פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "99 החברים של מייכה סאמרס" מאת אדם סאס

פרק שלישי

הדלעת

שבועיים אחרי הקטע הזוועתי בפארק גרנט אני מסיים את כיתה י"א (אנדי? תזכירו לי מי זה?), ובכל יום מאז סיום שנת הלימודים, הדמות החדשה שלי – הנסיך מהאגדות – מזמינה בביטחון בן אחר בן לצאת איתה! פרט לכך שכשאני אומר "בן" אני מתכוון לבבואה שלי בראי.

כך שהיום אני לא ממש קרוב למציאת בן מספר 100, שיעורר בי את הרצון לעשות את הצעד הגדול הזה. בן מספר 100 חייב להיות מיוחד, והוא חייב להיות מישהו שאני אצליח להזמין אותו לצאת. אני לא יכול לסגת לאחור ולהמשיך לחיות בציורים שלי. נכון שהקטע עם אנדי מקדרמוט היה זוועתי, אבל רק כי לא קיבלתי את התשובה שקיוויתי לקבל. הפעם אני מרגיש שבקרוב מאוד אשמע "כן".

אבל לצערי, הכללים החדשים שקבעתי לי השאירו את אינסטַלאב בלי תוכן חדש יותר משלושה שבועות! מגי והאנה מתעקשות שאני בררן מדי, ושחלון ההתעניינות בי באינסטגרם מתחיל להיסגר.

אף על פי שעדיין לא מצאתי אותו... אני לא מסוגל להפסיק לחשוב עליו.

מי הוא. איך הוא נראה.

כבר יש לי רגש בלב. אני רק צריך למצוא את הבן שמתאים לרגש הזה.

כדי להפסיק קצת לחשוב על החיפוש אני נהנה מטיול ערב לעיר העתיקה בשביל לקנות ציוד אמנות. כשמטיילים בעיר העתיקה של שיקגו, ברחובות עם העצים שנטועים לאורכם ועם בתי הלבנים העתיקים והנמוכים ובלי כמעט אף גורד שחקים באופק, מרגישים כמו בארץ הסתיו הנצחי. כל המחשבות על בנים נעלמות ברגע שאני נכנס לרפסודי אִין יוּ, חנות ציוד האמנות האהובה עליי, מריח את הצבע האקרילי באוויר ומלטף את המדפים הישנים בקצות האצבעות.

אני בוחר חבילה חדשה של עפרונות פחם ופנקס ספירלה. מייד אחרי שאני יוצא מהחנות אני נותן לפנקס שם: הספר הקטן של החוויות הראשונות. בדף הראשון אני כותב: הבן הראשון שהזמנתי לדייט ומשאיר מקום פנוי לתיאור הדייט העתידי.

אני מרגיש כאילו הפנקס פורט על האצבעות שלי בכוח מיסטי. יום אחד הוא יתמלא – הדייט הראשון, הנשיקה הראשונה, הפעם הראשונה שאישאר לישון אצלו וכן הלאה. תחושת הבטן שלי הייתה נכונה. מייד אחרי שקניתי את הפנקס הזה – אחרי שפעלתי בכוונה תחילה – נעלמת ההרגשה המדכאת שליוותה את השאלה: אני אבקש שוב ממישהו לצאת איתי? והתחלפה בתקווה.

זה יקרה.

אולי אני אמות מהתקף לב כשאזמין אותו לצאת איתי, אבל זה יקרה.

אני ממשיך בנסיעה ברכבת סביב אזור הלופ כדי לקבל קצת השראה אמנותית. בשעת הדמדומים. אין זמן יותר טוב מזה. כשהרכבת מתפתלת במרכז העיר לעבר הנהר, אני רואה פתאום את הפנים שלי מחייכות אליי ממודעת פרסומת.

זאת אומרת, לא את הפנים שלי. את הפנים של אבא שלי.

