פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "מלחמת 100 השנים הבאות" מאת ערן ניצן

פרק שלישי: בפינה השמאלית באדום – סין

סין היא מדינת ציוויליזציה עם היסטוריה רציפה של 3,500 שנה. אחד מכל חמישה בני אדם על כדור הארץ הוא סיני. הנייר, הכסף, אבקת השרפה, המצפן — כל אלו הם רק מקצת ההמצאות שצמחו בסין העתיקה, ובלעדיהן עולמנו לא היה נראה כפי שהוא כיום.

סין רואה כמובן מאליו את עצמה כמרכז העולם. היא אינה מבקשת או צריכה את אישורן של שאר אומות העולם כדי לתקף תפיסה זו. בספרו כשסין תשלוט בעולם (When China Rules the World) מתאר מרטין ז'אק את סין כנטולת שאיפות התפשטות קולוניאליסטיות ומעמיק בניתוח שלפיו תחושת העליונות הסינית היא כה מושרשת במאות השנים האחרונות, עד שאין בה כל שאיפה או רצון לפשוט על טריטוריות נחותות אחרות. יוצא אפוא שאם נסווג את המערב הקולוניאליסטי כבעל נטיות התפשטות, הרי שהציוויליזציה הסינית לעומתו מאופיינת בתחושת עליונות כלפי האחר.

לדוגמה, לדברי ההיסטוריון גאווין מנזיס בספרו 1421, כבר בשנת 1421 פקדו ספינותיו של הצי הסיני את חופי יבשת אמריקה, עשרות שנים לפני ספינותיו של קולומבוס, אך הן, בניגוד לספינות מאירופה, לא ניצלו את מסען כדי לכבוש ולהשתלט. אמנם טענתו של מנזיס אינה מקובלת על רוב הקהילה המדעית, אך בין שמסע זה התקיים ובין שלא, אין ספק שספינות הענק של ציי הקיסרויות הסיניות שייטו מאות שנים במרחבי הים הסיני ובדרום-מזרח אסיה ולא הפכו את מסעותיהן למסעות של כיבושים וניצול.

התנגדותה של סין למערב ספוגה באדי אופיום. לא ניתן להבין או לנתח את סין של ימינו ללא התייחסות למה שמכונה בהיסטוריה הסינית "מאה שנות ההשפלה שחוותה סין". תקופה זו החלה באמצע המאה ה-19, שנים של התפוררות וחולשה שהמיטו על העם הסיני אסון כבד מידי המערב, אשר ביקש להתפשט ולהשתלט עליה בשם רדיפת הבצע שהניעה אותו.

מלחמות האופיום התחוללו באמצע המאה ה-19 על רקע דרישתן של בריטניה ושאר המעצמות לאפשר מסחר חופשי עם סין, המבוסס בעיקר על מכירת אופיום ממכֵּר לסוחרים סינים תמורת סחורות יוקרתיות ומבוקשות בשוקי המערב. ניסיונותיו של הממשל הסיני באותו זמן לבלום את התפשטות האופיום במדינה ולאסור את הפצתו, הובילו להסלמה הצבאית. בסופו של דבר הוכנעו כוחות ההגנה הסיניים, כתבי כניעה נחתמו, הונג קונג נקרעה מסין לטובת בריטניה במסגרת הסכמי כניעה אלו וטייוואן הועברה ליפן. ומעל כל אלו, הסחר החוקי באופיום נמשך לאסונה של סין ולרווחתן של מעצמות הסחר מהמערב.

ההשפלה שחוותה סין בעקבות מלחמות האופיום יצרה טראומה כה עמוקה, עד שהיא עתידה לשנותה כליל. אחרי 3,000 שנות קיסרות ושושלות שעלו וירדו, הצטברו בסין כוחות בעלי עוצמה שקראו לשינוי. לטענתם, בתוך 200 שנה הצליחו אירופה וארצות הברית באמצעות המהפכה התעשייתית להשתלט על העולם, וכעת הם גם מכים ומשפילים את סין.

