פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "אילו רק הייתָ" מאת רותי יוליוס

יום כיפור

היא יושבת לידו. עיניו עצומות ופניו שלוות. היא אוחזת בידו בניסיון להעיר אותו, אך היד נשמטת בחזרה. אחות משמרת הלילה נכנסת עם אחות משמרת היום ואומרת לה, "הבחור הזה הגיע אתמול אחרי תאונה, פגיעת ראש קשה. כל עוד ההכרה לא חוזרת הוא נשאר אצלנו בטיפול נמרץ. זאת אשתו."

היא מנסה לשחזר כל מה שקרה לפרטים, אך מתקשה מאוד לעשות זאת. הכול מתערבב ומסתחרר בראשה כאילו היא זו שעברה תאונה.

בבוקר התאונה נסעה לעבודתה. בדרך התקשר אליה דן לאוטו:

"לא מפסיק לחשוב עלייך."

"דן, לא עכשיו, אני נוהגת."

"אבל היה מדהים, יערה, אני לא מבין."

"גם אני לא לגמרי. אני כנראה צריכה להיות לבד עכשיו."

"טוב, טוב, בסדר... נדבר אחר כך."

כבר כשהגיע לפגישה הראשונה, לפני כמה חודשים, היא הרגישה שזה לא מבשר טובות. הוא ישב שם מולה ושטח בפניה את חייו. התגרש לא מזמן, מנסה לשקם את עצמו. הבן שלו סובל מפחדים. רצה להתייעץ איך לעזור לו ואיך להחזיר אליו את הבת המתבגרת, שמיום שנפרד מאמה אינה מוכנה לדבר איתו. הוא בסדר, בסך הכול, אבל הוא לא חי בחלל ריק... העיניים שלו חייכו אליה, הכתפיים הרחבות הבהבו לה מרחוק, גופו הארוך כמהּ לחיבוק שאותו רצתה לתת לו כבר מהרגע הראשון.

היא שמרה על ארשת אמפתית ובלמה את זרועותיה בכוח המחשבה בלבד. שאלה שאלות, רשמה מדי פעם, חייכה.

הוא לא יכול להרשות לעצמו לבוא לטיפול כל שבוע. אולי אפשר לעדכן אותה במצבו דרך המייל, ומדי פעם לבוא לפגישה לפי הצורך?

היא נשמה לרווחה. מדי פעם, כן, זה עדיף. היא לא תראה את העיניים האלה לעתים קרובות. אין בעיה, מה שמתאים לך... דן.

— חזרתי מסרט עם יואבי. דווקא בקטעים המפחידים
הוא נהנה.
הבת שלי טרקה לי את הטלפון היום כשהתקשרתי.
איך את היית מרגישה אם זה היה קורה לך?
— זה קורה לי גם בלי שהתגרשתי.

זה מתחיל להיות לא מקצועי, נזפה בעצמה ערב אחד בדרכה הביתה. היא נכנסה ומצאה את הבית מסודר ומצוחצח, הילדים ישנים וגם האיש שלה ישן. האיש שלה, או האיש שהיה שלה. לאחרונה הם התנהגו כמו שותפים לדירה. הוא חוזר מאוחר והיא כבר ישנה, ולהפך. מתי התחיל הריחוק הזה? ניסתה להיזכר. אולי מאז שיונתן אובחן כאוטיסט. הם השתעבדו לו לחלוטין וידעו שזה פוגע בטלי, אחותו הגדולה. אז החליטו שכל אחד מהם יקדיש אחר צהריים אחד בשבוע לטלי כדי שתקבל תשומת לב אישית. בסוף כל יום שכזה לא היה ברור מי מותש יותר — מי שיצא מהבית לזמן איכות עם ילדה מתבגרת, או מי שנשאר בבית עם יונתן. זמן לעצמם בוודאי לא היה להם, וכל מה שרצו היה לסגור את היום מוקדם וללכת לישון. מדי פעם התנחמו יחד במיטה, אבל בדרך כלל נרדמו מהר מאוד. הם היו גאים בעצמם על שצלחו דרך כה קשה בלי להתפרק. אהבתם נראתה להם מובנת מאליה.

"אולי, כשהילדים יגדלו, יהיה לנו יותר זמן לעצמנו," היה יאיר מפנטז.

"שכחת שיונתן אוטיסט?" היא היתה מתעצבנת, "לא ידוע לי שזה משתפר עם הגיל."

