פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "כניסת אמנים" מאת נעם סמל

תשע שנים עם יוסי בנאי

את יוסי בנאי הכרתי במשרדי התיאטרון העממי. הייתי רואה אותו מתנשף במדרגות בדרך למשרד של פשה. באותן מדרגות תפסתי אותו כאשר יצאתי לדרכי העצמאית ב־1971. "אני אדאג שתהיה לך פרנסה מעל ומעבר," אמרתי מיד לאחר שסיפרתי לו על המשרד החדש שלי.

בסוף שנות השישים חברו יוסי, ניסים אלוני ואבנר חזקיהו לאמרגן אשר חבקין, והקימו את "תיאטרון העונות". זה היה פיאסקו, חזון שאפתני שהתרסק בתוך שלוש שנים והיה להערת שוליים בתולדות התרבות העברית. כל השותפים גררו חובות ענקיים, כך שכשפניתי ליוסי הוא היה בעיצומה של פשיטת רגל לא רשמית. לכך נוספו משבר נישואים חריף וילד שיש לכלכל. "למה אתה מתכוון פרנסה?" הוא שאל. "אתה תעשה חלטורות," היתה התשובה שלי. עד אז טביעת האצבע של יוסי היתה אליטיסטית. הוא היה כוכב ולא ידע להתפשר. לא היה יכול להופיע בחללים של בתי חרושת או מועדוני לילה קטנים, אלא אמן שנדרש בסאונד, בתאורה. עם פשה הוא היה קשור במופעים גדולים. לאחר שעשה את "נישואין נוסח גירושין" עם רבקה מיכאלי, עדיין לא היתה בנמצא הצגה חדשה בשבילו, והוא נתקע "בין עבודות". על הרקע הזה, ברגע ההוא במדרגות הבניין בדיזנגוף 108, נקשרו גורלותינו.

סוד היחסים המקצועיים בין יוסי לביני היה החיבור בין הכישרון העצום והרב תחומי שלו למוטיבציה והאמביציה שלי. התחלנו לחפש שבילים חדשים. ידעתי שיש להסיר מיוסי דאגות יומיומיות כדי לתת דרור לכישרון שלו, ואסטרטגיית החלטורות היתה מבחינתי עזרה ראשונה פיננסית. הוא הציב לי גבול – "לא חתונות, לא בר מצוות, בשום פנים ואופן לא בת מצוות או ברית מילה." מלבד אלה, שלחתי אותו לאן שרק יכולתי. החלטורה הראשונה היתה עבור חברת אלקטרה. בחברה ביקשו אירוע שבו חומר התפור על פי מידה לעובדיה. החלטתי לבקש סכום מוגזם ולראות את התגובה: מופע של יוסי בנאי בעלות של 50 אלף שקל. "יוסי בנאי יכתוב על אלקטרה?!" כן, השבתי, "יוסי בנאי יכתוב חומר מקורי על אלקטרה." מבחינת יוסי, זאת היתה עבודה קלילה. "עוד עשר כאלה ויוצאים מכל החובות," היתה התגובה שלו, "ועוד יש לי המזונות ליובל."

כדי למכור את יוסי בנאי ככותב, כבדרן וכמנחה למוסדות וארגונים, שלחתי את שוש מימון, מנהלת המשרד, למשימת תחקיר. היה עליה לברר מהם מועדי שנת היובל של המוסדות הגדולים בארץ: מקורות, אגד, חברת החשמל, סולל בונה, ואילו נקודות ציון לאומיות עומדות בפתחנו, כמו כך וכך שנים לייבוש החולה. בתוך שנה אחת התייצב מצבו הכלכלי של יוסי. בשנה הזאת הייתי לא רק הסוכן שלו, אלא גם בן לוויה ומנהל פיננסי. הקדשתי לו את מרב הזמן והמרץ, והוא נהג בי באופן דומה. הפכנו צמודים – גבר בן 40+ ובחור בן 25.

