פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "הבלתי מושלמים" מאת איימי מאיירסון

פרק שלישי

לכבוד הצגת הבכורה של הסרט של ג'ייק מילר בפסטיבל סאנדנס לפני שש שנים, ג'ייק החליט להטיס את נשות משפחת מילר לפארק סיטי: בק, אשלי, ואפילו הלן, אף שידע שהיא לא תגיע. הלן מעולם לא עלתה על מטוס, ולא ביקרה בקולנוע לפחות עשר שנים. "אני סתם אירדם," היא אמרה לו. "וזאת הוצאה ענקית בשביל נמנום." ואז היא הוסיפה, "תזמין את דבורה," וג'ייק הבטיח לה שיעשה זאת. דבורה הפתיעה אותו כשאמרה שתבוא, ואז הפתיעה אותו עוד יותר כשהצליחה להגיע לשדה התעופה בלי שום תאונת דרכים, רישיון שהלך לאיבוד או היעלמות בלתי מוסברת. מצד שני, ג'ייק היה צריך להבין שטיול חינם, כולל כל ההוצאות, לפסטיבל סרטים הוא לא משהו שדבורה תרצה להחמיץ.

המילריות ידעו מעט מאוד על הסרט של ג'ייק, פרט לעובדה שהוא נקרא 'קיץ הנשים שלי', ושהוא על קיץ שבו בחור בן עשרים ואחת התבגר בבית של נשים. לו היה למילריות מושג כלשהו בכתיבת סיפורים, הן היו מבינות שאף אחד לא כותב סיפור כזה אלא אם הוא מבוסס על ניסיונו האישי. אבל הן לא חשבו שהבחור בן העשרים ואחת הוא ג'ייק, ושהבית של נשים זה הן. הן לא חיפשו את הקדימון באינטרנט ולא קראו את התסריט. נכון, בק ביקשה לראות את התסריט, אבל ג'ייק נמנע מלשלוח לה אותו. במבט לאחור, ג'ייק ידע מה הוא עושה. גם אם הוא אמר לעצמו אז שזה בגלל לחץ – הרצון להישאר חסין מטעויות בעיני אחותו הצעירה – אם להודות על האמת, הוא ידע שהסרט הוא עליהן ושהבדיחות בו הן על חשבונן. אבל הוא לא צפה מראש שהסרט יתגלה כפצצה מתקתקת, שתתפוצץ ותהרוס הכול.

בק הייתה בשנת הלימודים השנייה בבית הספר למשפטים, והתקיימה משקיות מרק ראמן ויין באריזות קרטון. בטיסה היא ישבה במחלקת העסקים ליד אימה, והן השיקו את כוסות השמפניה שלהן ושתו לחייו של ג'ייק, האמן של המשפחה, שבקרוב ינחיל תהילה למשפחתם. אשלי טסה מניו יורק. גם היא לגמה שמפניה וטסה בכרטיס של מחלקת העסקים שרכש עבורה ג'ייק. היא נהנתה לנוח מבּנה בן השלוש ומבתה בת החמש, מנוחה שגרמה לה להרגיש אשמה, אך האשמה לא הייתה גדולה מכדי שתבקש מהדיילת כוס שמפניה שנייה.

המילריות נפגשו בסולט לייק סיטי, משם לקח אותן נהג לאותה עיירה קטנה ושקטה-בדרך-כלל בהרים. כשהן הגיעו למלון, ג'ייק היה בריאיון והוא השאיר להן פתק שבו כתב להן שיפגוש אותן בהקרנת הבכורה. הן פתחו את בקבוק השמפניה שקידם את בואן לסאנדנס ודגמנו את התלבושות שלהן כאילו היו נערות בקולג'. דבורה אפילו הניחה לאשלי לאפר אותה, והתפלאה עד כמה עורה נראה צעיר יותר, מבריק וסמוק. אף שבק בחרה במראה הרגיל שלה, אייליינר שחור עבה ושפתיים בצבע ארגמן, היא הסכימה ללבוש את אחת השמלות השחורות של אשלי ולנעול נעלי עקב במקום הג'ינס וסוודר הווינטג' שבחרה להקרנת הבכורה. ג'ייק אמר להן שיתלבשו בסגנון לא רשמי, יומיומי, אבל שום דבר באירוע הזה לא היה יומיומי. אז הן התלבשו בהתאם לתפקיד שנכתב להן בסרט, בלבוש מוגזם ומגוחך, ואפילו לא ידעו זאת.

ג'ייק ישב בין המילריות בשורה השנייה של האולם. כשכתוביות הפתיחה הציגו את שמו באותיות שחורות עבות, דבורה לחצה על ברכו. בק נעצה בו את מרפקה באהדה מהצד השני, ואשלי הושיטה יד מעל בק כדי לפרוע את שערו. ג'ייק חש שלחייו מתחממות לנוכח שפע החיבה הבלתי רגיל.

אבל כבר מהסצנה הראשונה הוא הבין כמה טיפש ועקשן הוא היה. דבורה הייתה הראשונה ששמה לב. כתוביות הפתיחה התפוגגו, ומישהי שנראית כמוה מילאה את המסך, כשהיא צועדת הלוך ושוב במרפסת קדמית שנראתה באופן חשוד כמו המרפסת באדג'היל רואד. השחקנית הייתה מאופרת באיפור כבד שגרם לה להיראות רע, ועטתה על עצמה סוודר אפור ארוך וצמידים. דבורה העבירה יד בשערה הקצר, האדום-סגול הפרוע, וחדלה כשהשחקנית אף היא העבירה יד בשערה הקצר, האדום-סגול הפרוע, לאחר שהבינה שנעלה את הבית והמפתחות שלה נשארו בפנים. אשלי החניקה צחקוק, ובק ירתה בג'ייק מבט מודאג.

