פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "לאורו הבוהק של היום" מאת אדוארד רייכר

בגטו ורשה

נכנסתי אל הגטו דרך רחוב טלוֹמַצקה. בשער עמדו חייל גרמני ושוטר יהודי. בקרבת מקום עמד שוטר פולני במדים כחולים. פניתי אל רחוב לֶשנוֹ, הרחוב המרכזי של הגטו. המראה שקידם את פני היה נורא. איזה הבדל בין הצד הארי החופשי של הרחוב ובין הצד של הגטו היהודי! בצד הארי היו מרחבים, גנים ציבוריים יפים, עצים, פרחים, חנויות משופעות בסחורה, הולכי רגל לבושים היטב, זוגות מטיילים, מחובקים, מאושרים. ואילו כאן – עולם אחר לחלוטין.

זה היה עולם שהיה יכול להיוולד רק במוחו של אינקוויזיטור מימי הביניים. הסמטאות אפלוליות, מלוכלכות וצפופות. נחילי ילדים, גוש אנושי לבוש בלויי סחבות שקשה להידחק ולעבור דרכו. לאורך הרחוב, משני עבריו, עמדו דוכנים צפופים והציעו סחורה זולה ולעתים מפוקפקת. בעלי הדוכנים נמנו עם עשרת אלפים הנבחרים של הגטו שהיו מקורבים לשלטונות. לצדם היו גם סוחרי סדקית עניים יותר, שהציגו על הדוכנים סלילי חוטים, סרטים, שרוכי נעליים, סיכות ומסמרים – אפילו שמונצעס כאלה יכלו להציל אדם ממוות ברעב בגטו. היו כאלה שנשאו את כל מרכולתם על גבם – פיצ'יפקס למיניהם, לפעמים אפילו בגדים מלוכלכים.

על המדרכות ישבו מאות ואולי אף אלפי קבצנים. הם צעקו בלי הפסק והתחננו לפרוסת לחם. "האָט רחמנות ייִדישע מענטשן, גיבטס אַ שטיקעלע ברויט!" הם התחננו. יהודים רחמנים, תנו פרוסת לחם! רובם היו במצב של אפיסת כוחות ולא היו מסוגלים אפילו לשבת. חלקם שכבו על הארץ. לעולם לא אשכח את פניהם השדופות, פנים שכבר העידו על המוות הקרוב והבלתי נמנע.

"אפילו רק חתיכת קרום של לחם, רחמים, יהודים, אני רעב! אני הולך למות! הצילו, למען השם!" רבים כבר לא יכלו אפילו ללחוש את המילים. קולם נקטע ללחישה והם יכלו רק להיאנח. פניהם ורגליהם התנפחו מחמת הרעב.

ובתוך כל הייאוש הזה התנגנה מוזיקה. תזמורות שלמות ונגנים בודדים, בהם וירטואוזים ידועי שם, ניגנו והתחננו ללחם. לחם היה הכול. לחם היה החיים. הם לא ביקשו יותר מזה, רק לחיות, לחיות ולשרוד. היו אמנים שניסו להתפרנס בדרך שונה. הם לא ניגנו ברחוב ולא קיבצו נדבות. הם הוציאו את בגדי הערב שלהם מהמזוודות – לכמה מהם היו אפילו חליפות ערב עם פראק – ועברו מחצר לחצר. ושם, בחצרות הטחובות שהפכו לאולמות קונצרטים, הם ניגנו בלהט, בשכחה עצמית גמורה. לבי נכמר למראה הכנרים אפורי השיער, במכנסיים מגוהצים, בחולצות צחורות ובעניבות, מנגנים בדבקות את מנדלסון ואת שוברט – מוזיקה נוגה שפרטה על מיתרי חיינו.

זה היה הגטו.

הלב נקרע לגזרים למראה הילדים הצנומים שהושיטו אצבעות דמויות גפרורים בתחינה לחתיכת לחם. הם בכו והתחננו, אבל מה יכולנו לעשות? לעתים קרובות גם אנחנו היינו רעבים. הסירים נותרו ריקים. בילדותי התרגשתי מאוד כשקראתי את האגדה "מוכרת הגפרורים הקטנה" של אנדרסן. לא העליתי בדעתי שסבל כזה יכול להיות מציאותי.

נשים שלא היה חלב בשדיהן להניק את התינוקות שלהן ישבו על המדרכות. גוויות מכוסות בעיתונים היו מוטלות ליד קירות הבתים, והאנשים החיים הסבו מהן את עיניהם. רק פּינקֶרט, הקברן של הגטו, ניהל עסק משגשג.

קרוב לוודאי שבכל ההיסטוריה האנושית לא היתה חברת קברנים גדולה יותר מזו של מר פינקרט. אולי הוא חשב שאם הוא יקבור אנשים אחרים, הגורל יחוס עליו והוא עצמו לא יגיע לקבר. והוא צדק. הוא לא נקבר, הוא נשרף בקרמטוריום של טרבלינקה ואפרו פוזר ברוח.