ניהלתי את הקריירה של יוסי בשלל כישוריו. כך למשל ביים תוכניות של הגשש החיוור והיה הקריין של הסדרה המיתולוגית לימים "עמוד האש". פרט לכך, עסקתי גם בכל ענייניו האישיים: בחובות שלו, בהסכם הגירושים והמשמורת, בחשבונות השוטפים שהיו מגיעים מאילנה, גרושתו. אילנה היתה שולחת קבלה על כל פרוטה שהוציאה על צרכיו של יובל, מעיפרון לתפוח עץ ועד גרביים. לכל קבלונֶת נהגה להוסיף כתב איום: אם יוסי לא יכסה את הסכום במלואו, היא תפגוש אותו בבית המשפט. היא עשתה זאת גם כאשר שניהם גרו תחת אותה קורת גג. אמנם הנישואים התפרקו, אבל החובות הגדולים החזירו את יוסי אל הווילה באפקה, אל הנכס שתשלומי המשכנתה עליו גבו נתח משמעותי מהכנסותיו. מהבית הזה הייתי אוסף אותו מדי ערב.

ערב אחד יוסי לא יצא אל המונית שבה חיכיתי לו. הנהג צפר, אבל לא היה סיכוי שיישמע. הבית רעד מעוצמת המוזיקה הקלסית שבקעה ממנו – ווליום של קרנגי הול. נאלצתי להיכנס ולשלוף את יוסי מזירת הקרבות. "זאת המוזיקה שאילנה שומעת כב־י־כול," אמר לי כשפסענו החוצה. "היא אוהבת להראות לי לאיזה דרגות לעולם לא אגיע." יכולתי לחוש את המרה שמתחת למילים, אולי אפילו כאב, שכבש בקרבו. בתום ההופעה הזו הציג לי יוסי את אביבה רוזנטל, דוגמנית צמרת צעירה וזוהרת. הרגשתי את הלהט ביניהם ואת המסירות זה לזה. את דבר היחסים שלהם שמרתי בסוד, עד שהושלמו הגירושים וסיפור האהבה הגדול של יוסי יצא לאור. אביבה לא החמיצה שום הופעה.

בשנתיים הראשונות של בידור לעם היו לילותי הלילות של יוסי. אחרי כל הופעה עצרנו בכרם התימנים או בשכונת התקווה, לפעמים בכסית; אכלנו, שתינו. יוסי אהב לצטט את אמו המנוחה, שלא ידעה קרוא וכתוב אך היתה חכמה מאין כמותה. "אם שותפות היתה דבר טוב," נהגה לומר, "אלוהים לא היה לבד." למרות אִמרת השפר הזאת, השותפות בינינו לא התערערה.

הפקה לעולם לא נשארת סטרילית. לכל אירוע מקצועי ולכל יצירה פולשת המציאות. שלא כמו אמרגן, שמשווק ומפיץ, מפיק ומממן, מנהל עושה את כל אלה אך גם מנווט את הקריירה של האמן שלו בתוך משברי החיים. הוא עומד כתף אל כתף עם האמן־הקברניט כשחרטום הספינה מפלח את המים קדימה. כך כשגדי יגיל נקלע לסערה תקשורתית, כך כשאורי זוהר מחפש משמעות, וכך כשיוסי בנאי עובר משבר גירושים. עם יוסי הייתי מודע היטב למה שיהיה המצפן המקצועי שלי לאורך עשורים: הסוד לניהול טמון במשפט, "וישאֻהו במוט בשניים," לא באחד.

רוחנית, בידור לעם היתה שייכת לשנינו. יוסי לא היה עוד כישרון שייצגתי, אלא הסמכות האמנותית של המשרד. בכל פעם שנכנסתי להרפתקה, "משחקי 26" היה רק אחת מהן, הוא התייצב להציל את המצב. השותפות נמשכה על פני כל היממה והיתה לקשר קרוב. הלכתי איתו לחברים שלו, ניסים אלוני והצייר יוסל ברגנר. ישבנו איתם ארוכות בימי שישי בצהריים. העולם הרוחני שלהם נפתח בפני, ולא רק הוא: בחברתם שתיתי בפעם הראשונה בחיי ויסקי וְוֹדקה. רק יום אחד בשנה במחיצתו הרגשתי שאני לא שייך. בכל מוצאי יום העצמאות היו ותיקי להקת הנח"ל מתכנסים למסיבה אצל רבקל'ה מהצ'יזבטרון. הייתי צעיר מדי. זה לא היה הדור שלי.