גֵ'רֵמי סאמרס, מלך שיקגו, משדר אליכם מתחנת WNWC! (ראו עמ 25 במקור)

להיתקל באחד משלטי החוצות שלו זה בעצם כמו להיתקל בעצמי: לשנינו יש עיניים חומות זהות, אף נשרי, עצמות לחיים גבוהות וסומק ורדרד בלחיים. אי אפשר לברוח מג'רמי סאמרס. הפרצוף שלו מופיע ברכבות, באוטובוסים, על ספסלים בפארק ועל קירות הבניינים –נוסף על התמונות החתומות של הפנים שלו שתלויות בכל מעדנייה, פיצרייה ומכון שטיפה לרכב שהוא נקלע אליהם אי-פעם.

נראה שהגורל שלי הוא להיות נסיך מהאגדות. הרי אבא שלי מלך.

במודעת הפרסומת הזאת מישהו צבע את אחת השיניים הקדמיות שלו בשחור וצייר פנס מתחת לעין הימנית שלו. זה אמור לעורר זיכרונות נעימים מתקופת הפריחה שלו כשחקן הוקי קרח, שהובילה למדליית כסף באולימפיאדת החורף בוונקובר, ואחרי זה לפרסום התמונה שלו על קופסאות דגני בוקר ולמדליית ארד באולימפיאדת החורף בסוצ'י. וכל אלה הובילו לבין המקל לדסקית, תוכנית ריאליטי בת עונה אחת שעקבה אחרי ג'רמי סאמרס והמשפחה היקרה שלו.

לאסוני הגדול, תוכנית הריאליטי הזו הייתה גם ערש הולדתו של נוקי-תינוקי, הכינוי שאחותי נתנה לי, שנקלט במהירות ואפילו הפך לשם של משחק שתייה.

שוט על כל פעם שמייכה בוכה בלי סיבה!

מזה בעצם נובעת ההסתייגות שלי מכך שמישהו יֵדע שאני היוצר של אינסטַלאב. הפנטזיות האלו עלולות בקלות להיראות פתטיות אם מישהו יֵדע שאני זה שמצייר אותן.

קו הרקיע שמחוץ לחלון חוסם את כל הזיכרונות המגעילים האלה. אי אפשר לראות אור כוכבים בשיקגו, אבל לפחות יש לנו שקיעות מדהימות. זה הנוף הכי מעלף של העיר. עדיין לא חשוך מספיק כדי להפוך את החלונות למראות, אבל לא בהיר עד שאי אפשר לראות באור המסנוור. רק רכבת שמתפתלת בתוך מבוך של גורדי שחקים והשמש השוקעת שמשתקפת ברווחים בין הבניינים. הכתפיים שלי נשמטות, מתרפות ממתח שלא קלטתי שהיה בהן.

כולם ברכבת יפים. האור הכתום כמו קרטיב מִשמש משפר כל מה שהוא נוגע בו. באור הזה הפנים זוהרות, ובעיניים מרצדים ניצוצות זהובים כמו גחלים.

זה יהיה העיתוי המושלם להיתקל ב...

לא, מייכה. תשכח מבן מספר 100 ללילה אחד!

הרכבת מתקרבת אל התחנה שסמוכה לספריית הרולד וושינגטון. הספרייה עם חזית הלבנים האדומות וגג הנחושת הירוק והמעוטר היא פנינה אדריכלית נקייה וחמה כמו תפוח בשל.

ארמון. איזו תפאורה אידיאלית ל...

לא, מייכה. תפסיק לחפש אותו. בן מספר 100 יופיע כשהוא יופיע.

הרכבת החורקת נעצרת ביבבה, וכמה מהאנשים שעומדים בקרון מאבדים את שיווי המשקל. אני לופת את מעקה המושב ומיישר את צעיף הקשמיר הזהוב שלי. למרות החום, אני עוטה צעיף מעל חולצת הטריקו שלי כדי להקרין וייב של אמן בוהמי. חוץ מזה, הוא קל כמו נוצה ורך על הצוואר שלי. והוא גם מדגיש את העיניים שלי, שהן חומות בהירות.

אני נראה ממש חמוד הערב. ואם אני איתקל ב...

אני לא אזהיר אותך שוב, מייכה!

ואז הדלתות נפתחות.

והוא נכנס.

