פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "ערבים בפאתי הסהר הפורה" מאת ישראל אפעל

פרק שלישי

הבחנות כלליות

א. נתונים גיאוגרפיים והשלכותיהם על יחסי הערבים עם ארצות הסהר הפורה

1. תנודתיות קו המגע בין הנוודים ויושבי הקבע בספר הדרומי של הסהר הפורה

מגעי הנוודים עם תושבי הארץ הנושבת מתוארים לעתים קרובות כמאבק, לעתים אלים, בין אוכלוסיהן של שתי ישויות – ארצות המזרע והישימון – המתחולל כל אימת שהנוודים חוצים את הקו המפריד ביניהן. מקובל להגדיר קו זה כקו הגשם (isohyet) המחבר על המפה את הנקודות שכמות המשקעים השנתית בהן היא 200 מ"מ. אולם בעייננו בתופעה זו, עלינו להביא בחשבון כי המאבק אינו מתחולל על קו כי אם בכל המרחב שכמויות המשקעים בו הן 100-200 מ"מ לשנה. זהו הסְפָר שבין ארצות המזרע והישימון.

לצורך דיוננו, נבחין בין המדבר (steppe) כאזור צחיח למחצה (semi-arid) שכמות המשקעים השנתית בו היא 100-200 מ"מ וניתן למצוא בו מים ואפשרויות מרעה, ובין הישימון (desert), האזור שכמות המשקעים השנתית בו קטנה מ-100 מ"מ. בבואנו לבחון את תחומי המגע במדבר בין הנוודים ויישוב הקבע, אי-אפשר להסתפק בהתוויית קו הגשם הממוצע של 200 מ"מ, משום שבפועל קו זה משתנה תדירות בהתאם לתנודות בכמויות המשקעים השנתיות. במרווח רב-שנתי נע קו זה בדרומה של ארץ-ישראל בשיעור של 35 ק"מ ומעלה, ובמזרחה בשיעור של 13 ק"מ ומעלה. בסוריה עשוי מרווח זה להגיע עד 120 ק"מ.

לתנודתיות של קו 200 המ"מ במרווח הרב-שנתי נודעת משמעות קריטית באשר למגעי הבדווים עם אוכלוסי הארץ הנושבת: השפעתה של התמעטות המשקעים על מקורות המים המתחדשים, היינו נהרות ומעיינות, היא איטית. גם אם מפלס המים יורד במקורות הללו, ניתן להשתמש במימיהם להשקיית אדם ובהמה במשך פרקי זמן ארוכים, אפילו בתקופות של בצורת קשה. לעומת זאת, התדלדלות המשקעים מחישה בתוך מספר שבועות את קמילת הצמחייה המשמשת למרעה. הנה כי כן, המאבק בין הבדווים ובין יושבי הקבע הוא בראש וראשונה על עשב להאכלת הבהמות ועל מאגרים של מי נגר – מי בורות וגבים – המצויים בשטחי מרעה, ולא על מקורות המים המתחדשים. בשנים שחונות מאלץ מיעוט העשב את הבדווים לחדור עם עדריהם לתוך ארצות היישוב, אף אם עדריהם נמצאים בקרבת נהר או נחל שופע מים, לעתים בניגוד לעמדת השלטונות ולעתים בהסכמתם. עדויות על תופעה זו מצויות במכתבי טַב-צִל-אֵשַׁרַּ, מושל ארץ אשור, אל המלך סרגון, SAA I 82, 84. במכתבים אלה הוא מודיע כי הערבים שוסים את אזור סוּחוּ וחִנְדַנֻ בתחום אשור אשר באזור הפרת התיכון, ואף את העיר סיפַּר המרוחקת כ-300 ק"מ משם. לדבריו הערבים חורגים מן המרחב שהוקצה להם על ידי השלטונות והם מתקדמים במורד הנהר פרת. נראה שלאותו פרק זמן ניתן לשייך גם את המכתבים SAA I 177, 178; XIX 3מהם עולה שהערבים הורשו ב"דבר המלך" לרעות את צאנם בתחום הארץ הנושבת של דרום סוריה.