הסרט התרחש בשנות התשעים המאוחרות, ותיאר את הקיץ שלאחר סיום שנתו הראשונה של הגיבור ג'וש בקולג'. במקום לעשות עבודת התמחות או משהו שיָקֵל עליו את המעבר אל החיים המאיימים שאחרי הקולג', הוא חזר הביתה כדי לעבוד בחנות חומרי הבניין המקומית, כפי שעשה בכל קיץ מאז שהיה בן שש-עשרה, כשמשפחתו עברה לגור בבית סבתם. כעת הוא היה בן עשרים ואחת ויכול היה לשתות בבר המקומי, ושם הוא נתקל בשכנה שלהם, גרושה חושנית. היא בילתה את הקיץ בניסיון ללמד אותו להבין את גופן של נשים, אף שלא הצליח להבין את מוחותיהן של הנשים בביתו שלו: אימו המרושלת, שכל פעם נכנסה לחייהם ויצאה מהם, התחילה עבודות והפסיקה, והתחילה וסיימה מערכות יחסים שנדונו מראש לכישלון; אחותו המופרעת והמבריקה, שסולקה מהתיכון לאחר שפרצה למשרדו של המנהל כדי לשנות את הציונים שלה; סבתו, שהעמידה פנים שאינה רואה שאימו לקחה כסף מהארנק שלה ושאחותו החביאה פחיות בירה ריקות בתחתית פח האשפה; ואחותו הבכורה, שגרה בניו יורק עם הארוס המטומטם שלה והופיעה רק לזמן קצר בסוף הסרט.

המילריות הלכו ונעשו מסויגות ככל שהסרט התקדם. ובינתיים הקהל צחק. האנשים היטו את גופם לכיוון המסך, שקועים לגמרי בסרט.

לקראת סוף הקיץ התאשפזה האם בבית חולים לאחר תאונה באירוע קייטרינג, שבה כמעט איבדה זרוע. אך במקום לאבד זרוע, היא איבדה את הכנסתה העתידית, כי לא היה לה ביטוח רפואי. מאותה גרושה למד ג'וש איך לשאול נשים מה הן צריכות ואיך להקשיב לרצונות שלהן. בסופו של דבר הוא אכן שמע את הנשים שסביבו, את כאבן ובדידותן, שאותם לא יכול היה לתקן, אבל יכול היה לנסות להבין.

הסרט הסתיים בלילה שלפני חזרתו של ג'וש ללימודים, בברביקיו בבית המשפחה. ג'וש השתמש בכסף שהרוויח באותו קיץ, סכום לא ריאלי מעבודה במשרה חלקית בחנות לחומרי בניין, כדי לשלם בעילום שם את חשבונותיה הרפואיים של אימו. משפחתו הניחה בטעות שהתמיכה הגיעה מאביהם הנעדר, כדי לכפר על כך שנטש אותם לטובת המרחבים הפתוחים של החופש. שתיקתו של ג'וש הייתה ההקרבה האחרונה שלו, ההבנה האצילית שמוטב לו לא לקחת קרדיט על המעשה. בסצנה האחרונה, שלושה דורות של משפחתו צחקו בעת שאימם הגישה להם קלחי תירס בידה הבריאה, כשהגבס שלה מסמן שהיא נשארת במקום, לפחות עד שעצמותיה יתאחו.

כשהסרט נגמר, הקהל הריע וג'ייק קם להודות לו, מודע בחריפות לנשים שלצידו שלא הריעו אלא נראו כאילו נתקלו ברוח רפאים. המילריות נותרו במקומותיהן גם לאחר שכולם יצאו מן האולם. לאחר שג'ייק ליווה החוצה כמה מהמפיקים, הוא חזר כדי לקחת אותן. האושר נמוג מפניו כשהבין שהוא לא יכול להמשיך להעמיד פנים שזה רק סרט.

"ננסי בלום?" ייללה אימו. "שכבת עם ננסי בלום?"

"זה מה שהפריע לך בסרט?" נבחה בק על אימה. "למי אכפת בכלל מננסי בלום?" ואז לג'ייק, "הסיפור עם הציונים? הבירה?" ג'ייק נראה מבולבל, והיא הקישה על ראשה כאילו הוא חסר שכל. "ניסית להשפיל אותי עד עפר?"

באותו זמן בק לא חשבה על האפשרות שהיריבה שלה בבית הספר למשפטים אולי תחקור קצת ותבין שהסרט של ג'ייק הוא יותר אמת מבְּדָיָה. היא לא חשבה על כך שבחרה להשאיר את סילוקה מהתיכון מחוץ לטופס ההרשמה שלה לבית הספר למשפטים. באותו זמן היא התמקדה רק בבגידתו הבלתי נסבלת של אחיה, שלקח את הרגעים הכי פגיעים שלה והשתמש בהם כדי לקושש כמה צחוקים.

"זה היה רק סרט." ג'ייק משך בכתפיו ועשה כמיטב יכולתו להיראות תמים.

"זה –" בק הצביעה על המסך החשוך, "– היה רצח אופי."

ג'ייק חסם את המעבר, אז בק דחפה אותו ויצאה בסערה אל הלובי.

"אני שמחה שהלן לא הייתה כאן כדי לראות את זה," אמרה דבורה כשחלפה על פני ג'ייק. "ויכולת להחמיר פחות עם בק."

ג'ייק ואשלי צפו בה כשיצאה, המומים, מכיוון שהסרט ללא ספק החמיר הכי הרבה עם דבורה. אנשים רואים את מה שהם רוצים לראות בדימויים של עצמם בעיני אחרים, נימקה אשלי. בטח, הכאיב לה שהקהל צחק על ניסיונותיה של דמותה של אשלי לטשטש את מוצאה מפילדלפיה וממעמד הביניים. אפילו היא נאלצה לצחוק כשגִרסה מוגזמת של ראיין השיכור קפצה ממונית ללא פגע. זה היה מצחיק, והיא יודעת לצחוק על עצמה.

מהלובי נשמעו קולות, שם הסתובבו אנשים וחיכו להסעה שתיקח אותם למסיבה שאחרֵי הסרט. אשלי בחנה את פניו המוטרדות של אחיה. קמטים החלו להיווצר בזוויות עיניו, ושיער לבן החל להופיע ברקותיו. עדיין היה לו מראה נערי, אבל תווי פניו לא הזדקנו באלגנטיות כפי שהיה עשוי לקרות.

"זה היה סרט יפהפה," אמרה אשלי לאחיה. "אבל לא היית צריך לעשות אותו."

"לא הבנתי את זה," הוא אמר. "ידעתי שהסרט הוא עליי. רק לא הבנתי שהוא גם עליהן."

אשלי רצתה למחות; הוא היה חייב להבין. איך הוא לא הבין? בהבעתו ההמומה היא ראתה שכמו תמיד, ג'ייק מילר היה כל כך ממוקד במה שרצה, שהוא עצם את עיניו ונמנע מלראות את ההרס שהריכוז העצמי שלו גרם. כל האִפיונים של הדמויות בסרט היו מדויקים, פרט לזה של ג'ייק/ג'וש, המושיע של המשפחה.