מהריסות המלחמה: פרצוף של צועני

במלחמת יום הכיפורים, יוסי כתב חומרים ללהקות הצבאיות. עם הפסקת האש הוא הודיע לי, "זה הזמן להעלות מופע יחיד." הוא צדק. משבר כלכלי עמד בפתח. כבר לא יכולנו להסתמך על השוקת של החברות הגדולות במשק. נוסף לכך, לראשונה מאז החלה השותפות בינינו, יוסי היה נקי מחובות ויכול היה להתמסר לקהל חדש – לציבור שחיפש מפלט מהלם המלחמה ומחירה הנורא. אבל מה נעשה? התחלנו לדבר. יוסי אמר, "הצגה." אני אמרתי, "בצוותא."

בגלל ההפקות של פשנל, יוסי היה רגיל לאולמות בומבסטיים ולקהל גדול, של אלף צופים, ואילו אני כיוונתי לאזורים קאמריים יותר, לתיאטרון אינטימי, לחללים קטנים ואפלוליים. "איך עושים הצגה בצוותא?" שאל אותי, ואני הבטחתי שאין לו מה לדאוג. כדי לעודד אותו, ביקשתי מציון, המנהל של צוותא, מקדמה להצגה מאת יוסי בנאי ובכיכובו. הצעד הבא היה לגייס למשימה את ניסים אלוני. יחד עם ניסים רקח יוסי דברי קישור והעמיד עד סוף 1973 הצגה מוזיקלית, ההפקה הראשונה בארץ שיצאה מבין הריסות המלחמה: "פרצוף של צועני".

"מדינה אחת, פעמיים ים, ואגם אחד, וקדחת גם," הפגין יוסי ב"ספירת מלאי", שיר הפתיחה, את היכולת המופלאה שלו לנסח את המציאות היומיומית הכאובה ביותר ללא כל סנטימנטליות, במרב הפיכחון והצלילות. חזיתי בשיר הזה נולד בסלון של נעמי שמר. יוסי הגיע אליה ביד פשוטה, כמבקש עזרה. נעמי הביטה בו ואמרה: "יוסינ'קה, תכתוב." "אני לא יכול," אמר לה. שמר התיישבה ליד הפסנתר, התחילה לנגן ואמרה, "תכתוב לנעם. לא לקהל, לא לנגנים, רק לנעם." השיר נכתב באלתור. ליוסי היה בראש את "אחד מי יודע" של הגדת פסח, ועל בסיס הפיוט וסביב העוגן של "אחד אלוהינו" הוא צירף מילה למילה.

בתוך החזרות שאלתי פעם איך תיראה ההצגה. "אני אעמוד על הבמה לבוש בשחור, כל חמשת הנגנים גם הם בבגדים שחורים, במה ריקה ומיקרופון," אמר לי. התפאורה הזאת הלמה את מצב הרוח הכללי, אבל גם אפשרה לכל שיר להיות דרמה מהדהדת – כל שיר בביצועו של יוסי היה מחזה בן ארבע דקות. כך הושקה מסורת. לכל הופעה, תהיה קרובה לבית במרכז תל אביב או אי־שם ברחבי הארץ, יוסי היה מגיע עם קולב שעליו חולצה שחורה מגוהצת למשעי.

כל הכרטיסים להצגת הבכורה אזלו מראש. כל הברנז'ה נכחה. הסכנה לאכזב מעולם לא היתה כה גדולה ומוחשית, אבל בסיום נעמד הקהל על רגליו והריע במשך 20 דקות ארוכות. בין הצופים היתה גם אילנה, גרושתו של יוסי, שפקדה את חדר ההלבשה בתום ההצגה. "הקהל דווקא מקבל את זה יפה מאוד," אמרה לו. "כוסאומו, אילנה," השיב לה, מלא רגש כהרגלו. "הקהל נהדר? וא־ני? איך אני? אני זה כלום? שהקהל יעלה לבמה וישיר שעתיים וחצי!"