הוא כל כך גבוה שהוא נאלץ להרכין את הראש כדי לעבור בדלת. יש לו גוף של גבר, אבל פנים של נער, רעמת תלתלים שחורים ולחיים עגולות וקצת שחומות שמזמינות צביטה.

המילה היחידה שעולה לי בראש היא גורל. יש לי כוחות על-טבעיים. במלוא מובן המילה. הרגשתי את האנרגיה באוויר. הספר הקטן של החוויות הראשונות חולל פלאים באופן מיידי!

נוסעים נוספים נכנסים פנימה. הנער סוחב שתי שקיות בד גדולות במעבר הדחוס. הן עמוסות ספרי ספרייה, ורואים שזה ממש קשה לו, למרות הזרועות החסונות שבולטות מתחת לשרוולים של ז'קט העור השחור. ז'קט בקיץ? שנינו קורבנות אופנה.

הוא כל כך לא מסתדר עם הספרים האלה, שאני לא מתאפק ומחייך.

"היה לי יום ארוך. אני נשבע שבדרך כלל אני הרבה יותר חזק," הוא אומר בקול בס עבה להדהים.

הוא דיבר אליי? הוא שלח אליי מבט. הוא בטח ראה שאני מחייך.

תעשה משהו, מייכה! כפות הרגליים שלי שוקלות פתאום מאה קילו.

הוא מניף את שתי השקיות של הספרייה כמו מרים משקולות מקצוען. העיניים הנוצצות שלו ננעצות בעיניים שלי. אני כופה על עצמי לא להפנות מבט ולהמשיך להסתכל עליו, אבל השערות שעל הזרועות שלי סומרות בגלל הסיטואציה הרגישה הזו של יצירת קשר עין.

הוא מחייך, והעיניים שלו נעלמות מאחורי הלחיים המלאות שלו.

אין ספק. הוא מסתכל עליי.

תגיד משהו! השפתיים שלי יותר מדי סדוקות ויבשות.

אני חש בהתכווצות מוכרת בבטן התחתונה.

כרגע אתה לא מייכה סאמרס החנון, שכמעט הקיא על הבן האחרון שהוא ניסה להזמין לדייט. אתה נסיך מהאגדות, ואתה יכול לעשות הכול!

אם אני אמשיך לתת לרגעים האלה לחמוק בלי לפתוח איתו בשיחה, בלי להסתכן בדחייה פוטנציאלית, אני אף פעם לא אהיה מוכן. אין סימנים יותר ברורים מהסימנים שיש כרגע: אני תקוע ברכבת ליד מישהו שנראה כמו הנסיך אריק מבת הים הקטנה, רק קצת יותר מגושם, ושכבר חייך אליי כמה פעמים. אני חייב לפעול עכשיו.

"בוא תשב במקומי!" אני שומע את עצמי אומר את זה בקול רם מדי וקופץ מהמושב בתנועות מסורבלות.

"אה, לא, אחי. הכול טוב. אני לא בהיריון." הוא גבוה ממני כמעט בשלושים סנטימטר. שקיות הספרים שבידיים שלו מגיעות לגובה של החזה שלי. ואם אני הייתי הדבר השלישי שהוא היה צריך להרים ולסחוב? אני לא שוקל הרבה יותר משקית ספרים. אני מוכן להתערב שהוא היה מצליח לעשות את זה.

אני רוצה שהוא יעשה את זה.

"טוב, כבר קמתי, אז שב במקומי... אוי, לא." אישה פיליפינית מבוגרת, לבושה טרנינג בצבע תכלת זרחני, מתגנבת מאחוריי ומתיישבת במושב הפנוי לפני ששנינו מסיימים לנהל את הוויכוח המנומס שלנו. היא מתיישבת לה בנחת עם הניירת שלה.

הוא מושך בכתפיים. "תראה מה עשית. עכשיו נהיה חייבים לדבר."

"לדבר? נכון שגם אתה שונא את זה? אוף!" – הרכבת הישנה והחלודה מתעוררת שוב לחיים, ואני מיטלטל קדימה. הפנים שלי מתנגשות חזיתית בצוואר השרירי והשזוף שלו. אני כמעט מת מהשפלה. היד הימנית שלו, שעדיין לופתת אחת משקיות הספרים, אוחזת בכתף שלי, ושיווי המשקל חוזר אליי. גלי הלם חשמלי פועמים לי בגוף מהנקודה שהוא נגע בה. האחיזה שלו הייתה חזקה. זה בטוח.