אשלי שזרה את זרועה בזרועו של אחיה וליוותה אותו אל מחוץ לאולם. "יש לי עשרים וארבע שעות בלי ילדים ובלי בעל – אני לא מתכוונת לבזבז אותן."

ג'ייק צחק והם יצאו אל הלובי ההומה, שם רצו כולם לדבר איתו. אשלי עמדה לצידו, והסכימה עם כל הגברים בגיל העמידה בג'ינס ובמגפי עור, שאמרו שג'ייק מבריק, ושלאף אחד אחר זה לא מגיע יותר מאשר לו. ואכן לאף אחד אחר זה לא הגיע.

כשהם חזרו לסוויטה במלון, דבורה ובק כבר לא היו שם.

***

עכשיו כשהכול כבר מוכן ללוויה, בק לא יודעת מה לעשות עם עצמה עד יום ראשון. כדאי שתיקח יום חופש; אלא שאם תעשה זאת, היא תשב בדירתה ותחשוב על מותה של הלן, על הסיכה, על השטיחון שליד דלת הכניסה, שכבר לא עומדות עליו נעליו של טום, על כל הדרכים האחרות שבהן הוא נעלם מהדירה – התיק עם ציוד הסופטבול שלו שהיה מונח ליד הספה, הבגדים שלו שהיו מעורבבים עם שלה בסל הכביסה – ועל הדרכים שבהן הוא נשאר. הרהיטים שקנה והשאיר לבק; הדואר שממוען אליו, והיא מגניבה אותו למשרדו כשהיא יודעת שהוא בבית המשפט או גובה תצהירים; שכר הדירה, שהוא שילם את חלקו בו עד סוף החוזה שלהם באוקטובר. היא לא רצתה שטום ישלם את רוב שכר הדירה שלהם כשהם חיו יחד, ובוודאי שהיא לא רוצה שימשיך לעשות את זה כעת, לאחר שעזב. אבל היא לא יכולה להרשות לעצמה לשלם את הכול לבדה, וגם לא לעבור דירה, אז היא בוחרת לראות בזה סוג של פיצוי על הפחדנות שלו. ובכל זאת, היא לא רוצה להעביר את היום ברחמים עצמיים, אז היא לובשת את הבלייזר ומכנסי ג'ינס שחורים, מכפתרת עד למעלה את מעיל הצמר הווינטג'י שלה, כורכת צעיף לצווארה ונועלת את דירתה. כשהיא יורדת במדרגות משהו מציק לה, והיא ממהרת בחזרה פנימה. על שידת הלילה היא מוצאת את הסיכה ומצמידה אותה לדש מעילה. נוכחותה של הסיכה על מעיל הצמר שלה מרגיעה אותה, כמו סרט שחור שמנציח את הלן.

כשהיא מגיעה לעבודה קצת לפני תשע, רק חצי מהאנשים נמצאים במשרד. האור בחדרו של טום כבוי, ובק עוברת על פניו במהירות, מתמקמת בתא שלה ומעירה לחיים את צג המחשב.

קארן נוקשת על קיר המחיצה ומביטה במדפים הריקים של בק, שאין בהם תמונות משפחתיות, ציטוטים שאפתניים ממוסגרים, ולא גלויות מחברים רחוקים. "מה שלום סבתא שלך?"

"היא נפטרה," אומרת בק, וממקדת את תשומת ליבה בצג שלה. אם היא תראה את הבעת פניה של קארן, היא תשתגע. "אני רק אסיים את התקציר של קנינגהאם, ואז אני אצטרך לקחת עד אמצע השבוע הבא."

"אוי, בק." קארן מתכופפת וכורכת את זרועה במגושם סביב בק והכיסא המשרדי שלה. "אל תדאגי בקשר לתקציר. מישהו אחר יכול לעשות את זה."

"יהיה קל יותר אם אני אסיים את זה."

קארן עדיין כפופה ליד בק ומעסה את כתפה. בדרך כלל זה היה גורם לבק לחוש אי נוחות. אבל היום נעים לה שמישהו מנחם אותה, בעיקר אם זו מישהי שהיא לא מכירה כל כך טוב. עיניה של קארן נודדות אל מעילה של בק ואל הסיכה. בק ממששת את הסיכה במבוכה.

"היא הייתה של סבתא שלי."

"היא מקסימה." קארן מתכופפת עד שבק רואה את הקשקשים הדבוקים לשביל בשערהּ. "אכפת לך אם אני –" היא מצביעה על הסחלב. בק נעה בכיסאה ומתבוננת בקארן כשהיא מרימה את הדש שלה כדי להתבונן בסיכה. "היא נראית משנות הארבעים או החמישים." קארן שולחת יד לכיסה, שולפת את הטלפון הסלולרי שלה ומדליקה את הפנס. כשהאור נופל על הגביש, קארן מתנשמת. "זה סתם תכשיט זול ישן," אומרת בק.

"אני לא יודעת." אצבעותיה של קארן חגות סביב עלי הכותרת המסנוורים. "היהלומים האלה נראים אמיתיים. והאבן הגדולה, האור שיצא ממנה כשהארתי עליה – לא רואים כזה אפקט של קשת בענן בקוורץ או בזכוכית."

בק מאזינה בחצי אוזן לקארן כשהיא מסבירה לה, במבטא הפילדלפי הכבד שלה, על פיזור אור, על האופן שבו האור נשבר מפאות הליטוש של יהלום. לסיטרין – סוג של קוורץ צהוב ששימש בדרך כלל בתכשיטים זולים מאמצע המאה – יש שיעורי פיזור נמוכים מאוד, כך שהוא לא יטיל צבעים כמו שעושות אבני חן עם שיעורי פיזור גבוהים.

"הניחוש שלי שזה פֶּרידוֹט." קארן נושמת נשימה עמוקה. "האבן יותר צהובה מירוקה, אז היא לא בעלת ערך כמו פרידוט כהה יותר. אבל עדיין הצלילות שלה גבוהה, במיוחד בשביל אבן כל כך גדולה."

בק שומעת בראשה את הלן מצחקקת. כל כך הרבה רעש סביב תכשיט זבל.

קארן מפסיקה לדבר. היא מכבה את הפנס שבטלפון שלה ונעמדת. "אני באה ממשפחה של צורפים. לא התכוונתי להתערב."