"פרצוף של צועני" רצה שנתיים, עלתה על במות בכל הארץ. בזכותה הכרתי רבים ממשפחת בנאי המורחבת; כשהיינו מגיעים לירושלים, לבאר שבע או לאשדוד, היינו יוצאים מוקדם יותר ומבקרים את יעקב בנאי, את השופט יצחק בנאי, או את גברי מהגשש. לכל הופעה היינו נוסעים במונית גדולה, של שבעה נוסעים, יוסי, הנגנים ואני. לכן קראנו לה "הצגת מונית".

עלבונות ותשואות: מאזן האהבות

ב־1975 הגיע אלי יוסי עם רעיון למופע. הוא הגדיר אותו "קונצרט", והסביר: "יוסי בנאי אחד ו־16 נגנים, ביניהם תהיה גם רביעייה קלסית." זאת היתה השקעה יצירתית וכלכלית חריגה בישראל פוסט מלחמת יום הכיפורים. "קונצרט תיאטרוני בפורמט מלא, נֹעמון," הוסיף יוסי, "ושעכשיו תגיע אילנה עם התקליטים הקלסיים." ההפקה החדשה, אם כך, היתה תולדה של עלבונות נושנים; ליוסי היו סבלנות ואגו יוצאי דופן. גם אם עלו בי חששות הדחקתי אותם מיד. האמנתי מאוד בכישרונו של יוסי והוא היה החבר הכי קרוב שלי באותה עת. התחלנו לעבוד על "מאזן האהבות".

זאת היתה השנה הראשונה ליחסי עם נאוה. הבאתי את החברה הצעירה והיפה שלי אל חברי, שחלקם היו מבוגרים ממנה בכמעט שלושה עשורים. רק לעתים נדירות היתה אומרת לי, "מה אתה מביא אותי לזקנים האלה," מזכירה לי שהיא עוד לא בת 23. פעם אחת, כשישבנו בסלון שלי בבבלי, יוסי ואביבה על הספה, ואלי ארלוק, חבר ושכן, על הכורסה, שאל יוסי את אלי, "אתה בכלל רואה תיאטרון?" "לא," ענה אלי, "זה לא מעניין אותי, אבל ראיתי הצגה אחת, 'הצוענים של יפו'." זאת היתה ההצגה שארבע שנים לפני כן כל המדינה דיברה עליה. ניסים אלוני ביים, יוסל ברגנר עיצב את התפאורה, ואשתו, אודרי, את התלבושות. יוסי היה בוֹגוֹ, המספֵּר שחיבר כחוט השני בין כל הפרגמנטים. אלי פתח בשטף של שבחים: לחנה רובינא, לרפאל קלצ'קין, לַדוב, שיוסי פולק גילם בתלבושת מלאה, לבימוי ולמוזיקה. את יוסי, לעומת זאת, לא הזכיר ולו במילה. "אתה לא זוכר שחקן אחד," אמר יוסי בסטקטו שלו, "mois!" אלי התבלבל, "מה mois?" ויוסי הרעים: "מוואה! אני! אני! הייתי הצועני." כזה הוא היה, עוצמתי באופן בלתי רגיל, אך גם פגיע, חשוף וזקוק לאהבת הקהל.

לא פעם היינו יוצאים ברביעייה, יוסי ואביבה, נאוה ואני. באחד מימי הקיץ ישבנו בבית הקפה של שמיל על שפת הים. מולנו ישב שמוליק קראוס עם מפיק הקולנוע מיכה שרפשטיין. הם היו שיכורים או אולי תחת השפעת סמים, ושמוליק ומיכה לא הפסיקו לקלל אותי. לא הנדתי עפעף ואילו יוסי קם ולחש לשמוליק, "תעצור את הג'חש הזה." שמוליק הגיב בתקיעת מזלג בכף היד של יוסי. את הבילוי גמרנו באיכילוב.

בספטמבר 1976, תוך כדי החזרות ל"מאזן האהבות", הבשילו היחסים של נאוה ושלי. יוסי היה העד שלי בחתונה, והעד מטעמה של נאוה היה שר התיירות משה קול, ידיד של אביה. זה היה אירוע רב משתתפים ויוסי הסתובב בין המוזמנים הרבים כמעט כאביו של החתן הצעיר – אני. זמן קצר אחר כך הוא סיפר לי שקיבל את הגט מאילנה ושאביבה והוא מתחתנים. כיאה לפרק ב', החתונה תיערך בביתו, ללא מוזמנים, "רק אני וגברי, אחי, ונביא איזה רב."