אין מצב שהוא היה נותן לי ליפול.

"מצטער." אני צוחק. ניחוח נקי של ים ומים נשאר בנחיריים שלי אחרי הטיול לתוך החזה שלו. אני מפנה את הפנים הצידה. כמעט כואב לי להסתכל עליו ישירות. בייחוד אחרי שהפרצוף שלי התנגש חזיתית בחזה שלו, כאילו קפצנו ישר לדייט השלישי.

גם הוא צוחק. צחוק עבה ועמוק שמרטיט את עור התוף שלי. "התרגיל הישן והמוכר של 'נפלתי עליך בגלל הטלטולים של הרכבת'?"

הוא מפלרטט.

אני נושם נשימה עמוקה ושקטה ומחזיר לו מבט. "אין כמו התרגילים הקלאסיים."

אני לא מעז לעפעף. אני צריך שהוא יֵדע שגם אני מפלרטט. הוא לא מוריד ממני את העיניים, וגם הוא לא מעפעף. ברור לחלוטין שהוא לא סטרייט – הוא לא מהבנים הסטרייטים הרגישים האלה שיודעים להיות מתוקים ולהתבדח עם הומואים – מהבנים האלה שמבלבלים את הגֵיידאר שלנו. העיניים שלו פקוחות לרווחה ומביטות בי. השפתיים שלו מפושקות קצת.

הוא מאותת.

עוד שנייה אני חוטף התקף לב.

השובבות והאנרגיה הלבבית והמזמינה שלו כל כך מקִלות עליי להסתכל עליו ולדבר איתו. זה אף פעם לא קרה לי קודם. ככה אתה מרגיש כשמישהו מעוניין בך.

במבט מקרוב, ז'קט העור שלו לא סתם שחור. חוטים בצבע כתום וארגמן רקומים בדוגמה עדינה ומסובכת על השרוולים. "אלה... קנוקנות?" אני שואל.

"כן. בוא תראה." הוא מסתובב ומראה לי את הגב הרחב שלו. הדוגמה ברורה אפילו יותר: דלעת. המון קנוקנות שופעות עלים מתפשטות ממנה כלפי מעלה וצונחות לעבר השרוולים של הז'קט. כאילו הוא לקח את הסתיו והפך אותו לבגד פנקיסטי.

"מגניב! עונת הדלעות מתחילה ביוני מבחינתך?"

"משהו כזה." הוא מצחקק ומסתובב אליי שוב. גומות חן מופיעות בלחיים שמזמינות צביטה. הרכבת מתפתלת סביב אזור הלופ, וזוהר השקיעה מפלח את הבניינים. שנינו טובלים בזהב.

כן, אני יודע. זה רק האור של השמש. אני מבין מה אתם רוצים להגיד.

זה בן מספר 100.

"כל האביזרים של עונת הדלעות בדרך כלל נראים די קיטשיים," אני אומר. "לא שיש לי התנגדות לקיטש – אני מת על קיטש. אבל זה באמת ז'קט עור שיקי."

"זה עור טבעוני. אל תמעיט בערכי."

"אני בשום אופן לא אעשה את זה."

"שום פרה או יצור חי אחר לא נפגעו מהשאיפות שלי בתחום האופנה, חוץ מהאצבע הזאת, שהייתה זקוקה לשלושה תפרים." הוא גונח ומניף את שקית הספרים השמאלית כדי להראות לי את כף יד הפתוחה שלו, ואני רואה צלקת שטוחה על כרית האמה.

אני מהנהן בעיניים פעורות לעבר הז'קט. "אתה תפרת אותו?"

הוא מחייך חיוך רחב.

גם הוא אמן – ואמן מוכשר. אנחנו מסתכלים זה על זה לרגע ארוך להחריד, והאוויר בינינו מתקשה והופך לרצועה, לגומייה שמתוחה כל כך חזק שהיא עומדת להיקרע. השפתיים שלו זזות קצת, בלי להשמיע קול, כאילו הוא רוצה להגיד משהו.