האסון סימל את התנוונות השלטון הקיסרי ולימד על הצורך לבצע שינוי מוחלט של הממשל בסין. בספרו Has China Won? (האם סין ניצחה?) מתאר קישוֹר מחבובני את טעותה הפטלית של סין במאות ה-18 וה-19 של כניעה למנטליות בת 2,000 שנה של הסתגרות, אף שהעולם באותן שנים החל להשתנות במהירות. חוסר פתיחות זה הוביל אותה לדברי מחבובני להשפלה שחוותה, לעובדה שמדינות זעירות בהשוואה אליה הצליחו להוריד אותה על ברכיה. כך הגיעו הלאומנים שמוטטו את המבנה הקיסרי העתיק ופתחו דף חדש בדברי ימיה של סין המודרנית.

טראומת מלחמות האופיום ו-100 שנות ההשפלה נוכחות ומעצבות את תפיסת עולמה של סין גם כיום. בבסיס תפיסה זו ניצבת ההבחנה שכוחה של סין טמון באחדותה. כאוס הוא הסכנה הגדולה ביותר לקיומה. לשלטון הסיני יש מנדט אחר ויחיד — לשמר את אחדותה של שושלת האן ולחזקה. אם יסטה מתפקידו זה או חלילה ייכשל בו, לא יוכל להמשיך לשלוט וייאלץ לפנות את מקומו. דרישות המערב לפתיחות-יתר במערכותיה הפנימיות של סין ושאיפתו לדמוקרטיזציה שלה הן ניסיון שקוף לזרוע כאוס במדינת הענק כדי להוביל להחלשתה על פי תפיסה זו. הן נתפסות כהמשך ישיר של 100 שנות ההשפלה.

אף שהקולוניאליזם של המאה ה-19 עבר מן העולם, סין ממשיכה לזהות בעיניה את גלגוליו המודרניים במסכי הרדאר שלה, כשמשחתות אמריקאיות נעות בחופיה הדרום-מערביים ובסיסי חיל האוויר האמריקאי מקיפים אותה מכל עבר. הים הסיני הדרומי הוא כיום זירה רוחשת ומבעבעת. מבחינת סין זוהי זירתה הימית הבלעדית ונכס אסטרטגי חיוני עבורה, המאפשר את חמצן הדלק המגיע אליה ממדינות המפרץ. נוכחותו של הצי האמריקאי בים זה היא-היא הפשע על פי תפיסתה של סין והפרה של הדין הבין-לאומי. זאת בניגוד לתפיסה המערבית המקובלת, הרואה בהקמתם של בסיסים סיניים באיים זעירים בים זה פעילות פרובוקטיבית וחסרת אחריות של סין.

יש להפנים תפיסה זו כשדנים בסוגיות הרגישות ביותר מבחינתה של סין ובהן מעמדה של טיבט, עצמאותה של הונג קונג ועתידה של טייוואן.

טיבט היתה שטח סיני הרבה לפני שניו מקסיקו הפכה לשטח אמריקאי. הדרישות לעצמאות החבל הטיבטי זהות מבחינת סין לדרישות להיפרדות ולעצמאות של מדינת ניו מקסיקו מארצות הברית.

הונג קונג — שנכבשה במלחמות האופיום בידי בריטניה והוחזרה בשנת 1999 לסין, לאחר שזו הבטיחה לשמר את מעמדה העצמאי הייחודי — גם היא חלק מסין כמובן. במשך שנים נשמרה עצמאותה, ותפקודה הכלכלי המערבי של הונג קונג לא הוכפף לשלטונה הישיר של המפלגה. כך המשיכה הונג קונג להטיל ביצי זהב והסבה קורת רוח למפלגה. אך לאחרונה מעמד זה נשחק. סין, שביטחונה גובר, אינה מהססת עוד לחוקק חוקים השוחקים את עצמאותו של חצי האי ומכפיפים את מוסדותיו הלכה למעשה למנגנוני המפלגה. הפגנות שהחלו להתעצם ברחובות הונג קונג בקריאה לחופש, עוררו את חרדותיה של בייג'ינג מפני כאוס, ועל כן דוכאו מיד. נראה שאין דרך חזרה מדינמיקה זו, שבה סין בולעת אל חיקה את הונג קונג, שהיתה במשך מאות שנים בשר מבשרה.

מי שמתבוננת בחשש ומפנימה את הלקח מהנעשה בהונג קונג היא טייוואן. היא מבינה שקריאת תיגר אגרסיבית מדי מצדה נגד סין, כגון הכרזת עצמאות, עלולה להצית מלחמה כלל עולמית.