ברחובות הגטו פעלו גם החוטפים, ה"חאפרים", תופעה שהיתה תולדה ישירה של המציאות שחיינו בה. אלה היו בעיקר גברים צעירים, חזקים וזריזים שהמתינו ליד המאפִיות, התנפלו על נשים, ילדים או זקנים שקנו לחם, וחטפו אותו מהם. הם חיסלו את הלחם אגב בריחה, ולכן גם אם נתפסו, הלחם כבר היה בקיבתם. לפעמים תפסו אותם עוברי אורח והכו אותם עד זוב דם. הם צרחו ובכו, אבל ברגע שיכלו – שבו לסורם. לא היתה שום עצה כנגדם, אף עונש לא הרתיע אותם. ככל שהגטו היה רעב יותר, כן התרבו חוטפי הלחם. גדודים שלמים פשטו על הרחובות. ראיתי אותם וגם סבלתי מהם בעצמי.

ערים שונות ברחבי העולם מתפרסמות בזכות אתריהן. ורשה יכלה להתפאר בגטו הגדול ביותר באירופה, אולי הגדול ביותר בתולדות האנושות.

ראיתי את כל זה באותן דקות ספורות של הליכה משער הגטו אל הדירה שלנו, בקומה הראשונה של בית ברחוב לשנו. הדירה היתה שייכת לזוג זקנים בשם נוביק, שהשכירו לנו חדרון ששטחו שישה מטרים רבועים. כדי להגיע אל החדר היינו צריכים לעבור דרך חדר אחר, שגרה בו משפחה של שש נפשות.

כשהגעתי אל החדר, רכנה אשתי מעל גיגית מעלה אדים וכיבסה. אלז'וניה שכבה במיטה היחידה שהיתה בחדר. פולה חיבקה אותי באהבה. "נס שהצלחת להגיע. אסור לנו להיפרד יותר."

היא בדקה בדקדקנות את כל בגדי – את המעיל, הז'קט, המכנסיים, הבגדים התחתונים, את צווארון החולצה – וחיפשה בקפדנות כינים. כיני הגוף העבירו את מגפת טיפוס הבהרות, שהפילה אלפי חללים בגטו. מכאן ואילך עברתי בדיקות כאלה כמה פעמים ביום. אשתי, שהיתה נחושה מאוד במלחמתה בכינים, ניערה יום-יום את המצעים ואת המזרנים. שמירה קפדנית על ניקיון היתה תנאי הכרחי לחיים, להישרדות.

בינתיים סקרתי בעיני את ביתנו החדש. החדר היה קטן כל כך, עד כי נדמה שאין בו די אוויר לכולנו. התבוננתי גם באשתי. מה קרה לאחת הנשים היפות והאלגנטיות שבנשות לודג'? היא רזתה מאוד, הזדקנה ונראתה כבויה ומדוכאת. היא הבחינה במבטי.

"זה יעבור," היא אמרה. "אני מרגישה כמו ציפור בכלוב. הציפור נעשית עצובה בכלוב, הנוצות שלה מאבדות את הברק ולבסוף היא מתה. אותו דבר קורה גם לי. אני בלויה ומותשת כי לא היית איתי."

משכתי אותה אלי. "רצוי לנו לא להיפרד, פולינקה יקירתי, אבל אם לא תהיה ברירה, נמצא את הכוחות כדי להיפרד שוב." ליטפתי את שׂערה הכהה, המשיי. האם הייתי נשאר בחיים אלמלא אהבתה של פולה?

בזכות התכשיטים שהיו לנו, וכן מטבעות הזהב שטוני הביא מהמחותנים שלי והבריח ללודג', לא רעבנו. מכרנו מטבע אחר מטבע, ומזה התקיימנו.

"אנסה למצוא עבודה," אמרתי, "ואז אולי לא נצטרך למכור את כל הזהב ונוכל לשמור אותו לעת צרה."

הוריה של אשתי הפסיקו לענות על המכתבים שלנו, והיא דאגה מאוד. אולי הם נאלצו לעבור לגור במקום אחר ולא הספיקו להודיע לנו. לא היתה לנו כל דרך לברר. לא ידעתי מה לומר, ושתקתי. לבי ניבא לי רע.

פולה המשיכה לקוות. לא העלינו שוב את הנושא. כעבור כמה חודשים נודע לנו שהוריה נלקחו למחנה הריכוז חלמנו והומתו בתאי הגזים.

לאורו הבוהק של היום: יומנו של רופא יהודי בפולין 1944-1939 / אדוארד רייכר
מטר, 2022
תרגום מפולנית: נורית לימור
272 עמודים

אדוארד טייכר היא רופא עור יהודי בפולין בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה. לאחר כיבוש פולין, נשלחו אדוארד, אשתו הפולה ובתם בת השלוש לגטו לודג'. השלושה עברו תלאות רבות אך הצליחו לחמוק מהגירוש למחנות ההשמדה ושרדו את השואה. "לאורו הבוהק של היום" מבוסס על היומן שכתב טייכר במהלך המלחמה. היומן המקורי אבד במהלך התקוממות גטו ורשה ב-1944 ושוחזר בידי רייכר לאחר המלחמה. הספר התפרסם לראשונה בפולין ב־1989, לאחר מכן בצרפתית ובאנגלית וכעת, לראשונה, גם בעברית