תגיד את זה.

תגיד את זה כדי שאני לא אצטרך להגיד.

תבקש את המספר שלי.

תגיד לי איך קוראים לך.

הרגע מתארך יותר מדי. חיכינו יותר מדי. הרכבת נעצרת, ועשרות אנשים ממהרים מסביבנו. אם הוא יצטרף להמון הנוסעים, אם זו התחנה שהוא צריך לרדת בה, אני ארד איתו. אני אעמיד פנים שגם אני צריך לרדת בתחנה הזאת. לא אכפת לי.

אבל הוא לא יורד מהרכבת.

הוא פולט נשיפה מאומצת ושומט את שקיות הספרים על קרקעית הרכבת. "הי, יש כאן מושבים פנויים!" הוא אומר לשורת המושבים הפנויים. הוא דוחף את השקיות אל הספסל, פולט שתי גניחות ומנופף אליי שאצטרף אליו. נפנוף פשוט, אבל זה סימן – הוא רוצה שאשב איתו! זה כאילו הוא פגש אותי למרגלות גרם מדרגות ענק ונישק לי את היד.

אני לא צריך שיציעו לי פעמיים. אנחנו מתרווחים זה לצד זה על שלושה מושבים פנויים. עכשיו יש הרבה מקומות פנויים, אחרי שיצאנו מאזור הלופ ופנינו צפונה. אבל אין לי הרבה זמן להתלהב מהתלתלים השחורים והמשייים שלו – הטלפון שלו רוטט, ואחרי רגע נמרחת הבעת דאגה על הפנים שלו. אימה. בשורות רעות.

"הכול בסדר?" אני שואל ומרגיש שגוש סותם את הגרון שלי.

"סליחה, אני... אני חייב לענות לשיחה הזאת. היא מההנהלה של מעונות הסטודנטים. כבר שבוע אני מחכה לטלפון הזה... "

"אז קדימה, תענה..."

"לא נעים לי..."

"חבל שתפספס את השיחה הזאת..."

"אתה לא יורד עוד מעט מהרכבת, נכון...? היי!" בן מספר 100 עונה לטלפון ולא מספיק לסיים לשאול אותי את השאלה הכי חשובה. הוא מפנה אליי את הגב – פסיפס הדלעת הרקום מוצג במלואו – וממשיך לדבר בטלפון בקול נמוך.

הגוש בגרון שלי גדול פי שלושה.

מה לעשות? סתם לשבת ולחכות שהוא יסיים לדבר? זה לא ייראה הכי לא מגניב בעולם? אני לא רוצה שהוא יחשוב שאני נואש. אבל אני גם לא רוצה שהוא ירגיש שלוחצים עליו לסיים במהירות את השיחה ולחזור לעשות לי עיניים.

אם כי זה היה מדהים אם הוא היה עושה את זה.

אבל אם אני אוציא את הטלפון שלי, אני איראה סתם משועמם. אוף. למה הברך שלי קופצת כל הזמן? כאילו אין לי שליטה אפילו על זה! אני מרגיש כאילו שתיתי עכשיו מאה כוסות קפה בחליטה קרה. אני צריך משהו שגם יעסיק אותי וגם יגרום לי להיראות מעניין, אבל בצורה קלילה ולא מאומצת...

היד שלי נודדת אל התיק שלי. הברך מפסיקה לרעוד ברגע שהאצבעות שלי נסגרות סביב אבזם המתכת המגניב. דיוקן בזמן אמת. ככה הוא יראה שגם אני אמן, ואחרי שהוא יסיים לדבר בטלפון, יהיה לנו נושא נוסף לשיחה: הדיוקן שלו. עד כה לא הראיתי לאף אחד את הציור שלו. האיורים שלי היו תמיד קטע שעשיתי כדי לקבור את ההתאהבות, אבל ההתמודדות עם הפחד הזה תהיה חלק מהכישוף שיבטל את המזל הרע שלי.