באחת השבתות, לאחר החזרות למופע, נחתנו נאוה ואני בבית של הנשואים הטריים, יוסי ואביבה. על השולחן בסלון היו פזורות תמונות חתונה. נאוה חדת העין הרימה את אחד התצלומים ושאלה את אביבה, "זה לא אילי גורליצקי?" יוסי ואילי גורליצקי היו חברים שנטו להסתכסך שוב שוב. נאוה הביטה בי, אני הבטתי בה, ויוסי מלמל משהו. נאוה אמרה שהיא לא מרגישה טוב, מיהרנו לצאת משם, וכבר במעלית היא אמרה שהיא עם יוסי ואביבה גמרה. נאוה יכלה לומר מה שאני לא העזתי, לכאוב בשבילי את הכאב על השבר בשותפות הדוקה כל כך.

הצגת הבכורה של "מאזן האהבות" התקיימה בערב שבת באולם של קיבוץ יגור. כל הכרטיסים, יותר מאלף, נמכרו מראש. מאחורי הקלעים התכוננו הנגנים. כיבוד כמיטב המסורת הקיבוצית נפרס על שולחן: ופלות, מיץ פז, בייגלה. בתום המופע הקהל עמד על רגליו. מבחינת יוסי זאת היתה הצלחה חשובה בגלל אותו עלבון עתיק יומין מאילנה. מבחינתי ההצלחה היתה חשובה מסיבה אחרת. זאב, רכז התרבות של יגור, היה רכז התרבות המוביל של החברה הקיבוצית – מה שהוא לקח, לקחו גם כל שאר הקיבוצים. בזמן פירוק התפאורה, יוסי ניגש לזאב, "נו???" "נו?" שאל זאב בחזרה, "למה אתה מתכוון?" יוסי חיפש מחמאות, בשום אופן לא היה מוכן לתשובה עם סימן שאלה. "איך הקהל שלנו?" הוסיף זאב עוד שאלה. יוסי הסתובב בעצבים, הטיח את שולחן הכיבוד ברצפה – "איך ההצגה שלי! איך המפיק שלי! איך השירים של נעמי שמר! איך... איך... איך, כוס אמק," קילל את זאב.

ההתפרצות לא השפיעה על גורל המופע. גם "מאזן האהבות" רצה בכל הארץ במשך שנתיים. כל הצגה הסתיימה בתשואות.

עניינים שבלב: יומן פגישות

"בוא נעלה מחזה צרפתי בעברית," אמר לי יוסי מתישהו ב־1978. "ניסים יתרגם וג'יטה מונטה תהיה בת זוגי." ג'יטה מונטה היתה אז השחקנית הכי מוכשרת מבין צעירי הקאמרי, והמחזה היה "יומן פגישות" של ז'אן קלוד קרייר.

את הסיפור על בני הזוג שמבלים ירח דבש בריביירה הצרפתית, וכל אחד מהם בוגד באחר, העביר ניסים לאילת. בהצגת ההרצה, יומיים לפני החזרה הגנרלית, ניסים אמר לי, "הולכת להיות קטסטרופה." מה לא עובד לדעתך? התעניינתי. "תסתכל," הוא ענה. "היא אוכלת אותו בלי מלח. היא טורפת אותו. לא רואים את יוסי בנאי." הוא הסביר שהוא מנסה לפתור את זה, משנה סצנות, ללא הצלחה.

יום שישי בערב, בית התרבות קיבוץ העוגן, חזרה גנרלית. האולם מלא. מתחילה ההצגה. יוסי ענק, ואת ג'יטה לא רואים בכלל. הבנתי מהר מאוד שיוסי עושה לג'יטה "קירור", מושג מעולם התיאטרון המתאר מצב שבו במהלך החזרות אחד מהשחקנים שומר את התחמושת הכריזמטית שלו ונוהג כשחקן משנה, אך כשהקהל כבר ישוב במקומו, המסך עולה ואורות הבמה נדלקים – או אז אותו שחקן מגדיל לעשות. בתום ההצגה, כשהקהל שאג על רגליו בעוד יוסי משתחווה, אמרתי לניסים אלוני, "הערב למדתי שיעור עצום בתיאטרון." ניסים הסתכל אלי ואמר, "גם אני."

