פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "מערבה" מאת מוחסין חאמיד

פרק שני

המקצוע האהוב ביותר על נדיה בילדותה היה אמנות, אף על פי שהיה רק שיעור אחד כזה בשבוע, והיא לא החשיבה את עצמה מוכשרת במיוחד בתחום. היא למדה בבית ספר שהדגיש שינון בעל-פה, דבר שמאוד לא תאם את מזגה, ומשום כך העסיקה את עצמה בזמן השיעורים בשרבוטים בשולי ספרים ומחברות, ורכנה מעליהם כדי להסתיר מעיני מוריה סלסולים ועולמות מיוערים זעירים. אם תפסו אותה, קיבלה נזיפה ולפעמים טפיחה על ראשה מאחור.

בבית ילדותה היו תלויים על הקירות בעיקר פסוקי דת ותצלומים של מקומות קדושים שמוסגרו. אימה ואחותה היו נשים שקטות, ואביה השתדל אמנם להיות שקט כי הוא חשב שזו סגולה מבורכת, אבל בפועל התרתח בקלות בכל מה שהיה קשור לנדיה. שאלותיה הבלתי פוסקות וזלזולה הגובר בענייני אמונה הכעיסו והפחידו אותו. בביתה של נדיה לא נקטו אלימות גופנית והרבו לתרום לצדקה, אבל אחרי שנדיה סיימה את לימודיה באוניברסיטה והכריזה שהיא, אישה לא נשואה, עוברת לגור לבדה, והצליחה לזעזע לחלוטין את משפחתה ולהפתיע את עצמה, שכן לא תכננה לומר דבר כזה – הוטחו מילים קשות מכל הצדדים על ידי אביה, אימה אחותה, ואולי יותר מכול מכיוונה של נדיה עצמה. שבר נפער, והדבר הגיע לידי כך שמאז ואילך היא נחשבה כחסרת משפחה הן בעיני עצמה והן בעיני משפחתה. כל הארבעה התחרטו על כך עד סוף ימיהם, אבל איש מהם לא עשה דבר כדי לתקן זאת, בין אם מתוך עיקשות, מבוכה, משום שלא ידעו כיצד, אבל בעיקר משום שהידרדרותה הבלתי נמנעת של עירם לתהום התרחשה לפני שהתחוור להם שהם החמיצו את ההזדמנות.

קשיי ההסתגלות של נדיה לחייה כרווקה המתגוררת בגפה בחודשים הראשונים השתוו וברגעים מסוימים אפילו עלו על המיאוס והסיכון שמפניהם הזהירה אותה משפחתה. אבל הייתה לה עבודה בחברת ביטוח, והיא הייתה נחושה בדעתה לשרוד, ואכן שרדה. היא השיגה חדר משלה בקומה העליונה בביתה של אלמנה אחת, פטפון ואוסף קטן של תקליטים, חוג מכרים מבין ציפורי הדרור של העיר וקשר עם גינקולוגית דיסקרטית ולא שיפוטית. היא למדה להתלבש כדי להגן על עצמה, להתמודד עם גברים תוקפניים ועם המשטרה ועם גברים תוקפניים שהם המשטרה, ולבטוח תמיד בתחושות הבטן שלה בנוגע למצבים שעליה להימנע מלהיכנס לתוכם או לצאת מהם מייד.

אבל כשישבה אחר הצהריים ליד שולחנה בחברת הביטוח וטיפלה בחידוש טלפוני של פוליסות ביטוח רכב למנהלים וקיבלה הודעת טקסט מסעיד, ששאל אם היא רוצה להיפגש, היא לא שינתה מאום בתנוחת גופה שנותרה שחוחה, כמו כשהייתה תלמידה, והמשיכה לשרבט, כמו תמיד, על שולי התדפיסים שלפניה.

הם נפגשו במסעדה סינית שנדיה בחרה, והפעם לא בערב שהיה בו שיעור. המשפחה שניהלה את המסעדה הגיעה לעיר אחרי מלחמת העולם השנייה ועשתה בה חיל במשך שלושה דורות, ולא מזמן מכרה אותה והיגרה לקנדה. אבל המחירים נשארו סבירים, ורמת האוכל טרם ירדה. המסעדה הייתה אפלולית ושררה בה אווירה של מאורת אופיום, בניגוד למסעדות סיניות אחרות בעיר. התאורה שלה הייתה אופיינית, מעין פנסי נייר ובתוכם נרות, אבל בעצם הם היו עשויים פלסטיק ומוארים בנורות חשמל מהבהבות בצורת להבה.