פעם בשבוע עבדה עד מאוחר. אין ברירה, אמרה לעצמה, רוב האנשים יכולים לבוא לטיפול רק בערב. אבל בינה לבינה ידעה שזה לא רק הכסף. מרגע שנכנסה לקליניקה ועד שחזרה הביתה הרגישה שהאוויר נקי יותר. היא ריחפה לתוך נפשם של אנשים רבים, עולמות שלמים. מוחה עבד בקדחתנות והיה לפתע צלול כל כך. ומה שהיה נפלא במיוחד הוא שהטלפון היה כבוי. לפעמים היתה מתעכבת עוד קצת, אחרי שהטיפולים נגמרו, ומטיילת בחוץ לבדה רק כדי להשהות את החזרה הביתה. יאיר בכל מקרה ישֵן, תֵירצה לעצמה וכמעט האמינה בכך.

"מה שאתם צריכים זה לצאת יחד," אמרה לה חברתה רונית בטון רציני.

"תגידי לי, את השתגעת? למי יש זמן? למי יש כוח? אפילו לסקס אין לנו כוח."

"את לא רואה באיזה מעגל את נמצאת?"

והיא רק התמלאה זעם ואמרה לרונית לא להגיד לאחרים איך לחיות. נראה אותה עם ילד אוטיסט בבית. היא בכלל יודעת מה זה להשאיר ילד אוטיסט עם בייביסיטר?

רונית התקפלה ומיהרה לכיוון הדלת. היא רק ניסתה לעזור ולא צריך להיות תוקפניים כל כך.

ובתוך כל זה דן התחיל להגיע לטיפול בקביעות. בהתחלה היא הסתכלה על זה בעיניים מקצועיות, אך ככל שחשה באפטרשייב שלו המקצועיות הלכה ונגוזה. הוא היה יושב שם ומדבר, והריח המתוק הזה היה מטריף אותה לגמרי. ההתלבטויות שלו, ייסורי המצפון שלו, האושר שחש בכל פעם שבנו בא אליו לביקור, כל אלה נכנסו אליה עמוק עמוק, כפי שלא קרה לה עם שום מטופל אחר לפניו.

"דן היקר," היא כתבה לו במייל, "אני לא יודעת איך להגיד לך את זה, אבל לצערי אינני כשירה לטפל בך יותר. לכל מטפל יש מגבלות משלו, ואני חוששת שאם נמשיך התוצאות לא יהיו טובות. מקווה שעזרתי עד היום, יערה."

כבר באותו ערב הוא הגיע. חיכה שהפגישה האחרונה שלה תסתיים. הוא ישב בחדר ההמתנה כאילו יש לו פגישה איתה. עיניו שוטטו על הקירות. בניגוד לחדרי המתנה רגילים שבהם אתה מוצא מגזינים שונים או ספרות מקצועית שמעידה על כך שהמטפל שלך יודע מה הוא עושה, המדפים היו מלאים בספרי קריאה. קפקא ודוסטויבסקי ופוקנר וג'ויס. היא באמת מצפה שאנשים ישבו ויקראו אותם בכמה דקות שיש להם לחכות? חשב לעצמו וחייך.

לפתע יצאה, שערה הבהיר אסוף ברשת כמו רקדנית. קומתה הגבוהה ליוותה אב וילד בדרכם החוצה, ותוך כדי כך הפנים שהבחינו בו החווירו באחת. היא סגרה את הדלת אחריהם. הוא התקרב. הם לא אמרו דבר. רק הגוף דיבר. לשונות התערבבו, עיניים השתוקקו, תוך כמה שניות כבר לא היה ברור מה שייך למי. רק התנועה החלקה נמשכה והתעוררה וליטפה ורקדה והתפנקה במשך שעות. לבסוף שכבו חבוקים על הספה בחדר ההמתנה. היא היתה המומה.

באותו ערב, כשחזרה הביתה, יאיר כבר ישן כרגיל. היא הסתגרה באמבטיה במשך שעות, פחדה שיתעורר. היא התקלחה, קרצפה את עצמה, וכל הזמן היה נדמה לה שהריח של דן דבק בה ולא עוזב. היא נכנסה למיטה בשקט. ידעה שאם הוא יתעורר היא לא תעמוד בזה. ואם היא תספר הוא בוודאי יארוז את חפציו עוד באותו לילה ועולמה ייחרב. ברגע שנרדמה התחילו סיוטים. היא סיפרה והוא עזב, היא סיפרה והוא ירה, היא סיפרה והוא התמוטט.