אחרי 20 הצגות של "יומן פגישות", יוסי חטף התקף לב. הוא אושפז בבית חולים וטיפל בו המומחה מספר אחת בארץ, פרופ' מוריס לוי. לאחר שהשתחרר, הוא עמד בפני רצף של הצגות, שתיים בשישי ושתיים בשבת, ארבעתן סולד אאוט. אביבה ביקשה שאוריד הצגה אחת בכל יום. לא מיהרתי לבטל. הלכתי אל ניסים אלוני הביתה, ברחוב דיזנגוף בקומה רביעית. "אם נבטל הופעות תהיה להצגה תדמית שלילית," אמרתי לו. "בוא נצלצל לפרופ' מוריס לוי," הוא הציע. פרופ' לוי היה חד־משמעי: "הוא יכול לעשות גם שלוש, גם ארבע, גם חמש הצגות ביום. ככל שהוא יעשה יותר הצגות, כך הוא יתעסק פחות בפרנויה ובכאבים. תגיד לנעם שיעסיק אותו יום ולילה. הדבר שהוא הכי אוהב זה הקהל."

***

ב־1980 שיחק יוסי לצד גילה אלמגור ב"הכלה וצייד הפרפרים". לפני אחת ההופעות, בחדר האיפור – דתא הווידוי של התיאטרון כפי שנהוג לקרוא לו, כשהכוכבים ישובים מול המראה ועל פרצופו של כל אחד מהם עמלה מאפרת – שיתפה גילה את יוסי בידיעה ששמעה מבעלה, יענקל'ה אגמון: "מה אתה אומר על העניין הזה שנעם התמנה להיות מנכ"ל התיאטרון בחיפה?" "מההההה," שאג יוסי. "מה פירוש חיפה?" "זה גמור, יוסל'ה," היא ענתה לו. "מנוי וגמור."

"לא רציתי להגיד לך כי לא הייתי בטוח שאקבל את זה," הסברתי ליוסי למחרת. לא רק הקשר המקצועי שלנו התפרק, גם יחסינו האישיים הועמו. יוסי לא התרצה, אני לא התעקשתי. כתם החתונה שלו מעולם לא נמחה. פרק של תשע שנים בא לקצו. יוסי חזר לחיקו של פשנל, שם עשה את הצגת היחיד "אני וסימון ומואיז הקטן".

חלפו 20 שנה. יום אחד, בעודי הולך ברחוב פרישמן, יוסי בא מולי. הוא שיחק אז עם תיקי דיין ב"מלאכת החיים" בבימויו של עודד קוטלר. "נֹעמון," הוא קרא. פתאום הכול היה רך. סיפרתי לו על המרתון הבינלאומי של חנוך לוין שאני עושה. "ומה איתנו?" שאל. "אני מכניס אתכם," עניתי וכך עשיתי. "מלאכת החיים" שובץ בסוף השבוע השני של הפסטיבל. יוסי התרגז: הוא רצה להופיע בסוף השבוע הראשון, אז הפוקוס היה גדול יותר.

פה ושם עוד נפגשנו. באקראי, כתף מתחככת בכתף. כשנפטר הגעתי להלוויה בגבעת השלושה. הוכיתי באובדן מהדהד. גם אם ידענו עליות ומורדות, יוסי היה אדם משמעותי בחיי. הוא שפתח את לבי לאהבת התיאטרון, לאהבת השיר והתרגום. הוא היה עבורי אח גדול. כמעט אב.

כניסת אמנים: זיכרונות וסיפורים מן החזית של התרבות הישראלית / נעם סמל
מטר, 2023
376 עמודים

נעם סמל הוא מפיק, אמרגן ומנהל אמנותי. לאחר שנה בה עבד כמנהל הפקה במשרד "התיאטרון העממי" של אברהם (דשא) פשנל, הוא הקים חברת ייצוג אמנים. שימש כמנכ"ל תיאטרון חיפה, כמנכ"ל תיאטרון הקאמרי וכיום הוא מנכ"ל תיאטרון הבימה. שירת כקונסול התרבות של ישראל בארצות הברית