עתידה של טייוואן

הנושא המסוכן ביותר על סדר היום ביחסי סין וארצות הברית הוא עתידה של טייוואן. האי המצוי במרחק של 160 קילומטר מסין היה חלק מהממלכה הסינית במשך מאות שנים. עם תבוסתה ליפן בסוף המאה ה-19 נלקח האי משליטת סין, ויפן השתלטה עליו ושלטה בו עד סוף מלחמת העולם השנייה. עם תבוסתה של יפן ב-1945 הוחזרה טייוואן לידי סין, אולם עם השתלטות צבאו של מאו דזה דונג על סין, ברחו הלאומנים בראשותו של צִ'יאַנְג קַאי-שֵׁק אל האי.

ארצות הברית, שראתה בעיניים כלות כיצד מדינת הענק הופכת לקומוניסטית, סירבה להכיר בניצחון הקומוניסטים והכריזה על הממשלה הגולה בטייוואן כממשלה הסינית החוקית. הכרזה זו בוטלה עם תהליך חימום היחסים בין קיסינג'ר וניקסון לסין בשנות ה-70, שהקריבו את יחסיהם עם טייוואן בלי ניד עפעף כדי לקדם את יחסיהם עם סין. הצורך האמריקאי לחדש את היחסים עם סין נבע ממניעים פרקטיים: לייצר ברית משותפת נגד ברית המועצות ולאפשר את נסיגתה של ארצות הברית מווייטנאם מבלי לחשוש שסין תיכנס אל הוואקום שייווצר.

סין מצדה, שבתקופה זו כמעט גוועה ברעב, נזקקה להרחבת הסחר עם העולם. חימום היחסים עם ארצות הברית היה דרכו של מאו לקדם מטרה זו. ארצות הברית הסכימה לעיקרון שלפיו ישנה רק "סין אחת", הכוללת את סין ואת טייוואן גם יחד, אך בה בעת הרתיעה את סין מלנסות ולכבוש בחזרה את האי.

מאז ועד היום ארצות הברית משמרת סוג של עמימות כלפי טייוואן, המאפשרת להימנע משני תרחישים בלתי רצויים: מצד אחד, התנערות מוחלטת ורשמית מטייוואן תוביל ככל הנראה לפלישתה של סין אליה. מצד שני, ברית הדוקה מדי עלולה לפתות את הטייוואנים להכריז על עצמאות מלאה ועל התנתקות מסין, מה שעלול גם הוא להוביל לפלישה סינית נמהרת. בסופו של דבר, ארצות הברית אינה רוצה להיגרר לתרחישי לחימה כאלו, ולכן העמימות משרתת את האינטרס האמריקאי באופן הטוב ביותר.

הטייוואנים רואים את עצמם כסינים גאים, אך מסרבים להשתייך לסין כל עוד המפלגה הקומוניסטית שולטת בארצם. כל זאת בשעה ששלטונות סין רואים באי חלק אינטגרלי מסין הגדולה כמובן, אי שהנהגתו סוררת.

מעניין לראות כיצד הסינים מתייחסים לטייוואנים עצמם. התשובה היא חיבוק חם. אנשי עסקים וסטודנטים סינים וטייוואנים מרבים להתארח זה אצל זה. הממשל הסיני מעודד את היחס החם אל האחים הטייוואנים ומדגיש כי סין האחת היא ביתם. חתונות בין בני זוג מסין ומטייוואן הן דבר שבשגרה. יותר ויותר טייוואנים מחפשים לאחר לימודיהם הזדמנויות תעסוקה בחברות בסין, ואלה מקבלות אותם בזרועות פתוחות.

אולם היחסים הבין-אישיים הטובים אינם מאפילים על הפוליטיקה ועל האינטרסים המדיניים. לאחר שנים של ממשל סיני גולה שחלם על כיבוש מחדש של סין, התחלפו הדורות, והשאיפה לאיחוד עם סין הלכה והתרופפה לצד חיזוק היסודות הדמוקרטיים באי. לאומיות חדשה נוצרה.