מרחב המחיה הרגיל של הנוודים, הבדווים, הוא ה"מדבר"/ערבית "באדיה"/steppe. בעונת הגשמים ובשבועות שאחריה רועים הבדווים את עדריהם במרחב זה, ולעתים אף מגדלים בו תבואה. עם התחממות מזג האוויר והתמעטות העשב בתוך מספר שבועות, מצטמצם כושר הנשיאה של המדבר ועל הבדווים לנדוד לשולי האזור המיושב שבהם ניתן לקיים את העדרים. זהו השלב שבו נערכים בדרך כלל המגעים בין הבדווים עם יושבי הקבע. הפיקוח על המגעים הללו וצמצום החיכוך ביניהם תלויים במידה רבה ביציבות השלטון בספר המדבר ובאזור המיושב שבקרבתו. לעתים מתקיימים המגעים במסגרת הֶסדרים בין האוכלוסין שבשני צדדיו של "קו המדבר" בהם מוחלפות סחורות כמו תבואה, מתכות ובעלי חיים; ניתן מס של אחד הצדדים למשנהו בהתאם ליחס הכוחות ביניהם; ומוקצים שטחי מרעה לבדווים בתוך הארץ הנושבת; ולעתים פורצת התנגשות אלימה בדמות התפרצות הנוודים לתוך ארץ היישוב תוך פגיעה באוכלוסיה, או פעולה צבאית להדיפתם, לעתים רחבת ממדים. שכיחותן הגבוהה יחסית של שנים שחונות במדבר ובשוליו מגדילה את החיכוך בין קבוצות האוכלוסין הללו ומגבירה את סיכויי ההתנגשות ביניהן.

לצד התופעה המחזורית של חדירת ערבים לארצות היישוב של הסהר הפורה בעִתּוֹת יובש ויציאתם מתוכָן, ניתן להבחין במצבי ביניים של היאחזות "ערבים" בשולי האזור החקלאי – תוך המשך הזיקה לאורח החיים הבדווי לצד גידול תבואה, ירקות ואף פירות – ומעבר הדרגתי להתיישבות של קבע.

אם נשתמש במינוח מתחום הפיסיקה, נוכל לדַמוֹת את קו 200 המ"מ לממברנה חדירה חד-כיוונית: אוכלוסי הארץ הנושבת לא הרחיבו את תחום מחייתם מעֵבֶר לקו זה, בעוד ששוכני המדבר חדרו דרכו לתוך הארץ הנושבת.

לצדה של תופעת הקבע, היא תנודתו של קו הגשם 200 מ"מ בשנה, ניתן להצביע על שתי תופעות שנתהוו מצירוף של נסיבות מוגבלות זמן, ושנודעה להן השפעה מכרעת על יחסי הערבים עם האימפריות בתקופה הנדונה בספרנו: תלותן של מעצמות הסהר הפורה בגמלי הערבים במסעיהן הצבאיים לכיבוש מצרים, והתנהלות סחר ערב בתחומי המחיה של הערבים.

2. הערבים כגורם חיוני במסעי המלחמה בסיני

חצי-האי סיני מהווה חיץ בין מצרים מזה והסהר הפורה מזה. תנועותיהם בחבל ארץ מדברי זה של צבאות שהתבססו על אנשים ובהמות בלבד הוגבלו – בעיקר בשל תלות במקורות מים – למספר צירים, ואף בצירים הללו הוגבל גודל החילות שניתן להעבירם בשל כמות המים המצומצמת שאפשר לספק בבת אחת לגוף צבאי בכל מקור ממקורות המים שלאורכם. בדרך כלל נהגו הצבאות לנוע ממצרים ואליה לאורך הציר הצפוני של סיני, הוא "דרך ארץ פלשתים", אבל היו גם שעברו בציר המרכזי איסמעיליה – ביר גפגפה – באר שבע, ובציר הדרומי סואץ – נַחְל – אילת. בתקופות ששני צדי המדבר נמצאו בשליטתו של גוף מדיני אחד, ניתן היה לפצל את הצבא הצועד לגופי משנה שנעו בדירוג ממקור מים אחד למשנהו כשהם מרוחקים זה מזה מהלך יום בקירוב, ושָׁבו וקובצו באזורי היישוב שבקצה הדרך. כך, מן הסתם, נהגו המצרים בדרכם לארץ-ישראל במאות י"ג-י"ב לפסה"נ, לפני ביות הגמל, כאשר עמדה לרשותם מערכת "דרכי הורוס" שנכללו בה מצודות ונקודות מים ואספקה לאורך הציר הצפוני של סיני. אבל כאשר קצותיהן של דרכי הרוחב נמצאו בשליטתם של גופים מדיניים-צבאיים יריבים, לא הייתה תועלת בפיצול החיל הנע: למתגונן בארץ היישוב היה אינטרס עליון למנוע את איגודם מחדש של גושי הצבא שהתקדמו במדבר לעברו. לכן היה מעדיף לתקוף כל יחידת אויב מייד עם הופעתה בקצה הדרך וכך לחסל חלקים-חלקים את החיל הנע לקראתו. צבא שחצה את המדבר היה חייב אפוא להגיע אל קצהו בגוש אחד, שעוצמתו שווה לפחות לזו של צבא היריב אשר המתין לו בקצה דרכו המייגעת. הוא נזקק לסוסים, הצורכים כמויות גדולות יחסית של מים ומזון. בנוסף למים, שהם המצרך החיוני ביותר, היה חייב כל צבא שנע במדבר סיני לשאת עימו את כל מזונותיו, לרבות כל מזונותיהן של הבהמות, מחמת חוסר מספוא ירוק במדבר וחוסר האפשרות להתכלכל לאורך הדרך על מקורות אספקה ועל אוכלוסיה מקומית. הנה כי כן, גודל החיל שהיה מסוגל לחצות את המדבר ולהתחיל בלחימה מיידית בעברו השני, היה תלוי בעיקר בכמויות המים והמזון שניתן לספק לאנשיו ולבהמותיהם. בהמת המשא המתאימה ביותר לנשיאת מים ומטלטלין אחרים – להוציא כלים נגררים, כגון מרכבות ועגלות – במדבר היא כמובן הגמל, שמגדליו המובהקים והכמעט בלעדיים כשמדובר במספרים גבוהים היו הערבים.