בק מתאפקת שלא לצחוק. "לא, זה פשוט – אם היית מכירה את סבתא שלי, היית יודעת שזה מזויף. לא היה לה... היא לא הייתה הטיפוס..." בק נואשת לספר לאישה הכמעט זרה הזו איזו מין אישה הייתה סבתה. מישהי ששמרה עצמות כדי להכין מרק. מישהי שהחליפה סוליות בנעליים והטליאה בגדים בלויים. מישהי כל כך פרגמטית ולא רגשנית שלא ייתכן שתחזיק ברשותה תכשיט בעל ערך.

קארן לוקחת פתק דביק משולחנה של בק ומשרבטת עליו כתובת. "אני לא מומחית, אבל הייתי אומרת שאת עונדת מכונית חדשה על הז'קט שלך." קיה או טסלה? בק רוצה להתלוצץ, אבל קארן נראית כל כך רצינית כשהיא מושיטה לה את הפתק הדביק. "תבקשי את ליאו. ואם הוא ינסה להגיד לך שהיא במצב גרוע, תגידי לו שאני אמרתי שיפסיק להיות אידיוט."

כשבק במעלית, לאחר שסיימה את התקציר, היא מרחיקה מעט את דש הז'קט כדי לראות את הסחלב. לאור הפלורסנט האבן הצהובה עמומה, ובק לא מבינה מה גרם להתפרצות של קארן. קארן כנראה כן ראתה משהו משתקף באבן – את הדמיון שלה עצמה משתקף ומתבקע למאות הפנטזיות שיש לאנשים על ירושות משפחתיות.

המעלית נפתחת בלובי, והיא מכפתרת את המעיל שלה כדי להתמודד באומץ עם הקור של אחר הצהריים. כשהיא עוברת בסחרור בדלתות המסתובבות ויוצאת לרחוב, היא מוציאה מהכיס את הצעיף שלה. כשהיא כורכת אותו סביב צווארה, היא מציצה מטה אל דש המעיל. אור השמש מכה בסחלב, וצבעי קשת בענן בוקעים מהגביש הצהוב. בק לא ממש מתנשפת, אלא נשימתה פשוט נעתקת לנוכח יופייה הפתאומי והבלתי אפשרי של האבן על רקע המעיל שלה. היא סוקרת את המדרכות כדי לראות אם עוד מישהו הבחין בכך, אך הולכי הרגל ממשיכים בדרכם, חסרי דאגה. היא משחררת במהירות את הסיכה, טומנת אותה בתיקה ומצמידה את התיק למותניה כשהיא הולכת לעבר תחנת האוטובוס כדי לשוב לדירתה. בעצם עליה לגשת לבית הדין לענייני משפחה כדי להתחיל בתהליך אישור הצוואה. עבודת הניירת היא בעצם הצעד האמיתי הראשון בפרידה מהלן, יותר משיחת הטלפון לרב והשיחה עם הפתולוג. היא עדיין לא מוכנה לזה.

בק ממתינה בפינה לאוטובוס, ותוחבת את ידה הפנויה לכיס. אצבעותיה מתחככות בפתק הדביק. תכשיטי האחים רומנו, רחוב סאנסום 714. בתחתית התיק היא מוצאת את סיכת הסחלב ומעבירה את מבטה בינה לבין הכתובת ברחוב סאנסום.

בק מצלמת תמונה של הסיכה ושולחת אותה לצורף המומחה היחיד שהיא מכירה, לקוח לשעבר של המשרד, ויקטור. בדיוק עכשיו ירשתי את זה, היא מסבירה. חברה לעבודה חושבת שאולי יש לזה ערך. אי אפשר לראות בתמונה, אבל האבן (אולי פֶּרידוֹט?) מנצנצת באור. מה אתה חושב?

"זה מגוחך," היא אומרת כשהיא לוחצת על 'שלח' וממשיכה להמתין לאוטובוס. בן רגע הטלפון שלה מצלצל, והוא מופתעת שוויקטור ענה כל כך מהר. אבל זה ג'ייק, ששלח את פרטי הטיסה שלו, כאילו הוא מצפה שמישהו מהם ימתין לו על המדרכה. היא הייתה כל כך ממוקדת בסידורים לקראת ההלוויה של הלן, שלא ממש עיכלה את הידיעה שתיאלץ לפגוש שוב את ג'ייק. ולא סתם לפגוש אותו, אלא לבלות איתו שלושה ימים, כשהם סגורים יחד בבית באדג'היל רואד.

האוטובוס נעצר, וכשבק עומדת לעלות במדרגות הטלפון שלה מצלצל שוב. זה ויקטור.

בואי לפגוש אותי מייד.

מבחינת ויקטור, אבני חן אינן אבנים. הן אינן סחורה, הבטחה לאהבת נצח, או סממן של מעמד חברתי. הן מיליוני שנים של היסטוריה, כך אמר לבק. ראשית, כפחמן במעטפת כדור הארץ, אחר כך כממצאים שמתגלים על פני קרום כדור הארץ, ולבסוף כעדות פיזית ליצורים החיים הרבים שנגעו בכל אבן. אם מישהו יֵדע אם לסיכה של הלן יש ערך, זה ויקטור.

בק פגשה את ויקטור כשהיה זקוק לסיוע משפטי. כשהחלו לעבוד יחד, הם פיתחו קרבה מיידית. ויקטור, שהוכשר כיצרן תכשיטים וכגמולוג, עבד כמעצב בטיפאני, עד שמעסיקו גילה את העבודה הצדדית שלו, זו שבזכותה רכש את דירת הפנטהאוז בכיכר ריטנהאוס. בק לא ידעה שאפשר ליצור תכשיטים אמיתיים מזויפים. התברר שבתעשיית התכשיטים, טבעות חיקוי יכולות להכיל יהלומים אמיתיים ועדיין להיות מזויפות, אם יש בכך פגיעה בסמל מסחרי. מה לא בסדר בזה? הִקשה ויקטור, ובק הסכימה איתו. אלה היו העיצובים שלו, ייחודיים, גם אם דמו לאלה ששרטט עבור טיפאני. על הקופסה לא היה רשום טיפאני ושות', גם אם הצבע דמה דמיון בולט לזה של הקופסה הכחולה הקטנה המקורית. בק הייתה מרוצה מכך שוויקטור שם לו למטרה לייצר טבעות אירוסים של טיפאני במחיר סביר יותר, וּויקטור היה מרוצה מכך שבק עבדה בלהט שאין שני לו כדי להוכיח שהעסק שלו חוקי.

