני קולגן
הכורסא, 2024
תרגום מאנגלית: ניצן לפידות
448 עמודים

ג'ני קולגן היא סופרת סקוטית