המשתמט
הוא היה כמעט בן ארבע-עשרה ותמיד מסובך בצרות. כיוון שהיה חסר אחריות, עצל, נחשל בהתפתחותו כבר מגיל עשר, לא למד דבר בבית הספר, עמד תמיד על סף סילוק, היה חסר מנוח, לא אהוד על הבנים האחרים, לפעמים התנהג כמו פחדן גמור ולפעמים עשה דברים נמהרים מאין כמותם ולא ידע צייתנות מהי – הוא היה מקור דאגה תמידי לקרובים אליו ביותר. רגשותיו ודמיונו היו נוחים להשפעה, הוא היה שווה נפש, לבבי, נדיב אבל בלי לשכוח את עצמו והשקדנות היתה ממנו והלאה. דעתו היתה פזורה וחסרת מנוח כפרפר, והוסחה מזיע של עלה, מצווחה של ציפור...
הוא יצא מהבית ובכיסיו ארוחת צהריים ושניים או שלושה ספרי לימוד. אמו השקיפה מהחלון וראתה אותו משתרך בניחותא ברחוב באור הבהיר של יוני. כל תנועותיו היו גולמניות וחסרות חן כשל סייח צעיר, הכובע של בית הספר היה משוך לאחור על ראשו, עיניו הכהות התרוצצו מצד לצד כאילו עמדו על המשמר מפני משהו או מישהו שאפשר שלא היה רוצה לפגוש. הוא ידע שהיא צופה בו וכל עוד נשאר בטווח ראייתה פסע ישר ובצעד יציב, ורק אחרי שפנה בקרן הרחוב והגיע אל הרחוב הראשי עצר מלכת. מול חלון הראווה של חנות הממתקים התמהמה בהיסוס, הצמיד את פניו אל השמשה והתבונן בממתקים שהיו מסודרים בתלוליות בצלחות זכוכית קטנות ומכוסים ביריעת מוסלין. הוא התלבט דקה או שתיים עד שהגיע להחלטה, אבל לבסוף הדף את הדלת ונכנס, ופעמון החנות הגיב בדנדון חד. הוא הסיט את משקלו מרגל אל רגל והסתכל סביבו עד שאישה יצאה מחדר אחורי. הממתקים שבחר היה מונחים בצנצנת זכוכית על המדף. הוא הצביע עליהם, ובזמן שגבה של האישה הופנה אליו לקח טבלת שוקולד שטוחה מן הדלפק וטמן אותה תחת המעיל...
הוא יצא מהחנות אל אור הבוקר. כבר עכשיו לא הבין מדוע לקח את השוקולד. הוא פשוט ציית לדחף של הרגע. הרבה דברים עשה בדרך זו, בלי להבין מדוע עשה אותם – דברים שלא רצה לעשות, מדי פעם אפילו דברים שלא הסבו לו כל עונג... וכרגע לא הרגיש עונג. הוא היה מוטרד. לא מעִניין השוקולד אלא מדבר אחר, דבר שהשתדל לא לחשוב עליו אבל לא הצליח להתעלם ממנו. היום היה יום שישי, והוא לא היה בבית הספר כמעט שבוע...
ביום שני שעבר הוא בחר מרצונו לראשונה להשתמט מבית הספר. הן מפני שהיה אור שמש בעצים, הן מפני שנמאס לו להישאר בעונש אחרי הלימודים ולהישלח למנהל. באותו יום שני היה מאושר. ביום שלישי השתמט מבית הספר הן בשביל להשיב לעצמו את האושר של יום שני והן מפני שמוטב לדחות בעוד יום את העונש הבלתי-נמנע. ומאז כבר היה חוזר בשמחה לבית הספר, אלא שהמשיך להשתמט רק בשל פחד אימים: כי הוא לא היה מסוגל לשאת בתוצאות – בעונש בבית הספר, במלקות שאביו יחלוק לו אחרי כן. הדברים האלה מילאו את לבו אימה, והוא נרתע מהם בעצבים רוטטים. בשניים או שלושה הלילות האחרונים שנתו נדדה...