טייוואנים שאני משוחח עמם היום אינם מביעים כל רצון או שאיפה להיות יום אחד חלק מסין, אלא רק להישאר טייוואנים, גם אם שורשיהם בסין עצמה. הסנטימנט הסיני הוא בעיקרו נחלתו של הדור המבוגר. יש מי שמבקש להביא את הדוגמה הטייוואנית, זו ששורשיה נטועים בסין, כהוכחה להתאמתו של המודל הדמוקרטי גם לתרבות הסינית ולעובדה שניתן להנחיל יסודות דמוקרטיים בתנאים מסוימים גם לחברה זו. ספק אם ההיקש מדויק. התהוותה של טייוואן כמדינת חסות אמריקאית מכורח הנסיבות לא תוכל לשכפל את עצמה במדינת האם. טייוואן התפתחה לאורך השנים כאי של חדשנות ועושר. גאווה לאומית מתחילה להיווצר. אך לפי שעה הנהגת האי אינה דוחקת במציאות ונמנעת מלהכריז על עצמאות מלאה.

בינתיים סין מצטיידת בנחתות, מתרגלת כיבוש של איים, מאותתת באמצעות מטוסי הקרב שלה שטסים בסמוך לשמי האי כי ברצותה היא יכולה לפעול בכל דרך שתבחר — ומאתגרת את ההגנה האמריקאית האסטרטגית.

החזרתה של טייוואן לחיקה של סין תהיה שיאו של תהליך חזרתה של סין לגדולתה. מעגל ההשפלה יוכל סוף-סוף להיסגר. אין שום סיכוי שמנהיג סיני יעז לסגת משאיפה זו. נהוג לקבוע כי מנהיגי סין נהנים מחופש פעולה מוחלט מבחינת דעת הקהל מבית, שכן אין ביקורת או עיתונות חופשית הנושפות בעורפם. אך הסוגיה הטייוואנית שונה מבחינה זו, שכן מנהיגי סין תלויים בנושא זה גם בדעת הקהל בסין. פשרה בנושא טייוואן עלולה להיתפס בעיני הציבור בסין ככניעה וכחזרה לימי ההשפלה.

לפיכך השאלה היחידה מבחינת סין היא אם אכן תעז לממש את חזונה, את שאיפתה להשיב לחיקה את טייוואן. לאחרונה חגגה המפלגה הקומוניסטית 100 שנים להיווסדה. תאריכים עגולים כאלה מחייבים גם התבוננות פנימית, סיכומים, מטרות לעתיד. כל מי שעוקב אחר נאומיו של שִי ג'ינפּינְג, מנהיג סין, אינו יכול להתעלם מתפיסתו שלפיה עוצמתה הכבירה של סין חייבת להיות מתורגמת בסופו של דבר גם להחזרתה של טייוואן לחיקה. דֶנְג שְׂיָאו פִּינְג השיב את הונג קונג לסין בשלהי המאה ה-20. רבים סבורים שתפקידו של שי הוא להשיב את טייוואן ולהשלים בכך את מלאכת הריפוי של שושלת האן.

האם ביום פקודה תשלח ארצות הברית את כוחותיה ותקריב את בניה למען טייוואן? האם השתלטות מהירה של סין על טייוואן אכן תצית מלחמה כוללת בין המעצמות? טייוואן רואה בחרדה כיצד העולם שותק לנוכח דיכוי ההפגנות בהונג קונג, גורלו של המיעוט הכורדי בסוריה, הזנחתם של בעלי הברית של ארצות הברית באפגניסטן ופלישתה של רוסיה לאוקראינה — ומפלס החרדה עולה.

האם הציבור האמריקאי יהיה מוכן לשוב ולהקריב את חייליו בשם משחק כוחות על לוח השחמט העולמי? בשנות ה-50 יצאה ארצות הברית למלחמות בצדו האחר של כדור הארץ כדי למנוע את נפילת חלקי הדומינו על ידי הדמון הקומוניסטי. מלחמת קוריאה הובילה למלחמת וייטנאם. דעת הקהל בארצות הברית הוכתה בהלם לנוכח המראות האיומים, הקרבות חסרי התכלית שגבו את חייהם של עשרות אלפי חיילים אמריקאים, ולנוכח מה שהפכו להיות אותם חיילים שחזרו הביתה משדות הקטל. מאוחר יותר היו אלה הקרבות בעירק ובאפגניסטן. החיילים עצמם לא יכלו לנסח מהי בעצם מטרת שליחותם ועל מה ולמה הם מסכנים את חייהם.