כפי שהורה לה, בק הולכת ישירות לבניין המגורים של ויקטור בכיכר ריטנהאוס. כשהיא מגיעה, היא מביטה למעלה בחלונות האטומים שמגיעים כמעט עד השמיים. היא כבר הייתה כאן פעם, לפני שנה, בארוחת בראנץ' שהוא ערך כדי להודות לה ולטום, שהיה הפרקליט המוביל בתיק של ויקטור. השופט פסק שקופסאות התכשיטים של ויקטור אינן מהוות פגיעה בצבע של סמל מסחרי, והציל אותו כשקבע שאינו צריך לשלם פיצוי לטיפאני. ויקטור זכה לשמור לעצמו את הכסף שהרוויח, בתנאי שיפסיק לייצר את הטבעות שלו. בארוחת הבראנץ' החגיגית הגיש ויקטור שמפניה ביחד עם ביצים בנוסח רויאל – או כפי שגילתה בק, ביצים בנוסח בנדיקט עם לקס במקום בשר חזיר – ושלוש הכוסות עלו לה ישר לראש. היא ניסתה להסתיר את זה כשוויקטור ליווה אותה ואת טום למעלית. כשהיו לבדם במעלית השיש הקטנה, בק הציצה בטום כדי לראות אם השמפניה השפיעה גם עליו. זה היה התיק הראשון שעבדו עליו יחד, והם מעולם לא דיברו ביניהם על שום דבר אחר. ובוודאי שמעולם לא הייתה ביניהם שום אנרגיה טעונה עד כה. באותו חלל מוגבל הביט טום בבק במבט של צימאון ואז רכן לנשק אותה. בק הייתה מופתעת מכדי לנשק אותו בחזרה. הוא התרחק בביישנות. אחר כך באו ההתנצלויות – זה היה בלתי הולם, הוא כל כך מצטער, הוא לא היה צריך לעשות את זה – עד שהיא נישקה אותו, כדי להשתיק אותו לא פחות מאשר כדי להרגיש שוב את לחץ שפתיו על שפתיה.

בק ממשיכה לבהות בחלונות הכהים ומבינה שתצטרך לעלות שוב במעלית ההיא.

כשוויקטור פותח את הדלת, הוא נראה צעיר יותר משנראה לפני שנה, קרוב יותר לשישים מאשר לשבעים ואחת. הוא לובש חולצת גולף שחורה מקשמיר, שערו הלבן מוחלק לאחור, וטבעת היהלומים הייחודית שלו מעטרת את הזרת.

"גברת מילר," אומר ויקטור ומזמין אותה פנימה בנפנוף יד. בק מניחה לו לקחת את מעילה ולתלות אותו על מתלה המעילים שבכניסה.

"אם לא הייתי יודעת שלא, הייתי חושבת שיש לך איזה שיקוי סודי נגד הזדקנות. אבל אין לך, נכון?"

ויקטור צוחק. "שלוות נפש, יקירתי. הודות לך."

בק היא זו שגילתה שקופסות התכשיטים של ויקטור זוהרות בירוק כשמכוונים אליהן אור ישיר, ולכן הן אינן בצבע הכחול של טיפאני אלא בצבע טורקיז, צבע כה נפוץ שאי אפשר להכריז עליו כעל סמל מסחרי. התיק הבטיח את מצבו הכלכלי של ויקטור, וגם את קידומו של טום לשותפות במשרד. התיק כמעט לא הועיל לבק, פרט לכך שאִפשר לה לדפוק את גורם העושק – לא היה לה משהו מיוחד נגד טיפאני, פרט לעובדה שזו הייתה ישות תאגידית שהרוויחה מתשוקתן של נשים לחוש אהובות – ולקבל תעודת מתנה מהמשרד לארוחה באחת מהמסעדות של סטיבן סטאר על פי בחירתה.

בק הולכת אחרי ויקטור לסלון, שקירותיו מכוסים במדפים עם ספרים בכריכה קשה, ושם הוא מציע לה כוסית דקה של שמפניה. בק נזכרת בשמפניה ששתתה בפעם הקודמת שהייתה בדירתו של ויקטור, ומסרבת. ויקטור מוזג לעצמו כוס ומתיישב על כיסא העור המלכותי מול כיסאה.

"טוב, אז בואי נראה את הסיכה המסתורית הזו," הוא אומר ומשלב את רגליו. בק מוצאת את סיכת הסחלב בתחתית התיק שלה. כשהיא נותנת אותה לוויקטור, הוא נועץ בה מבט ממושך יותר מכפי שציפתה. הוא מזיז את ידו כך שהאבן רוקדת באור. אף שהבעת פניו נותרת קפואה, בק מזהה ניצוץ בעיניו כשהסיכה מנצנצת בכף ידו.

על שולחן הקפה ויקטור מוצא זכוכית מגדלת ומרים אותה אל עינו הימנית כשהוא רוכן אל סיכת הסחלב. זהו רעש זעיר, כמעט בלתי מורגש, אך בק שומעת אותו: השיעול של ויקטור כשהוא סוקר את האבן הצהובה הגדולה.

"זה היה של סבתא שלך?" הוא שואל לבסוף, כשהזכוכית המגדלת עדיין צמודה לעינו.

"זה עתיק?"

ויקטור מניח את הזכוכית המגדלת על שולחן הקפה. הוא מצמיד את הסחלב לסוודר הקשמיר שלו. "זו סיכה שעונדים על פרווה. עשויה בהתאמה אישית."

סיכה שעונדים על פרווה? יותר משהתקשתה בק לדמיין שלסבתה יהיה תכשיט בעל ערך, התקשתה לדמיין שסבתה תצמיד תכשיט כזה לצעיף מינק. אוי, הלן. זה בטח ממש מצחיק אותך.