בחמש בבוקר התעוררה סופית וידעה שלא תוכל לשאת את מבטו כשיקום ושהיא חייבת לברוח, לפחות לכמה שעות. השאירה לו פתק:

יאיר,
קרה משהו רע. אני חייבת לחזור לעבודה מוקדם. תיקח את הילדים בבוקר, תגיד להם שאבוא אחר הצהריים.
נדבר בערב.
יערה

היא הלכה ברחובות, מנסה לעכל כל מה שקרה, ומה היא מרגישה, ומה לעשות, ורק ידעה שהיא חייבת ללכת עוד ועוד ועוד, ולא לעצור. כך פסעה אולי שלוש שעות, וכשנכנסה לבסוף לאוטו כדי לנסוע לקליניקה, דן צלצל. היא לא היתה מסוגלת לדבר איתו. הטלפון צלצל שוב ומצוקתה רק גברה. "אמרתי לך שאני לא יכולה לדבר עכשיו."

"הלו, אני מדבר עם גברת רוזן?"

"מי זה?" היא הצטמררה. היתה בטוחה שזה שוב דן.

"מדברים מבית חולים לניאדו. בעלך יאיר נפצע בתאונה."

לפני שידעה מה היא עושה, כבר מצאה את עצמה בכניסה לחדר מיון, ומשם לטיפול נמרץ. היא מצאה אותו חבוש כולו וישן שנת ישרים.

"גברת רוזן, מחר יום כיפור. תיסעי להביא לעצמך דברים ותחזרי כל עוד יש תחבורה."

"תודה, אבל אני לא זזה מכאן עד שהוא יתעורר."

תוך שעה הכול כבר היה מאורגן. אמא שלה תאסוף את יונתן מהגן, אחותה תישן אצלם בבית. היא לא רצתה שאף אחד ישב איתה שם.

"זה בית חולים דתי, יערה. איך תסתדרי שם ביום כיפור?"

"זאת הדאגה האחרונה שלי," אמרה.

ועכשיו היא יושבת שם. על פניו חיוך שלֵו, כאילו הוא נזכר בה, ביום הראשון שנפגשו, איך לבשה שמלת כפר והזמינה קפה הפוך וסיפרה סיפורים מצחיקים, והוא לבש בגד עירוני לחלוטין וסיפר סיפורים עצובים, והיא אמרה שניגודים משלימים, והוא צחק, ואחר כך צעדו יד ביד על המזח בין הסירות, ופתאום התחשק לה להיכנס לאחת מהן. השתגעת? זה שייך למישהו. כן, אבל בשעה הזאת כולם ישנים, מה יכול להיות? ולפני שידעו איך ולמה, כבר היו בסירה אדומה. סירת מרוץ כזו, שלמעשה היה בה מקום רק לאדם אחד ולא היתה ברירה אלא להצטופף, כמה נעים, ואחרי שסיפרו על המשפחות שלהם והשוו אותן מכל כיוון אפשרי, עברו לסירה הבאה שעגנה לידה, סירה בצבע כחול שהיו בה אפילו מדרגות, ואחרי שדיברו על חברים ועל עבודה ועל החיים, עלו לספינה השלישית, ספינה בצורת ברבור לבן, והוא אמר, נראה לי שקרה משהו טוב היום, ונישק אותה נשיקה ארוכה מאוד, ומאז לא נפרדו יותר. הם חזרו לדירה שלה, והיא השביעה אותו שיתעלם מהבלגן, אפילו שהוא כנראה בן אדם מסודר, והוא אמר, ממילא לא רואים כלום בחושך, אבל את גופה הוא ראה, ראה ואהב, והיא התמכרה למגעו ולחיוכו, התמכרה ואהבה כל השנים.

וכשטלי נולדה וחייכה מבלי משים אל הוריה, החיוך של שניהם אמר הכול, וכשיונתן נולד, יאיר החזיק את ידה ואמר לה, אני יודע שמשהו לא בסדר, אבל נעבור את זה יחד. נעבור הכול יחד, תמיד.

עכשיו היא אפילו לא יכולה לספר לו מה קרה.

אולי מאוחר מדי.

רותי יוליוס / אילו רק הייתָ
מטר, 2023
144 עמודים

רותי יוליוס היא סופרת, עורכת ספרות ומרצה ישראלית. "אילו רק הייתָ" הוא ספרה הראשון