"מצטער," לוחש בן מספר 100 בזמן שקול מהוסה מברבר מעבר לקו.

ההבעה הכאובה והמאוכזבת שעל הפנים שלו מזינה את הביטחון העצמי שלי. זאת ראיה. הוא רוצה לדבר איתי, הוא רוצה את המספר שלי, הוא רוצה לצאת איתי, הוא רוצה להתנשק איתי.

לא, אידיוט אחד... הוא יגיד לך: "זה מאוד מחמיא לי, אבל..."

אם הוא יגיד את זה, אז הוא יגיד את זה. אבל אני חייב לנסות.

אני מצחקק ומושך בכתפיים. "אין בעיה," אני לוחש ומוציא עיפרון ואת מחברת הסקיצות. המבט של בן מספר 100 נודד ישר אל המחברת. הוא מרים את העיניים בהפתעה ומגחך. הרשמתי אותו. הוא ממשיך להסתכל לכיוון שלי וחוזר אל השיחה: "אני לומד בתוכנית הקיץ ו... כן... קיוויתי להחליף שותפים במעונות כי כבר יש לי ידידה..."

בזמן שהוא מנהל בשקט את העניינים שלו (הוא ממש מקפיד לא להפריע לנוסעים!), הוא מוריד את הז'קט, מקפל אותו בקפדנות ופורש אותו על תרמיל החאקי הצבאי שלו. העיפרון כמעט מחליק מבין האצבעות שלי בתגובה להופעה הפתאומית של שרירי זרוע בולטים.

אני. לא. מצליח. לנשום.

אני מתחיל לרשום, בהתחלה היד שלי נעה בתנועות לא יציבות על הדף, אבל תוך כמה רגעים אני מוצא את הקצב המוכר, והתנועות שלי נעשות גליות ומהירות, כמו של שבשבת ברוח. הן פשוט מרחפות מתוכי. עוד סימן של הגורל. בציור רואים את בן מספר 100 עומד בגאווה מול בובת תצוגה, שהוא הלביש בחליפה מעור טבעוני שהוא תפר ביד. דלעות, סלילי חוטים ענקיים ומחטי תפירה גדולות מושלכים סביבו, והכול מתרחש בבקתה עתיקה. אני לא משנה את הפרטים המרכזיים, כמו הזרועות החסונות והשיער המתולתל, אבל הגזמתי בציור הפנים שלו והכתמתי אותן. הוא מלפף את סרט המידה סביב הגוף שלו בגמלוניות, בתנועות ילדותיות.

"נסיך שיקגו!" מישהו צורח לידנו, והעיפרון כמעט עף מהיד שלי.

אני רואה מעליי גבר לבן שאוחז במעקה ומחייך חיוך רחב. עם המשקפיים הגדולים, הקרחת וקווצות השיער שמתנופפות לצדדים הוא דומה לדני דה-ויטו בסדרה פילדלפיה זורחת, ברגע שהעיניים שלנו נפגשות, החיוך הצפרדעי שלו מתרחב, והוא מצביע עליי בזרת ובאצבע בתנועה שקוראים לה "מאנוֹ קורְנוֹטה". "נסיך שיקגו!" הוא חוזר.

המעריצים המושבעים של אבא שלי מזהים את אחותי ואותי על המקום. אני מחזיר לו חיוך, ובודק במהירות תוך כדי כך מה קורה עם בן מספר 100, שעדיין שקוע בשיחה. "אתה מעריץ של אבא שלי?" אני שואל.

"אתה צוחק?" דה-ויטו נוחר בלעג ומראה לי את תמונת המסך של הטלפון שלו, שרואים בה את הפנים של אבא שלי בפרסומת לתוכנית שלו – שמשודרת ברדיו הלווייני ומוקלטת למחרת לפודקסט. "בזכות מלך שיקגו נפטרנו מקללת העז. אתה צעיר מדי לזכור את זה..."

"שמעתי סיפורים על זה כל הילדות שלי."