ויקטור הופך את הסיכה ומצביע על חותמת לאורך טבעת מתכת המקיפה את חגורת האבן הצהובה. כתוב עליה 950. "פלטינה. במהלך המלחמה הפלטינה לא הייתה זמינה לצורפים, אז זה נעשה אחרי המלחמה, בוודאות." חוץ מ-950, חרוטות גם האותיות SJ. "זה מה שנקרא סימן של היצרן, כמו לוגו של הצורף. אבל אני לא מזהה את הסימן הזה. הוא לא של אחד הבתים הגדולים." הוא הופך את הסיכה בחזרה ומצייר עיגול באוויר מעל עלי הכותרת. "הסוג הזה של שיבוץ היה פופולרי בשנות החמישים. אני מנחש שייצרו את הסיכה ב-1954, 1955." הוא עוקב באצבעו אחר האבן הגדולה והצהובה-ירוקה שבמרכז הסיכה, ובק מתחילה לחשוד שהיא אכן פרידוט, ומחייכת. "כאן זה נעשה מעניין. בהתחשב בתקופה, זה אמור היה להיות חיתוך מעוגל. אבל זה דווקא חיתוך שושנה כפולה, שיצא מהאופנה בתחילת המאה העשרים. לא מתקבל על הדעת שהוא יופיע בתכשיט מאמצע המאה." פניו נעשים עוד יותר צעירים כשהוא מנסה לא לצחקק.

"זה פרידוט?" בק לא בטוחה שביטאה נכון את שמה של האבן. בהתחשב בהבעת פניו של ויקטור, היא מניחה שטעתה לגמרי.

"בק," הוא אומר בהתרגשות. "זה יהלום."

בק לא מבינה ביהלומים. היא תמיד העדיפה טורקיז על פני אזמרגדים, כסף וזהב. ובכל זאת, היא יודעת שהיהלום הגדול של אשלי הוא שלושה קראט, והוא ממש קטן בהשוואה לאבן שבידו של ויקטור.

"יהלום? אבל הוא כל כך גדול."

"אני יודע." הם לוטשים עיניים ביהלום הגדול הצהוב, המנצנץ באור יקרות.

לפתע בק חשה סחרחורת. הרכוש היקר ביותר של הלן, פרט לבית באדג'היל רואד, הוא מקלט טלוויזיה בן עשר שנים. איך ייתכן שיהלום כזה היה שייך להלן? בעצם לא היה שייך... היה ברשותה.

"בואי לא נקדים את המאוחר," אומר ויקטור.

הוא מניח את הסיכה על שולחן הקפה העשוי מזכוכית ונעלם במטבח. בק שומעת קול זרימה של מים מבֶּרז, ואז ויקטור חוזר עם כוס מי סבון, מברשת שיניים בגודל שמתאים לנסיעות, פיסת בד ורודה וכלי מתכת קטן.

"יש לך התנגדות?"

בק מנענעת בראשה לשלילה, וויקטור מרים בזריזות את השיניים שמחזיקות את האבן הצהובה. הוא הופך את הסיכה והאבן מתגלגלת ממקומה אל פיסת הבד הוורודה שבידו השמאלית. האבן קמורה משני הצדדים, צורתה כצורת מגן וגודלה בערך כשל ביצת אדום-חזה. ויקטור טובל את משחת השיניים במי הסבון ומתחיל לקרצף את האבן הצהובה והמלוטשת. היא נעשית פחות עכורה באופן ניכר, אם כי עדיין קצת עמומה.

ויקטור טופח על ספת הטוויד שלצד כיסאו ובק קמה ומתיישבת קרוב יותר אליו. היא רוכנת לעברו כשהוא מחזיק את היהלום מול האור. צד אחד בולט החוצה באופן לא סימטרי. "את רואה איך זה נוטה לצד אחד כאן?" הוא מעביר את אצבעו לאורך הצד הלא אחיד אל לוח היהלום. "ואיך הליטוש לא מיטיב את פיזור האור של האבן? זה אומר לי שהחיתוך נעשה כדי להשיג גודל, לא אור. הסוג הזה של חיתוך –" הוא לוחש, "– היה פופולרי במאות השש-עשרה והשבע-עשרה."

"אז אתה אומר שזה יהלום ישן?"

"לא סתם ישן. היסטורי." ובזאת הוא מושיט לבק את פיסת הבד ואת האבן, ואז קופץ למעלה כדי לסקור את מדפי הספרים שלו מקיר-אל-קיר. בק נועצת מבט ביהלום הצהוב העצום, ומחכה שפניה של הלן יופיעו בו והיא תגלגל עיניים ותגיד, נו באמת, תמיד ידעת שיש לי סודות. בק ידעה שלהלן היו סיפורים שמעולם לא חלקה איתה. סיפורים על מה שקרה למשפחתה בווינה בזמן השואה, ולמה נסעה לארצות הברית לבדה. היה לה עבר שהיא לא סיפרה עליו, ובק הניחה שהיה בו יותר מדי כאב והלן לא רצתה להיזכר בו. אבל האבן הזו נושאת בחובה סודות שבק אינה מסוגלת כלל להעלות בדעתה.

ויקטור צונח בכבדות על הכיסא עם שני ספרים ומשקל אלקטרוני. ספר אחד עטוף בבד קנווס אפור. לשני יש עטיפה מאובקת מבריקה ושמו 'יהלומים היסטוריים'.

בק וויקטור סופרים יחד את הצדדים של היהלום דמוי המגן – תשע – ושוקלים אותו במשקל האלקטרוני – 137.27.

"זה קראטים?" שואלת בק בתדהמה. ויקטור מהנהן ולוקח את ספר הקנווס האפור. הוא פותח אותו בדף עם תרשים של יהלומים צהובים מפורסמים. בק וויקטור סורקים את משקליהם של היהלומים עד שהם מגיעים ליהלום החמישי בגודלו בתרשים – יהלום פלורנטין. המשקל שלו בקראט רשום כ-137.27, בדיוק כמו במשקל של ויקטור. רשום שיש לו תשעה צדדים.

"אוי, וואו... זה... וואו." ויקטור מתקשה להרכיב משפט. בק מעולם לא ראתה אותו נרגש כל כך. רגלו מטופפת בצורה לא סדירה; חיוך מופיע על פניו והוא כורך את זרועו סביב בק ומושך אותה אליו, צוחק.

"מה זה יהלום פלורנטין?" שואלת בק.