יש המעלים בעקבות מלחמות הנפל הללו ספקות בדבר עוצמת המחויבות האמריקאית ובדבר יכולתה לממשה. ראשי הצבא האמריקאי מתריעים בשימועים בפני הקונגרס כי הסבירות לפלישה סינית לטייוואן בחמש השנים הקרובות הולכת וגוברת. הצבא האמריקאי ערוך ליום פקודה.

ספק אם יש מי שיודע כיצד תפעל ארצות הברית אם סין חלילה תפלוש לטייוואן. גינויים יהיו, אין ספק. דיונים דחופים באו"ם, סנקציות כלכליות חריפות יוטלו. אך האם באמת יישלחו חיילים לשדה הקרב שבין סין לטייוואן? הבחירות של ארצות הברית בנוגע לבעלות בריתה ברחבי העולם בשנים האחרונות מייצרות חשדנות. ספקות אלה בדבר נכונותה של ארצות הברית לשלם את המחיר שיידרש כדי לעמוד לצד בעלות בריתה נוטים להעצים את ביטחונה של סין ולהגדיל, כנבואה המגשימה את עצמה, את הסיכויים שהיא לא תוכל לעמוד בפיתוי של בחינת הסוגיה.

המתח הכלכלי ושורשיו

לצד המתח הצבאי שעדיין נדון בהערכות מצב ובספקולציות, הרי שבתחום הכלכלי הקרב בעיצומו. שורשיה של כלכלת סין של ימינו עדיין נטועים בדמותו ובחזונו של מאו דזֶה דוּנג, מייסד המפלגה הקומוניסטית, על אף השינויים הכבירים שחלו מאז ימי שלטונו.

העידן האומלל של מאו דזֶה דוּנג נמשך כמעט 30 שנה והוביל למותם של מיליוני סינים מעוני ומרעב. עידן זה החל עם סיום השתלטותה של המפלגה הקומוניסטית על סין בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20. מאו, מנהיג המפלגה, הגה את עקרונותיו של הקומוניזם הלאומני, השונה מהאוטופיה הסובייטית התיאורטית השואפת למעמד פועלים עולמי. הקומוניזם הסיני התרכז בשיטה שטובה לסין לבדה, משום שהיה קודם כול סיני ורק אחר כך מאואיסטי. כך או כך, לאומנות או "פועלי כל העולם התאחדו" — המשותף לשני המשטרים היה בעיקר מיליוני המתים שעליהם היו אחראים.

מסעו של מאו לשלטון היה הרואי. במנוסתו מהלאומנים הוא צעד 12 אלף קילומטר במה שלימים כונה "המסע הארוך" ואסף צבא מאמינים ותומכים. הוא רכש את אמון המאמינים בפשטות הליכותיו, בפטריוטיות שלו ובאומץ לבו. לאחר מלחמת העולם השנייה הפנה את מרצו לסילוק מתנגדיו הלאומנים והִשליט את שלטונה של המפלגה הקומוניסטית בראשותו על המדינה הענקית. עם חלוף הזמן הוא שגה בשיגעון גדלות. רצח מתנגדים, הקיף את עצמו במלחכי פנכה אומרי הן. איש לא אמר לו שהוא טועה, איש לא תיקן את פעולותיו. וזהו כמובן המתכון הבדוק ביותר לכישלון.

בתחכומו ובטירופו הוא קרא למתנגדיו לבוא לבירה ולהשמיע את ביקורתם בגלוי, באומרו שרעיונות צריכים להופיע ולפרוח כמו 100 פרחים. והם אכן הגיעו באלפיהם. זו היתה מלכודת. מאו הורה לכוחותיו לרצוח את כל מי שהעז להופיע. הלקח הופנם בקרב מתנגדיו. זו העת להרכין ראש. פחד מצמית אחז בחברה הסינית כולה, ניהל אותה, הכתיב את אופן פעולתה. הפחד הוא אמצעי יעיל ביותר ליצירת משמעת ואחדות, אך בצלו של הפחד מתפתחת תמיד תרבות של שקר המחלישה ובסופו של דבר מפוררת כל שלטון רודני.