האגדה מספרת שבמשך דורות השיקגו קאבְּס לא הצליחו לזכות באליפות בגלל איזושהי קללה שהטיל עליהם מישהו שהביא את העז שלו למשחק וגורש מהאצטדיון. הקללה הזאת הייתה כל כך חזקה, עד שכשהם ניצחו בסוף, כולם טענו שהסיבה הייתה שאבא שלי הצליח לתווך ולחתום על הסכם שלום בין הבעלים של השיקגו קאבס לקרובי המשפחה החיים של בעלי העז.

אימא ואני היינו שמחים לא לשמוע יותר לעולם על הקללה, אבל היא מביאה אוכל לשולחן שלנו ושומרת על אספקת הצבעים שלי.

דה-ויטו קורא לי שוב "נסיך", ואני נזכר שאליוט קרא לי "נסיך מהאגדות", ופתאום אני מרגיש ש... שזה אפשרי. הגוף שלי מתנועע על המושב, כף הרגל מקפצת על רצפת הרכבת וכל האיברים הפנימיים שלי פועמים כאילו הם מופעלים במנוע סמוי מהעין. בן מספר 100 נמצא ממש מולי! אני רק צריך להזמין אותו לדייט. אולי אני טועה בגדול, אבל היקום לא סידר את זה בצורה כל כך מושלמת רק בשביל שאני אעשה מעצמי אידיוט.

טוב, אולי הוא סידר את זה ככה – אבל נראה לי שזה לא יקרה הפעם!

"תודה שפינית לי מזמנך," אומר בן מספר 100 בטלפון.

הוא מסיים את השיחה!

"תודה שאתה מאזין לאבא שלי," אני אומר במהירות לדה-ויטו.

החיוך של המעריץ מתרחב עוד יותר. "אני מאזין כל יום! לא אפריע לך יותר," הוא אומר ומדדה לאורך הקרון. אני מודה ליקום שפינה אותו בזמן כדי שאוכל להמשיך בחיזור.

בן מספר 100 מסתובב אליי ומחייך בביישנות. "סליחה."

זה פשוט: תשאל איך קוראים לו. תראה לו את הציור. תבקש את המספר שלו.

אני מסוגל לעשות את זה. יכול להיות שבית החזה שלי יישבר מעוצמת דפיקות הלב, אבל אני מסוגל לעשות את זה. הוא רוצה שאני אזמין אותו לצאת. אני מסוגל להעניק לו את הרגע הרומנטי שיקסים אותו, הרגע שכל כך רציתי שאחד מתשעים ותשעה האחרים יעניק לי, אבל אף פעם לא קיבלתי. לכן היקום סיכל את כל הקשרים האלה, כי הוא הכין אותי לקשר הזה!

"הכול הסתדר...?" אני שואל.

צליל נורא של חריקה.

הגב התחתון שלי מתעוות, ואני רוכן קדימה במושב ונשען בטעות על שני נוסעים שעומדים במעבר. לפעמים הרכבת נעצרת בהדרגה, אבל זה לא מה שקרה עכשיו. בזמן שאני ממלמל "סליחה, סליחה," לעבר הנוסעים המבולבלים, בן מספר 100 מרחיק אותי מהם במשיכה ומקרב אותי אליו באחיזה חזקה ועדינה. שנינו מחייכים.

"רכבת דפוקה," הוא אומר. "אתה בסדר?"

"כן. פשוט לא ציפיתי..."

"מחברת הסקיצות שלך..." בן מספר 100 מתכופף עוד לפני שאני קולט מה קרה – מחברת הסקיצות נפלה לי מהידיים ונחתה על רצפת הרכבת עם הציור החדש כלפי מעלה.

הפחד עולה מהחזה אל הגרון שלי.

הוא עומד לראות. זה ימצא חן בעיניו?

בן מספר 100 מחזיק את הציור של עצמו, מסתכל עליו כאילו הוא מהופנט ומחזיר לי אותו. רואים על הפנים שלו שהוא מזהה. אפילו עם הפרטים המסולפים, הוא יודע שזה הוא.

אני חשוף כאן לגמרי. אני מרגיש שאני שטוף זיעה. קרעי מחשבות מייסרות מפלחים אותי. דחף להתנצל ולברוח, להשאיר כאן את מחברת הסקיצות ולא לגעת בה שוב.