העדויות הקדומות ביותר על מסעי צבא מן הסהר הפורה לכיבוש מצרים הן אודות מסעיהם של אסרחדון מלך אשור, נבוכדנאצר מלך בבל וכנבוזי מלך פרס. אסרחדון ערך שני מסעים לכיבוש מצרים. הראשון, בשנת 673 לפסה"נ, נסתיים בכישלון, והשני, בשנת 671, בהצלחה. מסעו של נבוכדנאצר בשנת 601 נכשל. בשנת 525 הנהיג כנבוזי את צבאו למצרים ומשניצח בקרב ליד פלוסיום, נפלה לידיו הארץ כולה (הרודוטוס ג 4 ואילך). העדויות הספרותיות הקדומות על מסעים אלה מכילות נתונים המסייעים להתוודע אל הבעיות שבפניהן עמדו המלכים הנ"ל.

בכתובות אסרחדון מסופר כי בדרכו מאפק עד רפיח הושקו חייליו במי בארות שנשאבו בחבלים, שרשראות ודליים, וכי לשם המשך דרכו במדבר של צפון סיני הוא אסף את "כל הגמלים של מלכי הערבים" – או "את גמליהם של מלכי הערבים כולם" – והטעין עליהם נאדות מים.

הרודוטוס, בספרו על הכנותיו של כנבוזי למסע לעבר מצרים, מתאר בהרחבה את הפעולות הפוליטיות והלוגיסטיות שננקטו כדי להשקות את צבא פרס במים אשר הובלו על גבי הגמלים שהעמיד מלך הערבים לרשות חילו של מלך פרס (ג 9-4). הוא מציין כי "נגד רצונם של הערבים, לא היו הפרסים מסוגלים לחדור למצרים" (שם, 88).

אין בידינו נתונים מפורטים על מספרי החיילים והגמלים שנטלו חלק במסעי המלחמה של אסרחדון, נבוכדנאצר וכנבוזי, ואף לא על היחס שבין מספרי החיילים והסוסים ובין מספרי הגמלים שנשאו מים ומזון באותם מסעים. עם זאת, ניתן להעריכם בחישוב מקורב לאור נתונים על שני מסעי מלחמה מתועדים היטב שבוצעו באמצעות גמלים נושאי מים לגייסות אשר חצו את מדבר סיני: מסעו של נפוליאון בשנת 1799 בציר הצפוני ממצרים לארץ-ישראל והפשיטה התורכית בציר המרכזי, שנועדה לחסום את שיט האוניות בתעלת סואץ בסוף שנת 1914 ותחילת 1915. זאת משום שכמויות המים, המזון ויתר האפסנייה האישית בשני המסעים הללו נקבעו על פי חישובי מינימום, עד כי קשה לשער שצבאות אחרים בתקופות קדומות יכלו להסתפק בפחות. מנתונים אלה נקבל כי להעברת אלף חיילים נדרשו כ-200 גמלים לפי חישוב שנשאו מים לשלושה ימים בלבד, וזאת מבלי להביא בחשבון סוסים, הצורכים מים ומזון בכמויות גדולות פי כמה וכמה מאלו שצורכים בני אדם.

מעמדו של הגמל כאמצעי חיוני לחציית מדבר סיני על ידי גופי צבא גדולים לא נתערער במשך למעלה מ-2600 שנה. השינוי במעמדו אירע עם הנהגת המיכון המודרני להנעת צבאות בזירה זו: בשנת 1916, אחרי הדיפת התקפה תורכית נוספת לעבר תעלת סואץ, התקדם הצבא הבריטי ממצרים לארץ-ישראל כשהוא מתבסס על מסילת ברזל סטנדרטית וצינור מים בקוטר 12 אינץ' שהונחו מרוּמָנִי עד אל-עריש. פעולה זו ארכה שלושה-ארבעה חודשים. הנה כי כן, לחץ הזמן שחייב עד אותה עת לחצות את המדבר בתוך ימים ספורים מחמת התלות באספקת המים, בא אל קצו. באמצעות השימוש במנוע הבעירה ניתן לקיים לאורך זמן כוחות גדולים בשטח המדברי ולהילחם בתוכו, ולא רק בשוליו. יעידו על כך הקרבות שנערכו על אדמת סיני בהשתתפות אלפי לוחמים בין צבאות בריטניה ותורכיה בשנים 1917-1916 ובין צבאות ישראל ומצרים בשנים 1973-1949. אופי הקרבות והיקפם בהתמודדויות הללו לא נקבעו עוד על ידי תלות באספקת מי שתייה.