הוא השתהה רגע באפלוליות הפתח וסקר את הרחוב המאובק והמואר לכל אורכו כדי לבדוק אם הוא רואה בנים בדרכם לבית הספר, וכיוון שהשטח היה פנוי יצא בדהרה כבדה ומגושמת בדיוק בכיוון ההפוך לזה שהיה אמור ללכת בו. אבל עד מהרה הואט הקצב שלו, והוא החל לכרסם את השוקולד. עולם הקיץ המוריק רחש והמה בחיים שוקקים ומנומנמים תחת שמים נטולי ענן. בגינות היו ערוגות הפרחים שלהבת של צבעים. דבורים התעופפו בהמוניהן, ומאחוריו שמע את רעש החשמליות החולפות. הוא נעצר ליד שער של גן כדי להביט בשני ילדים קטנים ששיחקו על הדשא בפנים, וכשהביט בהם חדרה אל עיניו הבעה של תוגה עזה. אפשר שהיתה לא מודעת בחלקה, התוגה הזאת, קרוב לוודאי, כי היא רמזה על אותה עצבות סתווית נואשת הדומה לצווחה של ציפורי בר במקום שומם, הדומה להתייפחותו של כינור ישן, שכנר נודד מנגן בו ברחובות בעת דמדומים. הוא קרא לילדים ונתן להם את השוקולד ואת רוב הממתקים האחרים שקנה והלך לדרכו. וגם זה היה דחף. הוא היה לקקן לא פחות מילדים אחרים, אבל נדיבותו הפתאומית היתה כנה בתכלית. לא היה בה שמץ של שאיפה לרַצות כוחות נזעמים כמו אלה שהעירו מעשיו הרעים. הוא נתן את הממתקים רק כי רחש חיבה לפעוטות. הוא נתן להם – מי יודע למה? כי פעולתם של מוחו וליבו היתה חידה אפילו לו עצמו...
הוא טיפס על חומת אבן אפורה וצנח ממנה לתוך הדשא והעשבים הארוכים מהעבר האחר. כשחצה את הדשא מחה מרגליו הגרובות ומברכיו החשופות קצף שהותירו קצפיות הרוק וחבט בכובעו על דבורה שזמזמה ליד לחיו. הוא נכנס לחורשה ופילס לו דרך בצמחייה הנמוכה העבותה, ורגליו שקעו במרבד העבה והצפוף של עלים יבשים. במקום שהעצים היו דלילים ביותר נהרה השמש מטה והבליטה כרי דשא קטנים ומוריקים, שעלו על גדותיהם מאור יוקד וססגוני כמו באר העולה על גדותיה ממים. היה זה עולם של אור וצל ובתוכו הוא חלף – ירוק וזהוב וסגול ושופע מוזיקה. כשהוא הגיע אל הגדה שמעל לנהר המנומנם הטיל את עצמו על העשב הרך, השתרע על גבו והביט מבעד לעלים המבריקים של עץ אשור בתכלת העזה של שמש הקיץ...
הוא נראה חלק מן העולם הזה שאליו נקלע, חלק מיופיו הקורן. הכול כאן – הציפורים, החיפושיות הצבעוניות עם כנפי החפייה הנוקשות והממורטות שנצצו כמו אבני חן, הצמחים העדינים, העצים, הנהר החולמני, השמים הרכים והעמוקים – כל דבר הביא את מנחת היופי שלו, וגם הוא הביא את מנחתו. אבל הוא הביא עוד משהו – הוא הביא את היכולת השכלית שכל זה חי בה ונעשה מודע. מעיניו החומות הכהות סרה העצבות, ורוחו התאחדה עם הסובב אותו. הוא גמע את יופייה של האדמה, והיא הרוותה בעדניה צמא נסתר כלשהו בנפשו. הוא היה מאושר. היכולת הזו לחיות רק בהווה, שהיתה המקור לרבים מאוד מקשייו, היתה גם ברכה לפעמים. עכשיו שכח את העונשים שהמתינו לו, שכח את התחזיות הקודרות באשר לעתידו שנעשו תכופות כל כך, שכח את הצרות בבית, את הצרות בבית הספר, את הצרות שצצו אפילו כששיחק עם ילדים אחרים: הוא עבר, לפחות לרגע החטוף הזה, אל אלוהים...
הוא הרגיש שגם אם אינו פעיל הוא חופשי כצמח השדה. זה היה סוג הדברים שאהב: לשוטט בעולם הרחב, שבו החל את חייו מחדש לכאורה – לא כבול, לא מוגבל, נכון לרכוש חברים אך שבע רצון להיות לבד. הוא שכב זמן ממושך בשקט רב, וחוסר המנוח הטבעי שלו התאזן ואף יותר בשל אותם שני לילות של שינה מקוטעת. ואז התרומם לישיבה והחל לאכול את ארוחת הצהריים שלקח. חלפו בקושי שעתיים מעת ארוחת הבוקר, והוא לא היה ממש רעב, אבל הוא אכל יותר ממחצית הארוחה וזרק את השאר. והזריקה של מה שלא רצה באותו רגע היתה אופיינית לו לחלוטין. הוא תמיד היה כזה. אף על פי שזכר את העבר, ולא פעם אהב לנבור בו, שיטוטיו בזמן הסתיימו שם: העתיד לא היה קיים בשבילו ואולי לא יהיה לעולם...