העיניים שלנו ננעצות אלו באלו. אנחנו לא אומרים כלום.

אני לוקח ממנו את המחברת.

קול דיגיטלי מכריז שאנחנו מתקרבים לתחנה האחרונה של הרכבת. וושינגטון/וָובּאש. הפנים הרכות של בן מספר 100 נראות מופתעות פתאום, והוא אומר: "באסה, זאת התחנה שלי."

"גם שלי!" אני משקר.

"באמת?" הוא מחייך בהקלה. "אז בוא נתחיל לסחוב!" הוא מצביע על השקיות עם ספרי הספרייה.

"משימה של חנונים." אני מצחקק.

ברגע שבן מספר 100 מתחיל לצאת בריצה מהרכבת אני רואה שז'קט הדלעת שהוא תפר בעצמו זרוק על הרצפה המלוכלכת של הרכבת. אני מרים את הז'קט ומתחיל ללכת אחריו, אבל הצעדים הארוכים שלו, צעדים של אדם גבוה, מרחיקים אותו בערך במטר ממני. המוני נוסעים חדשים ממהרים פנימה. אני נאבק בהמון הסואן, והלב שלי הולם כל כך חזק עד שזה ממש כואב. בן מספר 100 מזנק אל הרציף. יש כל כך הרבה אנשים. אבל כמעט הגעתי...

העקב שלי מחליק על הרצפה. אני כמעט יורד לשפגט, אבל מצליח לתפוס בסוף את העמוד הקרוב. וואו. כמעט נפלתי, אבל שום דבר לא יפריד ביני לבין בן מספר 100.

"אתה בסדר, נסיך שיקגו?" היד של דה-ויטו לופתת את הזרוע שלי, ואני רואה מולי את המעריץ המודאג של אבא שלי. "כמעט השתטחת שם."

"לא, אני..." אני מגמגם.

"הדלתות נסגרות," אומר הקול שמעלינו, ואני מתבונן בדלתות האוטומטיות שנסגרות ביני לבין בן מספר 100.

הלב פשוט נעקר מהחזה שלי. זה ההסבר היחיד לכאב הצורב הזה.

היססתי רק לשנייה, אבל זה הספיק.

"רק רגע!" אני צועק. "הי, תפתחו את הדלתות."

אני רואה בצד השני של החלונות את השפתיים של הנער מתנועעות במהירות – הוא מנסה להגיד לי משהו, אבל אני לא מצליח לשמוע כלום. אני עושה לא עם הראש ומצביע בתנועות נסערות על האוזן שלי.

זה סיוט. נשימות קצרות וחטופות מכווצות את החזה שלי.

הרכבת עוד לא זזה. עוד יש זמן. איפה הלחצן או הכבל שמודיע שאני צריך שהדלתות ייפתחו? אני יכול לנסות לפתוח את הדלתות – כאילו הן היו מלתעות של דרקון שמפרידות בין הנסיך בן החיל לעלמה במצוקה.

אבל המלתעות האלו סגורות חזק. אי אפשר לפתוח אותן.

בחוץ על הרציף, בן מספר 100 מתנועע בעצבנות. המצח שלו מקומט בדאגה. הוא יודע את מה שאני יודע: מאוחר מדי לומר את הדבר הכי חשוב בעולם – את השמות שלנו. הוא הוגה ללא קול מילה אחת אחרונה, שלמרבה העצב, דווקא אותה אני מצליח להבין: "מצטער." ואחרי זה טלטול נוסף מרעיד את רצפת הרכבת מתחתיי. אנחנו מתחילים להתרחק מהתחנה. הרכבת מאיצה, וגבר החלומות שלי מתקטן ונעלם מהעין.

הוא נעלם.

המעריץ של אבא שלי שואל בזהירות, בהבעת אשמה: "אתה בסדר?"

אני מסתובב אליו. החזה שלי שוקל אלף קילו. "זאת הייתה התחנה שלי".

99 החברים של מייכה סאמרס / אדם סאס
כתר, 2023
343 עמודים

אדם סאס הוא סופר אמריקאי הכותב בסוגת מבוגרים-צעירים