פרק מספר – "קרוב כל כך" מאת סילביה דיי

פרק שלישי

וִיט

אני משתלב בתנועה עם הריינג' רובר בזמן שמר בלאק מעביר פקודות תמציתיות בטלפון הסלולרי. השעה בקושי שמונה בבוקר, והוא כבר שקוע עמוק בניהול האימפריה המתרחבת שלו על שלל היבטיה.

מסביבנו מנהטן עולה על גדותיה, שופעת זרמים של מכוניות ואנשים הממהרים לכל עבר. פה ושם על המדרכות נערמות שקיות אשפה לגובה מטרים, ממתינות לאיסוף. כשרק הגעתי לניו יורק המראה היה דוחה בעיני, אבל היום הוא חלק מתמונה חיה של העיר, מהטאבלו שלה.

למדתי ליהנות מהעיר הזאת, השונה כל כך מהגבעות המוריקות של מולדתי. אין דבר שלא תמצאו בה. החיוניות, הרבגוניות והמורכבות המאפיינות את האנשים כאן הן חסרות תקדים.

מבטי מזנק שוב ושוב מהתנועה אל הולכי הרגל. משאית משלוחים חוסמת את הרחוב החד-סטרי לפנינו. במדרכה משמאל גבר מזוקן מוליך קבוצת כלבים נרגשים לטיול הבוקר, מתמודד במיומנות עם חצי תריסר רצועות. מימין, אֵם בלבוש ספורטיבי דוחפת לפניה עגלת ריצה לכיוון הפארק. השמש זורחת, אבל הבניינים המתנשאים והעצים עתירי העלווה חונקים את האור.

פקק התנועה מתארך.

מר בלאק ממשיך לנהל את עסקיו בקלילות ובביטחון, קולו רגוע ונחרץ. המכוניות מתחילות להזדחל קדימה ואז מאיצות. אנחנו פונים למרכז העיר. לרגע מתברכים ברצף של רמזורים ירוקים, אבל מזלנו אוזל רגע לפני שאנחנו מגיעים ליעד ואני עוצר מול רמזור אדום.

זרם של אנשים ממהר לחלוף על פנינו, רובם בראשים מושפלים וכמה מהם עם אוזניות שאני מניח שמציעות הפוגה כלשהי מהקקופוניה של העיר העמוסה. אני מעיף מבט חטוף לשעון, לוודא שאיננו מאחרים.

רעש פתאומי ומכאיב שולח קרח בעורקי. מעין צווחה חצי חנוקה ומעט לא אנושית. אני מפנה את ראשי מהר, מביט בדריכות אל המושב האחורי.

מר בלאק יושב עדיין בשתיקה, עיניו כהות כפחם, מפניו אזל הצבע. מבטו מחליק לאורך הולכי הרגל החוצים את הכביש, עוקב אחריהם. אני מביט לאותו כיוון, מחפש.

ברונטית חטובה ממהרת להתרחק מאיתנו. שערהּ קצר וחלק, מסופר בתספורת הנושקת ללסתה המפוסלת. זאת אינה הרעמה השופעת של לילי, כלל לא. אבל כשהיא מסתובבת כדי ללכת לאורך המדרכה, אני חושב שאלה עשויות להיות הפנים שלה שאין דומות להן.

הדלת האחורית נפתחת בתנופה. נהג המונית מאחורינו מקלל דרך חלונו הפתוח.

"לילי!"

העובדה שמעסיקי הרחיק לכת וצעק את שמה של אשתו טלטלה אותי כמו יריית אקדח. ריאותַי מתרחבות.

מבטה של האישה מזנק לעברנו. היא מועדת. קופאת במקום. הדמיון מופלא. מצמרר. בלתי נתפס.

מר בלאק מזנק החוצה בדיוק כשהאור ברמזור מתחלף לירוק. תגובתו אינסטינקטיבית; שלי מעוכבת על ידי בלבול. אני יודע רק כי מעסיקי אינו יודע את נפשו, ואני לכוד מאחורי ההגה של הריינג' רובר בזמן שטרפת התנועה של בוקר ניו יורקי משתוללת מכל עבר.

הדם אוזל מפניה שמלכתחילה נראו חיוורות כחרסינה. אני קורא את תנועת שפתיה האדומות והשופעות. קיין.

הזיהוי המשתאה אינטימי ומובהק.

כך גם הפחד.

מר בלאק מעיף מבט אל התנועה, אחר כך מזנק בין מכוניות נוסעות בפרץ של עוצמה אתלטית. מטח הצפירות נעשה מחריש אוזניים.

ניכר כי הצלילים הצורמים מבהילים אותה. היא פורצת בריצה, מפלסת לה דרך בין ההמון על המדרכה, שמלתה בגון הברקת מהבהבת ביניהם כפנס.

מעסיקי, גבר המורגל להשיג בקלות כל דבר, פותח במרדף. לימוזינה שחורה מגיעה אליה ראשונה, בנסיעה מהירה מדי.

רגע אחד לילי היא פס ירוק הנע מהר בתוך האפור הבלתי נגמר של הג'ונגל העירוני.

רגע לאחר מכן היא שלולית מבהיקה כתכשיט ברחובהּ המלוכלך של ניו יורק.

קרוב כל כך / סילביה דיי
מטר, 2024
תרגום מאנגלית: ענבל גיל
416 עמודים

סילביה דיי היא סופרת אמריקאית