בשנות ה-60 הפחד מפני השלטון בסין היה בשיאו. מאו חולל את ניסיון הקפיצה הגדולה קדימה. הכפרים אוחדו לקולקטיבים עצומים, ויעדי תוצרת בלתי אפשריים הוגדרו לכל מחוז וקולקטיב. התוצרת כולה עברה לממשלה, והיא ניהלה את המשק הענקי הזה וניסתה להעניק לאזרחיה באמצעות מכירת התוצרת מזון, חינוך ובריאות.

תרבות של שקר ורמייה התפתחה סביב הדרישות הממשלתיות והמחוזיות הבלתי סבירות, אך מי שמתח עליהן ביקורת סיכן את חייו. איש לא עמד בכמויות המופרזות שנדרשו, ולכן התפתחה תרבות דיווח שקרית. התוצאה הרת האסון לא איחרה לבוא. 30 מיליון איש מתו ברעב בחורפים הקשים של סוף שנות ה-50, לעתים ליד מחסני מזון מלאים במזון נרקב שאיש לא העז לפתוח ללא האישור שבושש לבוא.

כך לדוגמה, אנשיו של מאו דיווחו לו שציפורים פוגעות ביבולים. מאו הורה לכל הילדים בסין לצאת עם סירים ולהרעיש כל הלילה במשך שבועות רבים, כדי להביא לתשישותן ולמותן. הילדים הגיעו לבית הספר עם ציפורים מתות בסליהם, כדי להוכיח לנציג המפלגה את נאמנותם למפלגה.

מאו האשים את הימנים הריאקציונרים בכישלון התוכנית וברעב הגדול ששרר במדינה. בהוראתו הוקם משטר הלשנות, כדי לאתר סוכני חרש אלו. במקומות העבודה, ביישובים ואף בתוככי הבתים התפתחה תרבות אימת ההלשנות, משום שהיה צורך לעמוד במכסת הבוגדים שעל כל מחוז לאתר.

וכאילו לא די בזאת, הידרדרותו של מאו וניתוקו מהעם הקצינו עוד יותר עם מהפכת התרבות בסוף שנות ה-60. מאו החל לחוש בחולשתו, ופרנויה אפפה את מחשבותיו וחישלה את רודנותו. הוא יצא נגד מנגנוני המפלגה עצמם ונגד כל מה שייצג בעיניו עילית תרבותית, חברתית וכלכלית.

הוא קרא לבני הנוער לצאת לרחובות ולנתץ כל סמכות מנוונת. הוא קרא למהפכה תמידית. מורים, רופאים, לעתים הוריהם של אותם צעירים, כל מי שהקרין סמכות, נגררו ברחובות והוקעו על ידיהם. רבים מהם שמו קץ לחייהם כי לא יכלו לשאת את החרפה. קשה להבין את גודל הטירוף שהתחולל בסין במהלך השנים הללו עד למותו של מאו ב-1976. מאות אלפים נעצרו, עונו והומתו רק בשל היותם אינטלקטואלים בעיני ההמון. כל מסורת העבר המפוארת של סין, מקור גאוותה, הוקעה באותם ימים אפלים על ידי מאו ותומכיו הצעירים והנלהבים מדי.

לקח לסין שנים ארוכות להתאושש מהטראומה. יורשיו של מאו התנערו מהטירוף וכלאו את האחראים למהפכת התרבות. המפלגה הכריזה כי אשתו של מאו, ג'יאנג צ'ינג, היא שהמיטה, באמצעות השפעתה ההרסנית על בעלה, את האסון על סין. ב-1980 היא עמדה למשפט ראווה על פשעיה. המשפט שודר בשידור ישיר והבהיר לעם הסיני עד כמה המפלגה מתנערת מזוועות מהפכת התרבות. היא נכלאה לשארית חייה מאחורי סורג ובריח, עד ששמה קץ לחייה כעבור 11 שנה.

בניסיון להתנער מהמוראות האיומים, המפלגה ומנהיגיה השיטו את הספינה עצומת הממדים של סין לכיוון שונה, הרחק מחוסר התוחלת הרצחני של מייסד המפלגה. הם התמקדו מעתה בפיתוח כלכלי וברפורמות בשווקים.