ויקטור מרפה מבק ומחטט בספר המבריק, עד שהוא נעצר על תצלום בשחור-לבן של סיכת כובע מסיבית בעלת ארבע שכבות, שנראית יותר כמו תליון נברשת מאשר תכשיט. כל אחת משלוש השכבות העליונות מורכבת מכמה אבנים עגולות המקיפות אבנים מרובעות ועגולות גדולות יותר. בתחתית, האבן הגדולה ביותר משתלשלת מהסיכה, מוקפת באבנים זעירות שנראות כמו תחרה. אבן החן התלויה מהתחתית זהה בצורתה פחות או יותר ליהלום הצהוב המונח על המשקל של ויקטור. מתחת לתצלום יש כיתוב: יהלום פלורנטין כסיכת כובע. השיבוץ הידוע האחרון. תצלום ג'. 1870–1900. מתחת לתצלום יש תמונה נוספת של היהלום. בתיאור שלו כתוב: יהלום פלורנטין היה יהלום טבעי בצבע צהוב, במשקל 137.27 קראט, בחיתוך 'רוז קאט' כפול עם 126 פאות ליטוש. זהו העתק מדויק. היהלום האמיתי נעלם במעבה ההיסטוריה.

"איזה מין כובע יכול לשאת סיכה כזאת?" שואלת בק.

"כתר. אני לא מבין איך לכל בני המלוכה האלה לא נשבר הצוואר, עם כל האבנים היקרות שהם ענדו על הראש."

בק בוחנת את התצלום של סיכת הכובע, שבו נראות קשתות של אבנים עגולות קטנות ואבנים מרובעות גדולות יותר במרכז. "כל אלה יהלומים?"

ויקטור מהנהן. "גם הם שווים לא מעט. יש לפחות מאה כאלה בסיכת הכובע הזו, כל אחד מהם שוקל כמה קראט. הסיכה הייתה שייכת להבסבורגים עד שהקיסרות נפלה. אחרי זה –" ויקטור מנפנף בידו כאילו הוא מעלים את התכשיט באוויר.

"להבסבורגים? כמו למשל פרנץ פרדיננד?" בק תרה בנבכי מוחה אחר כל מידע נוסף על המשפחה המלכותית האוסטרו-הונגרית. היא למדה בקולג' על תולדות אירופה, אבל מהר מאוד שכחה מהנושא ולא חשבה עליו עוד.

ויקטור מהנהן. "פרנץ פרדיננד הוא היחיד מבית הבסבורג שרוב האנשים שמעו עליו, כי הרצח שלו גרם לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. אבל הוא מעולם לא היה קיסר, אז יהלום פלורנטין לא היה שייך לו. הוא היה שייך לאחיו הבכור, הקיסר פרנץ יוזף, ששיבץ אותו במחרוזת לאשתו, סיסי. לא שזה גרם לה לאהוב אותו." ויקטור מסובב את הספר כדי לקרוא את הפִּסקה שמתחת לכיתוב של התצלום. "נראה שסיסי הייתה האחרונה שענדה אותו. היא נרצחה בידי אנרכיסט איטלקי. אחרי זה ההבסבורגים חשבו שהיהלום מקולל, אז אף אחד לא רצה לענוד אותו. הם עיצבו אותו כסיכת הראש הזו ושמו אותו בתצוגה במוזיאון לתולדות האמנות בווינה. כשפרנץ יוזף מת, הנכדן שלו ירש את כס המלכות לזמן קצר. שנתיים לאחר שעלה לשלטון הסתיימה מלחמת העולם הראשונה והקיץ הקץ על המלוכה. לפני שקארל נמלט עם משפחתו, הוא דאג שאחד מיועציו ייקח את יהלומי הכתר ממוזיאון האוצר הקיסרי ואת יהלום פלורנטין מהמוזיאון לתולדות האמנות, וישלח אותם לשווייץ לפניהם. אבל כשהמשפחה המלכותית הגיעה, יהלום פלורנטין לא היה עם שאר התכשיטים. ומאז לא ראו אותו."

בק מצביעה על היהלום הצהוב ופתאום פוחדת לגעת בו. "עד עכשיו? אתה חושב שזה יהלום פלורנטין?"

"ייתכן שאת זה ליטשו מאבן גדולה יותר, אבל הוא במשקל המדויק של יהלום פלורנטין. וגם, כמו שהתרשים מראה, יש בעולם רק ארבעה יהלומים צהובים ידועים בגודל של יותר מ-137.27 קראט – האינקומפָּרָבְּל, האופנהיימר, הדֶה-בִּירְס והרֶד קרוס – ואף אחד מהם לא חסר."

"אז אם זה לא יהלום צהוב ענקי שמישהו כרה מהאדמה ושמר עליו בסוד במשך מאות שנים, זה חייב להיות יהלום פלורנטין?"

"אני מופתע שלא ליטשו אותו מחדש. בדרך כלל כשיהלומים נעלמים –" בק שמה לב שוויקטור לא אומר נגנבים – "מלטשים אותם מחדש כדי שלא יוכלו לזהות אותם. סבתא שלך כנראה הייתה מאוד קשורה ליהלום הזה אם היא לא ליטשה אותו מחדש. במקום זה, היא החביאה אותו בסיכה מאמצע המאה."

בק מעבירה את מבטה מהתצלום של סיכת הכובע לסיכת הסחלב שמונחת על שולחנו של ויקטור. סיכת הסחלב, עם אבני החן הקטנות המשובצות בה, נראית כל כך שונה מסיכת הכובע בעלת השכבות, עם היהלומים העבים העגולים והמרובעים שלה. קשה להאמין שהן החזיקו בתוכן את אותו היהלום. אבל זה היה הרעיון.

ויקטור בוחן את בק, והיא קולטת שהיא מזעיפה פנים. "אלה חדשות טובות. היהלום הזה יעשה אותך מאוד עשירה."

"אם הוא שלי באופן חוקי."

ויקטור מושך בכתפיו. "יש אנשים שלא אכפת להם מדברים כאלה. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. אנחנו צריכים למסור אותו לדירוג."

"דירוג?"

ויקטור מוצא קופסה עבור היהלום, ומסביר לה שלפני שיוכלו לקבוע שזה יהלום פלורנטין, הם חייבים לשלוח אותו לחברה הבינלאומית לגמולוגיה כדי לאמת שזה באמת יהלום. לאחר שמומחי החברה יבחנו אותו, הם יוציאו דוח דירוג ליהלום צבעוני, שיפרט את תכונות הצמיחה, את מאפייני הניקיון ואת מידותיו של היהלום.

"וזה בטוח, לשלוח להם אותו?"

"הם הכי טובים בעולם. אני אעביר אותו למשרד שלהם בעצמי. והכול נעשה בעילום שם, אז גם כשהם יאשרו שהוא אמיתי, הם לא ידעו למי הם מאשרים את זה."

