לשמור על אבי בחיים
המטרה העליונה שלי הייתה לשמור על אבי בחיים. לא משימה קלה לאור זה, שהמטרה העליונה שלו הייתה לתחזק את התדמית הציבורית שלו ואת מעמדו, מטרה שהעמידה את שנינו בסכנת מוות. קשה להפריז בקלות הבלתי נסבלת שבה הוא היה יכול לקפד את חייו. אבי לא תפס באמת את הסכנה שהיה נתון בה.
שני חבריו הטובים ביותר היו ג'מאל סלים וג'מאל מנסור. שלושתם יצאו יחד בזמנו לגלוּת בלבנון ושוחחו בטלפון יום-יום. שלושתם היו באותו דרג מנהיגותי בזרוע המדינית של חמאס. הדור הוותיק והמכובד יותר. הם פעלו מתוך משרדים, התראיינו לתקשורת וניהלו חיים ציבוריים כדוברים של הארגון. בוקר אחד, בעיצומו של ריאיון לכלי תקשורת, טילים מונחים חדרו מבעד לחלון והרגו את שניהם, את שומרי הראש שלהם ושני עיתונאים.
אמרתי אז לאבא שלי, שאם הם מחסלים אנשים מהדרג שלו שמשתייכים לזרוע המדינית, לא לצבאית, עליו להסתתר. הוא האמין שהוא מוגן היטב עם מאבטחים צמודים חמושים בקלשניקוב, והבטחה של מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית לתת לו התרעה על איום ממשי. זה לא בדיוק אפקטיבי נגד טיל שנכנס מהחלון, וכבונוס מוחק גם את כל חוליית האבטחה שלך. אני כשלעצמי חשבתי שהמקום הכי בטוח עבורו הוא בית הסוהר, אבל היה ברור שאין טעם להציע את זה, אז דרשתי שיעבור לגור בבית בטוח.
אלא מה, אנחנו מצויים באולם-מראות בתוך משחק מבוך מודיעיני. דבר אינו כפי שהוא נראה. נתחיל בזה שאני בוגד באבי על מנת להציל אותו. בגידה וגבורה באותו משפט? בהינתן חשיבותי לשב"כ, אני משער שהיה להם אינטרס לשמור בחיים על אבי ועליי. זה הקלף היחיד שיש לי, שמעניק לי ביטחון לגבי סיכוייו לשרוד. כשאני שואל את השב"כ אם יש להם כוונה להרוג את אבי, הם כמובן אומרים לא, אבל – מוסיפים – הוא עלול להירצח בידי מישהו מהחמאס או מארגון אחר. מה עליי להבין מזה? שהם מתכננים להרוג אותו ולביים את זה כך שזה ייראה כאילו חמאס אחראי לזה? זה לא הגיוני, וזאת לא הייתה הכוונה שלהם.
הם הסבירו שאבא שלי לא נוקט אמצעי זהירות, אדם מבוקש מסתובב בעיר בלי שום דאגה בעולם. ומדובר בסוג של סלב, כמו כוכב קולנוע, אנשים מספרים לכולם, הי, לא תאמין את מי ראיתי היום ברחוב... יוסף חסן, חי וקיים! ואז אנשים מתחילים לשאול שאלות. איך זה שהוא לא חוסל, הרי אחרים בדרג שלו חוסלו בידי הישראלים? חרושת השמועות מתחילה לעבוד. הוא בטח עובד עם הישראלים. אז מה שקורה זה ששב"כ מנסה להגן על ארכי-אויב שלהם מפני עצמו! כמו כן, הזהירו אותי שאם אדבר איתו על הסיכון שחמאס ירצח אותו באשמת שיתוף פעולה עם ישראל, הוא ישאל מאיפה קיבלתי רעיון כזה. פרנויה היא לחם חוקנו.
אבי אהב להעניק ראיונות, בייחוד לאל-ג'זירה ששידרו לכל העולם הדובר ערבית. הוא חש חובה לייצג את המאבק, ובל נשכח שהופעות בטלוויזיה חיזקו את מעמדו. בהיותו מבוקש הוא מעולם לא התראיין לאותו כתב באותו מקום. בשב"כ אמרו, כדי לשמר את האמינות שלך כמבוקש עליך להחליף מכוניות בתדירות גבוהה. בתקופת האינתיפאדה אל-ג'זירה רצו אותו, כי הוא אמוציונלי מאוד בטלוויזיה, וזה מדבר אל הקהלים שלהם.
הצלחתי לשכן אותו בבית בטוח, רק השב"כ ואני ידענו את מיקומו. צה"ל חיפש אחריו, וכרגיל הובל לחפש במקומות הלא נכונים. לגבי החלפות הרכב, השתמשתי ברכבים שכורים או שאלתי מכוניות ממכרים שאינם קשורים לחמאס. אפילו חבריי הנוצרים השאילו לי את המכוניות שלהם בידיעה שאני בנו של "הטרוריסט המבוקש המפורסם ביותר" – כל העסק הזה משך אותם.
נהגתי לאסוף את אבי מהבית הבטוח, להושיב אותו במושב האחורי ולכסותו בשמיכה. לפעמים שיניתי את הופעתי, לדוגמה הדבקתי שפם על הפנים. בראש ובראשונה כדי לשכנע אותו שהסכנה אמיתית, שהוא חייב לנקוט זהירות מופלגת, וכשאני אומר לשכב – הוא חייב לשכב. ולא מעניין אותי אם הוא נחנק במושב האחורי של איזה פיאט מצ'וקמקת או איזה רכב מעופש אחר. הוא היה מתלונן, איפה האאודי שלי. אם נתחיל לנסוע במכוניות מנקרות עיניים, זה יעורר חשד. הזכרתי לו כמה פעמים מסוק ישראלי טיווח רכב מסוים, ונשאר ממנו רק שלד ברזל מפויח; לא תמיד כשהמבוקש נמצא בתוכה. והאאודי שלו שקיבל מהחמאס ממש לא חסינה לטילים.
השב"כ רקח תוכנית לחזק את מעמדו. צה"ל הטיל מצור על המתחם של יאסר ערפאת – המוקטעה, מטה הפת"ח – לאחר שהאשים אותו באחריות לסדרה של פיגועי התאבדות מחרידים. הישראלים, בתיווך אמריקאי, הציעו עסקה להסרת המצור: חמישה בכירים יוסגרו ויישלחו למאסר. אבי הופיע ברשימה, מה שהעניק לו כיסוי נוסף בעיני הרשות. שוב, מהלך מבוים שמבוצע על ידי האויב שלך כדי להגן על עצמך מפני עצמך. בסופו של דבר המצור הוסר, ושישה בכירים פלסטינים (לא כולל אבי) שהתבצרו במוקטעה, הוסגרו ונכלאו ביריחו.
כמו תמיד זה היה שחמט תלת-ממדי. היו שחקנים נוספים על הלוחות. שב"כ לא היה הסמכות העליונה במערכת הישראלית – אלא הפוליטיקאים, השרים, ראש הממשלה. לדוגמה, נניח ששר הביטחון רואה איזה ברנש ערבי מרושל למראה מתראיין בכל אמצעי התקשורת וקורא תיגר על השלטונות והצבא. מה הסיפור? תתקעו לו טיל בראש, לְמה אתם מחכים? תיפטרו ממנו, זאת סוגיה פוליטית. אז השב"כ צריך להסביר לשר הביטחון למה אנחנו לא הורגים אותו. הם צריכים לחשוף את המקור שלהם, כלומר אותי. זה מנוגד לנוהלי השירות, אבל אין להם ברירה. זה לא ששר הביטחון לא יודע לשמור סודות, אבל עדיין הוא פוליטיקאי ועלול למעוד בלשונו. עיתונאי עשוי לשאול אותו על חסן יוסף. האם ידע לשקר ולשמור על פני פוקר? זה פוטנציאל להסתבכות. אפילו ראש הממשלה, אריאל שרון, מקבל דוחות שבהם אני מצוין כמקור המידע, גם אם זה בשם הצופן נ"י (נסיך ירוק).
היה חשוב לשירות שאבא שלי יהיה בחוץ ויאפשר לנו נגישות אל התנועה, אל המשך הזרימה של מידע. מצד שני, כל הופעה שלו בתקשורת מדגישה את כישלון המודיעין הישראלי לשים יד עליו. התקשורת לא יודעת שהמודיעין הישראלי עובד קשה כדי להגן עליו לטווח הקרוב. זה משחק מורכב. כלי תקשורת בישראל עלולים לעשות עניין מהשאֵלה, למה לא סותמים את הפה לטרוריסט הדמגוג הזה. התקשורת היא עוד שחקן על הלוח, שחקן שמשפיע על דעת הקהל שבתורה משפיעה על הפוליטיקאים. זה טוב לדמוקרטיה, מלבד כשזה מגיע לעולם המודיעין, שבו המטבע הנסחר הוא סודיות ודיס-אינפורמציה. אנחנו בעולם הצללים. אור השמש? לא בבית ספרנו.
אחח, אבא שלי, אבא שלי. כיצד אוכל למתוח עליו ביקורת, אפילו שאני חלוק עליו מן היסוד? תפיסות המציאות שלנו שונות לגמרי. הוא צמח להיות מנהיג פופולרי בכוחות עצמו, בסיוע להט האמונה האסלאמית שבערה בקרבו, והנכונות שלו למות למען אללה. הוא בא ממשפחה קטנה בכפר קטן. כוחו הפוליטי לא הושג באמצעות קשרים בינלאומיים, כסף או השתייכות למשפחה רבת-עוצמה. הוא היה מייסדו של ארגון שצמח להיות גורם דומיננטי בקרב האוכלוסייה הילידית של פלסטין. הוא שרד את שיעור השחיקה הגבוה של מנהיגים פלסטינים ושנים אינספור בבתי כלא ישראליים.
הוא היה לא רק אבא שלי. הוא דאג להיות חבר שלי. הוא נתן בי אמון מלא בשעה שמנהיגי חמאס אחרים לא בטחו אפילו בבניהם. האמון שלו בי היה כמדומה דרכו להביע את אהבתו, שכן הוא תמיד היה עסוק עד מעל לראש. הוא רצה לערב אותי בפעילות שלו, שאדע כל מה שיש לדעת עליו, שאחלוק איתו את חייו. היינו מאוד-מאוד קרובים מהבחינה הזו. מיותר לומר שזה היה לי קשה במיוחד, אבל הגנתי עליו בין אם רצה בכך או לא. בגדתי בו והצלתי אותו בו-זמנית. מטורף לגמרי. יום אחד אנשים רואים בי גיבור, למחרת – או כעבור רגע – בוגד. הגבול הדק של האמת שלי. רק אני יודע מהם המניעים שלי, רק אני יכול לראות את הפרדוקס. שאר העולם מתנדנד מצד לצד. מבחינתי, גבולות המציאויות הללו יכולים להיטשטש. זה לא משנה. העיקר שהוא בחיים.
כהערת אגב יצא לי לשאול פעם את גונן, שהיה מפעיל שלי זמן-מה, למה השירות לא הרג את אבי, או בניסוח חליפי, למה הם הרגו את השניים ההם, שכמו אבי היו בזרוע המדינית של חמאס. הוא אמר, אני יודע שלאנשים בדרג של אבא שלך אין אחריות ישירה לפיגועי טרור. אבל בחודשים האחרונים השנַיים האלה, להבדיל מאביך, נעשו מעורבים עמוקות בזרוע הצבאית. באינתיפאדה השנייה הגבולות בין שתי הזרועות היטשטשו, והם עברו מאינדוקטרינציה של מחבלים לִיזום ולהוציא פיגועים. לכן הם חוסלו.
לא מכבר קראתי ספר שכתב אסיר, ובו הוא סיפר שקיבל פקודות ישירות מהם. הוא מתאר איך הם שיקמו את הזרוע הצבאית בשכם כך שתהיה מסוגלת לייצר מטעני נפץ, הורו על ביצוע פיגועים ושלחו מחבלים מתאבדים. קיבלתי אישור למעורבות שלהם גם ממקורות אחרים בחמאס. מובן שלא ידעתי את זה בזמנו, והחיסול שלהם עורר בי פחד אמיתי ודאגה לחייו של אבי.
מסע אל החופש / מסעב חסן וג׳יימס בקט
כנרת-זמורה, דביר, 2022
תרגום מאנגלית: אמנון כץ
336 עמודים
מסעב חסן יוסף הוא בנו הבכור של מנהיג בכיר תנועת החמאס. יוסף שימש במשך שנים כסוכן שב"כ וכתב (בשיתוף עם רון ברקין) את הספר "בן החמאס" המתעד את חוויותיו החל מילדותו, דרך פעילותו בחמאס ושיתוף הפעולה שלו עם השב"כ. בספרו השני, "המסע אל החופש", ממשיך יוסף לספר את סיפורו האישי
Report