דווקא טירופו של מאו הוא שדחק במפלגה לצאת חוצץ נגדו, להתנער ולהתחדש. ללא טראומה זו, ספק אם היתה נוצרת במפלגה הדינמיקה הנדרשת לרפורמות הכבירות שהיתה צפויה להוביל, ששינו את סין מן הקצה אל הקצה והזניקו אותה כעבור 40 שנה אל פסגת העולם.

ואולם על אף השינויים הכלכליים והעוצמה הכבירה, אופייה של מדינת המשטרה שהקים מאו לא השתנה כלל. מנגנונים העוקבים אחר האזרחים פותחו ואף התעצמו באמצעות טכנולוגיות שמאו לא יכול היה להעלות בדעתו. עצם המחשבה כיצד היה פועל לו היו בידיו כלים רבי עוצמה שכאלו מעוררת חלחלה.

יורשיו של מאו דזה דונג פתחו דף חדש ביחסים בין הממשלה בבייג'ינג לאזרחיה ובין סין לעולם. הוכרזה רפורמה עצומה בתחום התעשייה, שלפיה סין תתחיל לייצא דלקים ואנרגיה ולייבא ידע תעשייתי והשקעות זרות. אמנם מהלך זה נכשל בשל משבר האנרגיה של שנות ה-70, אולם דווקא ארצות הברית היא שהחלה להתקרב לסין באותן שנים מתוך תקווה להרחיקה מלפיתתו של הדוב הרוסי. לאחר האכזבה של סוף שנות ה-40 נראה היה כי מערכת יחסים שוב הולכת ונרקמת בין שתי המדינות.

בשנות ה-80 ניטעו העקרונות שחוללו את הנס הכלכלי בסין ועיצבו את כלכלתה עד ימינו. סין בחרה בשנים אלו במודע להתחיל לפתוח את שווקיה. התקרבותה לארצות הברית עודדה אותה להפחית מעט את אחיזת הממשל בחיי האזרחים.

אדמות החלו להירכש, כבר ניתן היה למכור תוצרת בשווקים ואף נשמעה קריאה לכניסתן של השקעות זרות לסין. עם זאת, הפתיחה היתה מדורגת, זהירה וסלקטיבית, והמפלגה המשיכה לשלוט בצומתי הכלכלה המרכזיים. גישתה של סין עמדה כתמיד בניגוד מוחלט לתפיסה המערבית המקובלת ביחס לרפורמות הכלכליות באותם ימים של גאות אינפלציונית.

על פי הגישה המקובלת במערב, המשברים האינפלציוניים בעולם דרדרו כלכלות רבות עד כדי סחרור, ולכן הן זקוקות לסיוע ובעיקר לעזרה בניתוק המעורבות הממשלתית בשווקיהן. אסכולת שיקגו בארצות הברית שאחזה בעמדות ניאו-ליברליות על סף הליברטריאניות היתה זו שנתנה את הטון ואת הכיוון הכלכלי של הממשל בוושינגטון.

מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן אימצו את עקרונותיה של אסכולה זו בשתי ידיים — זו אשת ברזל המוחצת את ארגוני העובדים וזה מתווה את העיקרון המפורסם שלפיו "הממשלה אינה הפתרון, הממשלה היא הבעיה".

כחלק מגישה זו גובשה האמונה כי הדרך היחידה לחילוץ כלכלות במשבר היא ניתוק הממשלה מהשווקים באופן מהיר, חד וברור. רק כך יכולים להיווצר התנאים לביסוס מחירים אמיתיים. תהליך גמילתם של שווקים כלכליים מאחיזתה של ממשלה עלול להיות תהליך מייסר, קשה ואף מעורר חרדה ואי-שקט ציבוריים. לכן הדרך היעילה ביותר ליישם ניתוק זה על פי אותה אסכולה היא לבצען במהירות, באופן אגרסיבי וללא היסוס. שיטה זו כונתה "טיפול בהלם". ניתן להשוות זאת למשימת ההסרה של תחבושת מפצע מדמם. הסרה מהירה וחדה המכאיבה לזמן קצר אך עדיפה על פני הייסורים הכרוכים בהסרה אטית ומתמשכת.

בשלב השני, על פי גישה זו, יש לפעול לביסוס התחרות באמצעות חשיפת השווקים אליה, כך שהיא תאפשר לשמר את המחירים ברמתם התחרותית. המטרה היא לשמר את הישגי צמצום המעורבות הממשלתית ולייצר רמת מחירים "אמיתית", המשקפת על פי רוב מחיר הוגן ויעיל עבור הצרכנים.

הפרטה, תחרות וצמצום המעורבות הממשלתית — כל אלו עמדו בבסיס המדיניות הכלכלית שאפשרה את תמיכתם המיוחלת של וושינגטון ושל המוסדות הפיננסיים הבין-לאומיים בכלכלות הזקוקות לסיוע. לפיכך הן החלו להתחרות זו בזו מי נפטרת מהר יותר משליטה וממעורבות ממשלתית כלכלית בשווקים.

גם תוכנית הליברליזציה של ישראל ב-1985 היא תולדה של תפיסה זו. היא כללה בהתאם שינויים עמוקים ומהירים בשווקים בישראל, חלקם בן לילה. התוכנית לייצוב המשק זכתה לתמיכה נלהבת של ארצות הברית, וזו הושיטה יד למשק הישראלי והחלה להעביר לישראל — בהתאם למימוש פרקי התוכנית — מענקים שנתיים נדיבים של מיליארדי דולרים. למזלה של ישראל, התוכנית הוכתרה בהצלחה ונחשבה ברבות הימים לתוכנית מוצלחת ביותר, שהקפיצה את כלכלת ישראל לעידן חדש, שחררה את השווקים ופתחה אותם להשקעות מבחוץ.

בשווקים במדינות אחרות שיטת הטיפול בהלם הצליחה פחות. רוסיה, שניסתה לשקם את כלכלתה בשנות ה-90 לאחר התפרקות ברית המועצות, פעלה בשיטת ההלם אך טבעה בים של הפרטות מושחתות שהובילו להתעשרות מהירה של מעטים ומקושרים. משם הדרך לזעם ולתסכול ציבורי שהביאו לעליית שליט דמוקרטי לכאורה ואוטוקרט בפועל — היתה קצרה.

סין בחרה אחרת. תהליכי הליברליזציה של שווקיה וחשיפתם לעקרונות הכלכלה הקפיטליסטית היו במודע תהליכים אטיים, עדינים וארוכי טווח. סין נמנעה מלהיסחף אחר מדיניות מהירה ואגרסיבית מדי לטעמה ובוודאי שלא התכוונה לשחרר את אחיזתה של הממשלה בצמתים כלכליים החשובים בעיניה.

האיש שהוביל את שיקומה של סין שלאחר עידן מאו ופתיחתה לעולם היה דנג שְיָאוּ פּינג. דנג היה בכיר במפלגה ושותף לדרכו של מאו עד שסר חנו בעיניו, והוא הואשם בחתרנות. במהפכת התרבות נדרשו ילדיו להעיד נגדו, ובנו בחר לקפוץ מהחלון לאות מחאה ונשאר משותק עד סוף ימיו. אם מאו היה המהפכן הפרוע, דנג היה מנהיג דור שני קלאסי. דנג פעל לפתיחתה של סין, והוא שזרע את זרעי פריחתה הכלכלית. הוא הרבה להיפגש עם מנהיגי העולם והוביל את סין בזהירות ובמתינות בדרכו הפרגמטית לקראת פתיחתה אל העולם עד למותו בשנת 1997.

בחירתה של סין בדרך מתונה ואטית לקראת פתיחתה לעולם לא נבעה מחשש, אלא מהשקפת העולם של מנהיגי סין ביחס לכלכלה, שהיתה שונה בבסיסה מההשקפה המערבית התועלתנית על תחום זה.

מלחמת 100 השנים הבאות: העימות המתעצם בין סין לארצות הברית והשפעתו על כל אחד מאיתנו / ערן ניצן
מטר, 2022
192 עמודים

ערן ניצן הוא כלכלן ודיפלומט. הוא שימש סגן הממונה על התקציבים במשרד האוצר והציר הכלכלי של ישראל בוושינגטון. זהו ספרו הראשון