הטלפון של בק מזמזם. זו אשלי. את יכולה לוודא שיהיה אוכל בבית ביום ראשון? את יודעת איך אני נהיית כשאני לא אוכלת. היא מוסיפה אימוג'י של מפלצת, כאילו זה הופך את הטקסט שלה לחמוד. אשלי מסמסת כאילו כולם עובדים אצלה. יש לה מספר מפתיע של עובדים יחסית למישהי שלא עובדת – שמרטפיות, מוליך כלבים, מאמן, מנקים – אבל בק אינה אחת מהם.

זה שבעה, כותבת בק. אין דבר כזה אירוע יהודי בלי אוכל.

מצוין! תודיעי לי אם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לעזור, משיבה אשלי. לרגע בק מרגישה רע על כך שהיא לא נדיבה יותר כלפי אחותה, ואז היא נזכרת שאין לאשלי מה לעשות; בק כבר דאגה לכול.

הטלפון שלה מראה את השעה 15:30. "אני חייבת להגיע לבית המשפט כדי להגיש את הניירת."

ויקטור מושיט לה את הסיכה, עם החור במרכז במקום שהיה בו היהלום הצהוב. "יש כאן כמה קראט של אזמרגדים. וגם של יהלומים. תמיד תוכלי למכור אותם ולהתיך את הפלטינה. ויש לי עצה, בלי שביקשת: עדיף כנראה לא לרשום את הסיכה בתור נכס של העיזבון. רק עד שיהיה לנו ברור עם מה אנחנו מתמודדים."

בק מבינה מה ויקטור אומר בעצם. אם היא תרשום את הסיכה כנכס, זה אומר שיהיה רישום שלה. היא תצטרך לשלם עליה מיסים, מיסים גבוהים, והיא תהיה חייבת למכור. ולפני שתוכל למכור, היא תיאלץ להוכיח שהסיכה שלה באופן חוקי. אז בינתיים, עד שתהיה בטוחה בערך שלה, היא מבחינתה רק פריט ירושה סנטימנטלי, תכשיט זול וחסר ערך שאף אחד לא יריב איתה עליו.

בק מהססת כשהם הולכים לעבר הדלת. "עד כמה היהלום הזה יעשיר אותי?"

ויקטור קופץ את שפתיו ומחשב בראשו. "היהלום שווה בערך שלושה מיליון. אבל אם נצליח לאשר שזה יהלום פלורנטין, אני מניח שתוכלי לקבל תמורתו עשרה מיליון."

בק משתעלת כשהיא שומעת על יותר כסף ממה שאי פעם דמיינה, יותר כסף ממה שהיא חייבת בהלוואות חסרות ערך ללימודי משפטים והחוב שנותר בכרטיסי האשראי שאימה הוציאה על שמה כשהייתה נערה.

"עשרה מיליון?" היא מצליחה ללחוש.

"ביהלומים מסוג זה, ההיסטוריה ושושלת היוחסין הן אלה שמעניקות לו את רוב ערכו. דבר אחד זה כשיש לך יהלום של מאה שלושים ושבעה קראט, ודבר אחר כשיש לך יהלום של מאה שלושים ושבעה קראט שהיה שייך למארי אנטואנט ולנפוליאון." ויקטור מסביר שמארי אנטואנט, שהייתה בת לוריין-הבסבורג בעצמה, ענדה את היהלום ביום חתונתה. ואשתו השנייה של נפוליאון, שגם היא הייתה ממוצא אוסטרי מלכותי, החזיקה ביהלום במהלך כהונתה הקצרה כקיסרית צרפת.

במעלית היא כבר לא זוכרת איך טום נישק אותה בחלל הקטן של השיש והמראות. הריגוש מכל כך הרבה כסף נמשך לאורך כמה קומות, עד שהיא מרגישה בחילה. היא משוכנעת שדוח הדירוג יוכיח שזהו יהלום פלורנטין. היא גם די בטוחה שהלן ידעה שזה אינו תכשיט זול, שכשהיא כינתה אותו בצוואה שלה סיכת היהלום הצהובה שלי, זה היה משום שזו אכן סיכת יהלום צהובה. אז למה הלן לא מכרה אותה ושיפרה את רמת החיים הצנועה שלה? יש הרבה אנשים שלא אכפת להם מדברים כמו תום לב או הוכחת בעלות חוקית. למה היא שמרה על משהו כל כך יקר ערך? ואם הלן ידעה כמה הסיכה שווה, שזה הרבה יותר מהבית ומכל החסכונות ששמרה מתחת למזרן, למה היא הורישה אותה באופן בלעדי לבק?

כשדלתות המעלית נפתחות אל הלובי של ויקטור, בק לא מצליחה להזיז את רגליה. היא חושבת על ההסתייגות שנרשמה בסעיף 4. סיכת היהלום הצהובה שלי. והיא נזכרת ששלחה את הצוואה למשפחה שלה.

היא לוקחת את הטלפון וגולשת בתשובות הקצרות, הכמעט אדישות שלהם לדוא"ל שלה. אף אחד לא הזכיר את סיכת היהלום הצהובה שמופיעה בצוואה. גופה מתרפה. מובן שהם לא שמו לב. לשם כך נדרשת תשומת לב לפרטים, שאין לאף אחד מהמילרים האחרים. חוץ מזה, אין להם סיבה לחשוד שיש משהו חריג בצוואה, שבארבע המילים הקטנות האלה – סיכת היהלום הצהובה שלי – הלן הורישה לבק הון תועפות.

"את עולה?" שואל אותה גבר שנכנס למעלית. הוא מנענעת בראשה לשלילה ומזנקת החוצה. כשהיא יוצאת אל רחוב שמונה-עשרה היא נדה בראשה אל השוער, שמביט בה בחשדנות, או שאולי רק נדמה לה. בק מרגישה אשמה, והיא יודעת שהאשמה הזו היא לא על משהו שעשתה, אלא על משהו שהיא עומדת לעשות.

כשתפגוש את בני משפחתה בבית הקברות, היא לא תספר להם על הסיכה של הלן. זה לא בגלל הכסף. הסיכה הייתה הסוד של הלן, וכשהורישה אותה לבק היא הורישה לה גם את הסוד הכרוך בסיכה.

הבלתי מושלמים / איימי מאיירסון
כתר, 2023
תרגום מאנגלית: ורד רוזן
327 עמודים

איימי מאיירסון היא סופרת אמריקאית