הוא הצית סיגריה ועישן אותה. העשן הכחלחל שהסתלסל מעלה בעצלתיים באוויר הדומם הסב לו הנאה, ותחושה של סיפוק וביטחון חדרה אל נפשו יחד עם החום המרדים של היום. לפתע העירו אותו מחלומו קולות ורעש של משוטים נעים על ציריהם. הוא התחבא עד שהסירה חלפה, כי אפשר שיהיה בה מישהו שהוא מכיר. ואכן הוא לא גילה את עצמו עד שהקולות התרחקו ונחלשו, ואז זחל קדימה ושב אל התנוחה הקודמת. הוא שוב השתרע על גבו והביט מעלה אל השמים מבעד לעלי האשור הממורטים, אבל הקסם הופר משום-מה, וצל העיב על מוחו, והוא נזכר בעונש שקיבל בפעם הקודמת שהשתמט מבית הספר וידע שהפעם העונש יהיה חמור מזה. זאת לא אשמתו, הוא אמר לעצמו. גם לפני כן זאת לא היתה אשמתו. אחד ממוריו אשם, כיוון שהתעלל בו ולעג לו והטיל עליו עונשים - להישאר אחרי הלימודים, להעתיק שוב ושוב משפט מסוים. הוא שנא את האיש הזה. הוא ניסה לדבר עליו עם אביו, להסביר לאביו שהיחס כלפיו לא הוגן, שהאיש שונא אותו, אבל אביו לא היה מוכן אפילו לשמוע... כולם היו נגדו, בבית וגם בבית הספר. חשבו אותו ללא יוצלח, אמרו לו כל הזמן שהוא לא יוצלח. הוא שקל לברוח, אולי אז יהיה להם אכפת...
ועל כל זה הוא הצטער – הצטער על שעשה מה שעשה, הצטער, במיוחד, על כך שאמו מוטרדת בגללו. הוא ניסה להשתפר, אבל דומה שהניסיונות נכשלים תמיד. מכל מקום, הם לא האריכו ימים, הוא לא הצליח להתמיד...
בין העצים בקרחת היער ראה ארנבת יושבת על אחוריה ומביטה בו. הוא נזכר באגדה שקרא, על ארנבת שהיתה למעשה מכשפה זקנה. הוא אהב סיפורי אגדות, אף כי הסתיר מבָּנים אחרים את חיבתו, כי הם היו רואים בה הוכחה נוספת למוזרותו. אבל כאן, לבדו, לא היה לו צורך להסתיר את אהבותיו ואת שנאותיו, מחשבותיו גלשו אל עולם קסום, ושוב היה מאושר לרגע. השמש החמה ליפפה אותו בנועם, הוא הרגיש בה אפילו במקום ששכב בו, במשחק של האור והצל השבורים שיצר עץ האשור. הוא כמו צף על ים חמים. הוא אהב את זה, הוא אהב את כל הדברים היפים שסביבו, הוא אהב את האדמה, את הנהר, את העצים ואת השמים...
הוא שינן בינו לבין עצמו כמה שורות משיר שלמד בבית הספר, "הגבירה משאלוט". הוא עצם חלקית את עיניו, וכשדקלם את השירה התבונן בה מבעד למעין הינומה ירוקה. התמונות צפו אליו כאילו בתוך מים ירוקים, עמוקים, ולאחר מכן חזרו ושקעו בהדרגה ואבדו. הוא פקח לרווחה את עיניו. אור בהיר נח על הכול – אור זך כל כך וצלול עד כי דומה שהשתייך לשחר ימיו של העולם. הוא ראה מרחבים משגשגים של עשב מוריק ושל פרחים עדינים. הוא ראה פרחי פרג אדומים מנומנמים ושדות של שעורה רוכנת ברוח. הוא ראה את יופייה של הארץ, של פלגים כסופים ושל יערות ירוקים ושל בארות כחולות ששפתן מכוסה חזזית הנחבאות בצל עצים. ולבו אמר לו שמכל הדברים האלה נובע החוזק של חייו, והוא סגד לרוח הארץ – סגד לה בהערצה בלתי מודעת והתמסר בלב ונפש ליופייה של השעה הזו החולפת...
הוא קם וירד אל שפת הנהר. הוא חיבר שיר על הנהר ודקלם אותו אגב חיבורו.
"נהר, אני אוהב אותך!
אני אוהב את מימיך הצלולים,
ואת השמים הכחולים מעליך,
ואת האסדה הגולשת לאִטה במימיך.
ואת הפרות חמורות הסבר שטובלות עד ברכיהן במימיך.
ואת גדת העשב הירוקה, ואת העצים הירוקים שטובלים במימיך.
ואת העננים הלבנים-לבנים המשייטים כמו ספינות לבנות במימיך.
נהר, אני אוהב אותך!
ארץ, אני אוהב אותך!
אני אוהב אתכם! אני אוהב אתכם!"