הרודוטוס (ב, 141) מספר על תשועת מצרים מפני "סנחריב מלך הערבים והאשורים", שהגיע עם "חיל הערבים" עד פלוסיום ושם נחל מפלה משכרסמו המוני עכברים את כל חלקי העור שבכלי נשקם של חייליו. כינויו של סנחריב "מלך הערבים והאשורים" ואזכור "חיל הערבים" מעוררים תמיהה; וכבר יוסף בן מתתיהו העיר, בהתייחסו לדברי הרודוטוס הנדונים: "וכאן, בדברו על מלך הערבים ולא על מלך האשורים, אין הרודוטוס אלא טועה" (קדמ' י, 19).

היו חוקרים שביקשו לקיים את דברי הרודוטוס על סנחריב בהעלותם סברות שונות, כגון (א) שסנחריב ערך שני מסעות צבאיים לארץ-ישראל וכי כָּשַׁל במסע השני בהתמודדו בו עם צבא מצרים; (ב) שבמסורת של הרודוטוס נתחלפו שמותיהם של סנחריב ואסרחדון וכי סיפור מפלתו של סנחריב במבואות מצרים קשור לכישלון מסעו הראשון של אסרחדון לארץ זו; (ג) שסנחריב עלה על מצרים בהמשך למסע המלחמה המוצלח שערך בצפון ערב (על Adummatu, דוּמה), וכי סיפח ערבים לצבאו לאחר אותו ניצחון. כל הסברות הללו אינן מתיישבות עם המקורות המקראיים והאשוריים שבידינו. הן מרוחקות מן העובדה שסיפור מפלתו של סנחריב מושתת על מסורת מצרית, שעניינה התקפה על מצרים וסביר שנקלטה באוזני הרודוטוס בעודו במצרים. לפיכך, קודם שאנו באים להתאים את דברי הרודוטוס אל המקורות המקראיים והאשוריים, יש לקבוע את נסיבות צמיחתה של המסורת הנדונה ואת משמעותה כמקור לתולדות מצרים.

כללו של דבר, שאלת משמעותם של דברי הרודוטוס ב, 141 עדיין לא באה על פתרונה הנאות. אולם נראה שניתן להסביר את הכינוי "מלך הערבים והאשורים", מבלי להתייחס לשאלת זהותו של מלך אשור שבו מדובר כאן: לאור חלקם החיוני והניכר של הערבים במסעי המלחמה במדבר סיני, נצטייר בתודעת המצרִים כל צבא שחצה את סיני לעבר ארצם כ"צבא X + הערבים".

שלוש הערות כלליות נוספות:

1. בין הנוודים אשר בספר המדבר ובין אוכלוסי הקבע אשר בארצות היישוב – על מערכות ארגונן הפוליטי השונות שהיו בהן, ממלכות מקומיות ואימפריה – הייתה מערכת יחסים בה שרר איזון עדין שהתקיים כל עוד היה השלטון יציב. משנחלש השלטון, הופר האיזון ונוודים פרצו לתוך ארצות היישוב.

2. הדגם "פשיטות הנוודים על יישובי הקבע > הדיפתם וכפיית הסדרים עליהם שהגבילו את סכנת איומם על גבולותיהן של ארצות היישוב > הפרתם את ההסדרים וחידוש פשיטותיהם וחוזר חלילה" הולם, פחות או יותר, גם תקופות אחרות ובכללן כאלו שאין עליהן מקורות.

3. ראוי להביא בחשבון כי השם "ערבים" הבא ברוב המקורות שברשותנו, ספרותיים ואפיגרפיים כאחד, הוא שם עצם קיבוצי לקבוצות שבטיות שונות של נוודים. על כן התמונה ההיסטורית המצטיירת מאזכוריו היא כללית ואחידה למדי. אולם ממקורות שבהם מוזכרות קבוצות בשמותיהן כמו בני קדר, נביות, משא, מבשם, ואולי גם נפיש, עולה כי הן נבדלו זו מזו בהתנהגותן ובמגעיהן עם הגופים הפוליטיים שבספר הסהר הפורה.

ערבים בפאתי הסהר הפורה: במאות ט'-ד' לפסה"נ / ישראל אפעל
מאגנס, 2023
328 עמודים

ישראל אפעל הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים