פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "ההיסטוריה סודית של חגי ישראל" מאת ישי רוזן-צבי

פרק שלישי – סוכות

נענועים

למה בסוכות לוקחים לבית הכנסת ארבעה מיני צמחים? מה עושים איתם בכלל? האם האתרוג, הלולב, ההדס והערבה מסמלים משהו? ממתי מחייבים לקחת צמחים לבית הכנסת? את ההיגיון של המנהג המוזר הזה ננסה להבין כאן. כדרכנו, נימנע ככל הניתן מהסברים מאוחרים, ובמקום זה נבקש לחזור ליסודות. שם נגלה הסבר מפתיע למדי שראשיתו בחגיגות בכחנליות במקדש, וסופו במכות בבית הכנסת.

פרק ג במשנת סוכה עוסק בדיני ארבעת המינים שיש ליטול בחג. מקורה של המצווה בתורה: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, וְעַרְבֵי נָחַל" (ויקרא כג, מ). המקורות המאוחרים הצמידו הסברים סימבוליים למינים השונים (המוכר שבהם הוא שהמינים הם משל לסוגי אנשים), אך מה עניין לקיחת המינים על פי התורה עצמה? אמנם אין הסבר בפסוק, אבל אפשר לשער: מכיוון שמדובר בחג האסיף, הגיוני לחגוג אותו עם גידולי קרקע. ולא מדובר בגידולים סתם, אלא בכאלה הזקוקים למים רבים (כמפורש בצמח האחרון: ערבי נחל), ועל כן נראה כי הדבר קשור לראשית תקופת הגשמים ולכך שהחג הוא מועד התפילות על גשמי השנה, כפי שמפורש במשנה בתחילת מסכת ראש השנה: ״ובחג נידונים על המים״ ("חג" הוא כינוי לסוכות, על בסיס דברי הפסוק ״וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ״, דברים טז, יד, המתייחס לסוכות).

שני הפרקים הראשונים במסכת סוכה הוקדשו לעיקרו של החג, מצוות הסוכה, והפרק השלישי דן במצווה השנייה של החג: לקיחת ארבעת המינים. וכבר בתחילתה מובאת מחלוקת חכמים ביחס למספר המינים שיש לקחת:

"ר' ישמעאל אומר: שלושה הדסים ושתי ערבות, לולב אחד ואתרוג אחד...

ר' עקיבה אומר: כשם שלולב אחד ואתרוג אחד, כך הדס אחד וערבה אחת" (משנה סוכה ג, ד).

שיטת ר׳ עקיבא ברורה והגיונית: לוקחים אחד מכל מין. אך מה מקורה של שיטת ר׳ ישמעאל? במקרה זה אנחנו יכולים להיעזר לא רק בספרות חז״ל, אלא גם בפסיפסים שברצפות בתי כנסת בגליל בשלהי העת העתיקה (כגון בציפורי, בחמת טבריה ובבית אלפא) וכן במטבעות יהודיים שבהם הוטבעו ציורים של ארבעת המינים. ציורים אלה מתחלקים לשני סוגים: בחלקם מופיע ענף אחד מכל מין, כשיטת ר׳ עקיבא, ובאחרים מופיע ריבוי ענפים. ראו, למשל, את שני המטבעות שבתמונה, הימני מן המרד הגדול (שנה רביעית, כלומר רגע לפני הסוף...), ואילו השמאלי ממרד בר כוכבא (״לחרות ישראל״ נכתב שם, ובצד השני ״שנה ב״). המינים ביטאו הן את הדבקות במסורת והן את השאיפה לניצחון (שהרי בתהלוכות ניצחון הניפו לולבים וצמחים נוספים). והנה, בעוד בימי המרד הגדול, סביב שנת 70, אנו מוצאים שפע של הדסים וערבות, הרי אצל בר כוכבא, סביב שנת 133, אנו מוצאים כבר מין אחד מכל סוג. ואכן, חוקרים הציעו שהשינוי נובע מאימוץ שיטת ר׳ עקיבא, שבר כוכבא היה מחסידיו, ושסבר, כפי שראינו במשנה, שיש לקחת רק מין אחד מכל סוג.

אך אין לנו במטבעות ובפסיפסים ובשום מקור אחר זכר לשיטת ר׳ ישמעאל. שיטתו הייחודית מוסברת במדרש כך:

"ר' ישמעאל אומר: 'פְּרִי עֵץ הָדָר' (ויקרא כג, מ) — אחד. 'כַּפֹּת תְּמָרִים' — אחד. 'עֲנַף עֵץ עָבֹת' — שלושה. 'וְעַרְבֵי נָחַל' — שתים״ (ספרא אמור, יב, ג).

זו דרשה מורכבת ופתלתלה למדי: מהמילה "פְּרִי" ביחיד הדרשה לומדת שמדובר בפרי אחד, וכך גם מ"כַּפֹּת" בכתיב חסר. אך אז לומדת מ"עֲנַף עֵץ עָבֹת" ששלוש מילים=שלושה ענפים, ואז ששתי מילים — "עַרְבֵי נָחַל"=שני ענפים. זו נראית דרשה מלאכותית בעליל (הרי היה אפשר באותה מידה ללמוד ש״פרי עץ הדר״=שלושה, ולכן צריך לקחת שלושה אתרוגים), כלומר ברור שיש כאן ניסיון להסביר הלכה קיימת. אולי ביסוד הדברים עמדה דרשה אחרת שנעלמה, למשל, ש״ענף״ הוא שלושה בדים לפחות, ואילו ״ערבֵי״ הם שניים (שכן לפי הכלל של חז״ל, ״מיעוט רבים — שְׁנַיִם״, כלומר כשמופיעה לשון רבים ואין פירוט כמה, מניחים שמדובר בשניים). יש להודות ששיטתו של ר' ישמעאל נותרה חידה. האם הוא נסמך על המקרא, על המסורת או על היגיון שקשה לנו לשחזרו?

זה לא המקרה היחיד שבו אנו עומדים בפני קיר אטום כזה בבואנו לחשוף את שורשי ההלכה במשנה. המשנה ככלל לא נותנת לנו רמזים לגבי מקורותיה. המשניות העוסקות בארבעת המינים לא מזכירות אף ברמז את המקור המקראי של המצווה, ואפילו אינן טורחות לשמר את שמותיהם המקראיים של המינים או את סדר הופעתם במקרא. נדגיש: אין כל ספק כי ההלכה על ארבעת המינים במשנה נסמכת על פסוקים אלה (זיהוי המינים שבפסוק עם המינים המנויים במשנה — קדום, ואכן כבר בתקופה הפרסית אנו מוצאים עצי אתרוגים באזור ירושלים. אך היו גם זיהויים אחרים, ראו למשל ספר נחמיה ח, טו). אך המשנה אינה טורחת לשמר קשר זה. לא רק שאינה מצטטת את הפסוק, היא גם אינה מסגירה ש"אתרוג" ולולב הם הם "פְּרִי עֵץ הָדָר" ו"כַּפֹּת תְּמָרִים" הנזכרים בתורה, כאילו אין זיקה בין הדברים. נדגיש שוב, לא מדובר בהלכות שהתפתחו באופן עצמאי והוסמכו במדרשים, אלא בהלכה שמקורה ודאי בדרשת המקרא, אך מוצגת במשנה, כאילו להכעיס, במנותק ממקורה המקראי. נראה שחשוב למשנה להדגיש שיש להלכות שבה מעמד עצמאי, במנותק ממקורן המקראי; שתורה שבעל פה עצמאית מהתורה שבכתב.

נניח עתה למינים עצמם, ונשאל מה עושים עמם. הברכה על ארבעת המינים היא ״על נטילת לולב״ (תוספתא ברכות ו, י). הלולב, הגבוה והמרכזי, מייצג את כל המינים האגודים יחד. ובכן, נראה מהברכה שמדובר בנטילה ביד ותו לא. אך המשנה קובעת שלא רק לוקחים את המינים, אלא שיש גם לנענע אותם, והנענוע (ולא הלקיחה עצמה) הוא התנאי שמגדיר את המצווה: ״כל קטן שיש בו דעת (כלומר שגדול מספיק בשביל) לנעניע — חייב ב(מצוות) לולב״ (משנה ג, טו). אבל למה לנענע? המשנה, כדרכה, לא טורחת להסביר, אך פולמוס מפתיע שמתנהל בין התנאים עשוי לסייע לנו בהבנת הדברים:

"והיכן היו מנענעין (את ארבעת המינים בתפילה)? ב'הודו לה'' (תהלים קיח, א) תחלה וסוף וב'אנא השם הושיעה נא' (שם כה) — דברי בית הלל, ובית שמאי אומרים: אף ב'אנא ה' הצליחה נא'" (שם).

"אמר רבי עקיבא: צופה הייתי ברבן גמליאל ורבי יהושע שכל העם היו מנענעים את לולביהן, והן (החכמים) לא נענעו אלא ב(עת אמירת הפסוק) 'אנא ה' הושיעה נא'" (סוכה ג, ט).

כך מופיע במשניות המודפסות. אלא שבכתבי היד העתיקים של המשנה יש שינוי אחד קטן אך משמעותי, נאמר שם: ״שכל העם היו מטרפים את לולביהן״ (ראו תצלום מכתב יד קאופמן, מן המאה האחת-עשרה באיטליה). מטרפין, כלומר מערבבים, מנענעים בלא הפסק (בלשוננו היינו אומרים מן הסתם ״מנענעים בטירוף״). מדוע נהגו כך? בתלמוד הבבלי (סוכה, דף לח, ע"א) נאמר על הנענועים שהם באים לתקוע חץ בעינו של השטן, או, אם תרצו, לנצח את יצר הרע. אך אלה הסברים מאוחרים. נראה שפשוט השתוללו עם המינים, שמחו בהם. ואולי בדיוק משום כך חכמים מסויגים ממנהג זה. כי יש כאן חגיגה פראית מדי, אולי אפילו פגאנית באופייה.

אילו המשניות הללו היו המקורות היחידים העומדים לרשותנו, היינו יכולים רק לנחש מה עומד מאחורי ה"טירוף" הזה. אך למזלנו, יש לנו עדות של מישהו מחוץ לעולם היהודי, ולא סתם מישהו אלא פלוטרכוס, הפילוסוף והמורליסט היווני הגדול, שהתייחס למנהג שלנו בחיבור שעוסק בנושאים שיש לדון בהם בעת הסימפוזיום (נשוב לעניין זה בפרק על ליל הסדר). בין השאר, הוא עוסק שם בשאלת טיבו של אלוהי היהודים ואופיו (נושא שסיקרן מאוד כותבים הלניים), ומבקש להוכיח שהוא קרוב או אף זהה לאל דיוניסוס (היוונים האמינו שלעמים שונים יש שמות שונים לאותם אלים). כדי להראות זאת, הוא מדבר על צורת החגיגות היהודיות:

"החג הגדול והקדוש ביותר ליהודים תואם בבירור את דיוניסוס מבחינת המועד והאופי. כאשר הם חוגגים את הצום שלהם, כפי שהם מכנים אותו, בשיא הבציר, הם עורכים שולחנות עם כל מיני פירות, תחת אוהלים ובקתות הבנויים בעיקר ממעשה מקלעת של גפן וקיסוס. הם מכנים את היום הראשון בימי החג: סוכות. כמה ימים מאוחר יותר הם חוגגים חג נוסף המזוהה עם בכחוס, במקרה זה לא ברמזים מטושטשים אלא בהיותו קרוי על שמו במפורש, חג שהוא מעין תהלוכת ענפים או חג תירסוסים, שבה הם נכנסים אל בית המקדש וביד כל אחד מהם תירסוס. מה הם עושים שם לאחר היכנסם, איננו יודעים, אך אפשר בהחלט שהטקס הוא הילולה בכחנלית...״ (Questiones Convivales 4.6.2; התרגום לקוח מספרו של שפר, ״יודופוביה״, עמ׳ 83-82).

יש כאן ערבוביה לא קטנה של חגי תשרי, שהרי פלוטרכוס מבלבל בין הצום (יום הכיפורים) ובין חג הסוכות. ובכל זאת, אין ספק שהוא מסתמך על ידע כלשהו על אודות החגיגות המקדשיות, בסוכות: ארבעת המינים ותהלוכה (על התהלוכה המקדשית ראו בפרק הבא, על ניסוך המים בסוכות), וסביר שמי שהוא נסמך עליו אכן ראה חגיגות כאלה בחג הסוכות עם ארבעת המינים והתרשם בעיקר מן התהלוכה עם הצמחים, שנדמתה לו כחגיגות הבכחנליה ברומא. אלה חגיגות המוקדשות לבכחוס, הוא שמו הלטיני של דיוניסוס, אל היין, והן נעשות עם "תירסוס" כלומר זמורות גפנים מקושטות (חגיגות הבכחנליה בפרט, והאל דיוניסוס בכלל, שימשו נושא פופולרי לציור על כוסות וקנקני שתייה ביוון, שהרי מדובר באל היין. כאן תוכלו לראות דוגמה אחת מני רבות לכך). הלולב, אם כן, זוהה עם התירסוס, החפץ הפולחני לאל דיוניסוס, שאיתו היו משתוללים ("מטרפים") בחגיגות הבכחנליה.

גם בספרות חז״ל עצמה יש לנו תיאורים צבעוניים של חגיגות, ובייחוד בתוספתא, חיבור מקביל למשנה, שמשמר הרבה פעמים מסורות שהמשנה "צינזרה" (ראו כבר בתוספתא כיפורים שהובאה במבוא לספר). כך, למשל, בהקשר של שמחת בית השואבה מתוארות בתוספתא חגיגות קרנבליות למדי, כגון ג׳גלינג בתוך המקדש: ״מעשה ברבן שמעון בן גמליאל שהיה מרקד בשמונה אבוקות של אור, ולא היה אחד מהן נוגע בארץ, וכשהוא משתחוה מניח אצבעו בארץ על גבי הרצפה שוחה ונושק וזוקף מיד״ (תוספתא סוכה ד, ד). גם בהקשר של ארבעת המינים יש בתוספתא תיאורי מנהגים השונים ממה שמציגה ההלכה המדודה שבמשנה. הנה דוגמה: ״כך היו אנשי ירושלם נוהגין: נכנס לבית הכנסת לולבו בידו. עמד לתרגם ולעבור לפני התיבה לולבו בידו. עמד לקרות בתורה ולישא את כפיו מניחו בארץ. יצא מבית הכנסת לולבו בידו. נכנס לבית המדרש נותנו לבנו או לשלוחו ומחזירו לתוך ביתו״ (תוספתא סוכה ב, י). מתואר כאן מנהג ירושלמי קדום של אנשים שהסתובבו עם ארבעת המינים במשך כל היום. אין למנהג זה זכר בהלכה שבמשנה, כלומר הוא לא אומץ על ידי החכמים, ומופיע כאן רק כשריד קדמוני. אפשר, אם כן, לשער שהתקיימו מנהגים הרבה יותר קרנבליים ביחס לארבעת המינים, שלא תמיד נשאו חן בעיני החכמים. ואכן, במשנה לעיל חכמים מסתייגים מן הנענועים האקססיביים (״מטרפים״) של "כל העם", ומולם הציבו מנהג מתון ומדוד ("והם לא נענעו אלא ב...").

אך מנהגים אלה היו ככל הנראה חשובים לציבור. למעשה, מקור אחד מספר לנו שהם היו חשובים עד כדי כך שהם אף הובילו לאלימות. כדי להבין זאת, צריך להקדים שבזמן המשנה ארבעת המינים ניטלו גם בשבת אם היום הראשון של החג חל בשבת (התלמוד הבבלי ביטל הלכה זו, בקובעו שאין אנו בקיאים בלוח השנה, ואיננו בטוחים שאכן מדובר בתאריך הנכון, ובלשונו: ״אנן לא ידעינן בקיבועא דירחא״, בבלי סוכה, דף מג, ע"א). אלא שבשבת היה אסור לטלטל את המינים ברשות הרבים, ולכן היה צריך להביאם לבית הכנסת מבעוד יום. וכך מתארת את הדברים המשנה:

"יום טוב הראשון של חג (סוכות) שחל להיות בשבת, כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת. למחרת (בשבת) משכימין ובאין, כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו, מפני שאמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, ושאר ימות החג — אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו״ (סוכה ג, יג).

ובכן, מצד אחד אסור לטלטל את הלולב בשבת, ומצד שני חכמים קבעו שאדם צריך שיהיו לו ארבעה מינים משלו, שהרי כתוב: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר..." (ויקרא כג, מ). מה עושים? המשנה מציעה פשרה: מביאים את המינים ביום שישי ומסדרים כך שכל אחד יכיר את שלו למחרת. נשמע נעים ומסודר, אך הנה גרסה חלופית המופיעה בפרק הבא במשנה:

"מצות הלולב (בשבת) כיצד? כל העם מוליכים את לולביהם להר-הבית. והחזנים (כלומר הסדרנים) מקבלים מידם וסודרים אותם על גג האיסטווה (מלשון ׳סטואה׳ ביוונית, מעבר מקורה, אכסדרה). והזקנים (האנשים החשובים) מניחים את שלהן בלשכה. ומלמדים אותם (את כל העם) לומר: כל מי שהיגיע לולבי לידו הרי הוא לו מתנה (כדי שאם לא ימצאו את שלהם, עדיין יצאו ידי חובה). למחרת משכימים ובאים, והחזנים מזרקים לפניהם (את הלולבים), והן מחטפים ומכים איש את חבירו. וכשראו בית דין שהם באים לידי סכנה, התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו (את הלולב)" (משנה, סוכה ד, ד).

כאן מתואר קיום המצווה בזמן שלפני החורבן, כלומר בהר הבית. הר הבית היה מקום הומה וצפוף יותר מבית כנסת קהילתי. כדי לפתור את בעיית ״וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן״, ועם זאת, לא לטלטל בשבת, הציעו חכמים טריק: כל מי שלוקח לולב זוכה בו אוטומטית במתנה. ההלכה הרי מלאה בתחבולות מעין אלה (נזכיר את היתר העסקה, היתר המכירה, פרוזבול ועוד ועוד). אלא שכאן קורה דבר מפתיע, ה"ציבור" לא מוכן לקנות את הטריק. הם רוצים את הלולבים שלהם, הלולבים שהם קטפו במו ידיהם או קנו במיטב כספם. הרי זו עוד דוגמה לכך שהלכה לחוד ומנהג לחוד. אפשר לדמיין את הסיטואציה שבה מאן דהוא חושב שהוא ראה את הלולב שלו (ירוק יותר! ארוך יותר!), והוא מזנק לחטוף אותו. מהר מאוד הרחבה נעשית זירת קרב של הכול בכול. מרמזים אלה עולה תמונה שלפיה הציבור ייחס חשיבות גדולה לארבעת המינים. אנשים אהבו את לקיחת הצמחים ואת השמחה והנענועים.

אך מעבר לטירוף ולמכות, שימו לב לעיקרון החוזר: המינים נלקחים דווקא בעת התפילה, בעת אמירת מזמורי התהלים, בדומה למה שכבר ראינו ביחס לשופר. קרן האיל משולבת במשנה בליטורגיה של ראש השנה, ומבטאת למעשה את מגבלות התפילה. כשנגמרות המילים — תוקעים בקרן. השופר והלולב קרובים זה לזה — שניהם לקוחים מעולם הטבע ומוכנסים, באופן יוצא דופן, לתוך בית הכנסת באמצע התפילות של חגי תשרי. השופר קשור ליום הדין, ואילו המינים לתפילות הגשם, וכל אלה אמורים לסייע לתפילה המילולית.

אם כן, מתוך רמזי רמזים שונים ביקשנו לשחזר שתי תפיסות עולם שונות ביחס לארבעת המינים: את זו העממית שראתה בארבעת המינים חלק מחגיגות ומהתפרעות שלוחת רסן, ואת זו של החכמים שראו במצוות ארבעת המינים אמצעי להעצים את התפילות, הן בהקשר של יום הדין והן בהקשר של תפילות הגשם.

ההיסטוריה סודית של חגי ישראל / ישי רוזן-צבי
כנרת זמורה ביתן, 2023
192 עמודים מודפסים

ישי רוזן-צבי הוא פרופ' בחוג לפילוסופיה יהודית ותלמוד באוניברסיטת תל אביב, עמית מחקר במכון שלום הרטמן וחבר האקדמיה הצעירה למדעים