באולרו חתך תלתל משערו החום והשליך אותו לנהר – מִנחה או קורבן. הוא חבק את ברכיו החשופות והתיישב על הגדה כדי לראות את תלתל השיער החום צף הלאה והלאה, נישא בזרם מהיר נכנס ויוצא ממנו, חולף ליד איים מיוערים קטנים שחולדות מים הציצו מהם בעיניים מבריקות, על פני גשרים אפורים, ישנים ומתפוררים, על פני חומות מכוסות חזזית וסכרים כחולים וארגמניים, על פני מדשאות חלקות ושדות דגן מבשילים, וכרי מרעה וחורשות והלאה, הלאה, עם הזרם...
אבל הנהר התרחב לבסוף לבריכה רדודה, ובבריכה רחצה חבורת ילדות, ואחת מהן, היפה מכולן, היתה נסיכה, והאחרות היו נערותיה. ותלתל השיער הגיע אל הבריכה והמשיך לצוף, והנסיכה ראתה אותו. היא שלתה את התלתל מהמים והסתירה אותו מהילדות האחרות, היא החביאה אותו בידה, ואילו הן צחקו ושרו והמשיכו להתיז לשמים את המים הבורקים והמרצדים...
הנסיכה מיהרה אל הגדה ועלתה במרוצה במדרגות השיש הרחבות אל הארמון ומיהרה אל חדרה. היא התלבשה ואז טמנה את השיער במחשופה, וכל היום עד רדת הלילה הוא היה מונח על שדה החמים כמו ציפור הדוגרת על אושרה. אבל בלילה, כשהיתה לבדה ושום הגה לא הפריע את הדומייה, היא הוציאה את השיער ממקום מחבואו והניחה אותו על הכרית שלה, ושם נגע בו אור הירח. והנסיכה ידעה שזה שיער של נער. היא הביטה בשיער החום כל כך שנח על הכרית הצחורה שלה, ועל פי יופיו שחזרה את יופיו של הנער, וכאשר נשקה לו החל השיער לשיר.
הוא שר שיר אהבה: הוא קרא לה לבוא אל היער, והיא נענתה לקריאה. היא לקחה חוט שערה אחד בידה והוא סיפק לה אור והנחה אותה בארמון. הדלתות הנעולות נפתחו מעצמן ברגע שהניחה עליהן את חוט השערה היחיד. הן נעו לאחור בלא קול על ציריהן הכבדים ונסגרו חרש מאחוריה. הסירה שאליה היא נכנסה ניתקה מעצמה מהגדה ברגע שהניחה עליה את חוט השערה היחיד וגלשה חיש כנגד הזרם אל היער המכושף... והוא – הוא צפה בכול והמתין באור הירח ליד הנהר עד שהסירה קרבה אל הגדה, והנסיכה ירדה לחוף. הוא ראה את יופייה, את יופייה הצחור, ובעיניה ראה את אהבתה. הוא פשט את זרועותיו, והיא באה אליו. שְׂערה הזהוב אדמדם צנח עד מתחת למותניה, וכאשר שפתיו נצמדו אל שפתיה נטה ראשה לאחור...
קולות: רעש משוטים נעים על ציריהם... הוא התרומם לישיבה... ושוב תקף אותו הדחף להתחבא, אבל רגש אחר, רגש של אושר חלומי, השאיר אותו במקומו. הסירה חלפה מתחתיו. מישהו הרים את מבטו. זאת לא היתה נסיכתו, אבל זאת היתה אישה שהכיר. היא נופפה בידה. "נהנה?" היא קראה... והסירה נעלמה בעיקול הנהר...
הוא עדיין הרגיש מנומנם במקצת, ויותר מקצת רעב. יש להניח שאם יֵלך הביתה עכשיו יגיע בזמן פחות או יותר, ולא יישאלו כל שאלות. אבל לא היתה לכך חשיבות כי כך או כך הוא עמד לספר לאימו שהוא לא היה בבית הספר. הוא שבע מן החרדה המתמדת הזאת מפני חשיפתו, שלא נתנה לו מנוח כל היום והדירה שינה מעיניו בלילה. ברור שבקרוב מאוד כבר היה נחשף ממילא, ומוטב לו לקבל את עונשו מהר ככל האפשר. הפעם, הוא ידע, העונש יהיה חמור. המחשבה על כעסו של אביו הפחידה אותו, כי בגופו לא היה אמיץ כלל, והאפשרות לספוג מלקות הכאיבה לו אף יותר מהמלקות עצמן...
ואף על פי כן, בלבו המשיכו עלי היער להתלחש, ובעומק נשמתו ידע שביום מן הימים הכול יתגשם.
גן ליד הים / פורסט ריד
אפרסמון, 2022
תרגום מאנגלית: עידית שורר
103 עמודים
פורסט ריד (1947-1875) היה סופר, מבקר ספרות ומתרגם אירי מצפון אירלנד
Report