נדיה הגיעה ראשונה והבחינה בסעיד נכנס ופוסע אל שולחנה. כמו בדרך כלל בעיניו המבריקות ניכרה הבעה משועשעת, לא של לעג אלא כאילו הבחין בהומור בכל מיני דברים, מה שעורר בה חמימות כלפיו ושעשע גם אותה. היא התאפקה שלא לחייך לפניו, כי ידעה שתכף יחייך, מה שאכן קרה עוד לפני שהגיע לשולחן, ואז גם היא גמלה לו בחיוך משלה.

"מוצא חן בעיניי," הוא אמר והורה סביבו. "מסתורי כזה. כאילו זה יכול להיות בכל מקום אחר. טוב, לא בכל מקום אחר, אבל לא כאן."

"היית פעם בחו"ל?"

הוא נענע את ראשו לשלילה. "אני רוצה."

"גם אני."

"לאן היית נוסעת?"

היא התבוננה בו זמן-מה. "קובה."

"קובה! למה?"

"אני לא יודעת. היא מתקשרת אצלי עם מוזיקה ובניינים ישנים ויפים ועם הים."

"נשמע מעולה."

"ואתה? מה היית בוחר? מקום אחד?"

"צ'ילה."

"אז שנינו רוצים להגיע לאמריקה הלטינית."

הוא חייך חיוך רחב. "מדבר אַטַקאמָה. האוויר ממש יבש, ממש צלול, ויש ממש מעט אנשים, כמעט אין אורות. אפשר לשכב על הגב ולהסתכל למעלה ולראות את שביל החלב. כל הכוכבים כמו כתם של חלב בשמיים ואפשר לראות אותם זזים לאט, כי כדור הארץ זז. ואז מרגישים כאילו שוכבים על כדור גדול בחלל."

נדיה הביטה בתווי פניו של סעיד. באותו רגע הייתה פליאה נסוכה עליהם, והוא נראה נערי, למרות הזיפים. הוא נראה לה בחור מוזר. בחור מוזר ומושך.

מלצר בא לקחת הזמנה. לא נדיה ולא סעיד בחרו במשקה קל, הם העדיפו תה ומים, וכשהאוכל הגיע, שניהם לא השתמשו במקלות אכילה כי שניהם הרגישו נוח יותר עם מזלג, לפחות מול עיניים בוחנות. למרות כמה רגעי מבוכה בהתחלה, או ליתר דיוק רגעי ביישנות מוסווה, הם גילו שבעיקרו של דבר נוח להם לשוחח זה עם זה, דבר שתמיד מֵקל בדייט אמיתי ראשון. הם דיברו בשקט, נזהרו לא למשוך אליהם את תשומת ליבם של סועדים אחרים. הארוחה נגמרה מהר מדי.

לאחר מכן עמדה בפניהם הבעיה המשותפת לכל צעירי העיר, שרצו להמשיך להישאר זה בחברת זה אחרי שעה מסוימת. במשך היום היו פארקים וקמפוסים ומסעדות ובתי קפה. אבל בערב, אחרי ארוחת הערב, אם לא הייתה לצעירים גישה לבית שאפשר לשהות בו בביטחון ובאישור, ואם לא הייתה להם מכונית, לא היו כמעט מקומות שהם יכלו להימצא בהם בפרטיות. למשפחתו של סעיד הייתה מכונית, אבל היא הייתה במוסך, והוא בא בקטנוע. ולנדיה היה בית, אבל להביא אליו גבר היה מסובך בכמה מובנים.

ובכל זאת היא החליטה להזמין אותו.

סעיד נראה מופתע ונרגש מאוד כשהיא הציעה לו לבוא.

"לא יקרה כלום," היא הסבירה. "אני רוצה להבהיר את זה. כשאני אומרת שאתה יכול לבוא אליי, אני לא אומרת שאני רוצה את הידיים שלך עליי."

"לא. ברור."

פניו של סעיד לבשו ארשת פגועה.

אבל נדיה הנידה את ראשה. ואם כי עיניה הביעו חמימות, היא לא חייכה.

פליטים התמקמו ברבים מהשטחים הפתוחים בעיר, נטו אוהלים ברצועות הירוקות בין כבישים, הקימו סככות ליד חומות שחצצו בין בתים, ישנו תחת כיפת השמיים על המדרכות ובשולי כבישים. נראה שחלקם מנסים לשחזר מקצב של חיי שגרה, כאילו אין דבר טבעי יותר ממשפחה של ארבע נפשות שמתגוררת תחת יריעת פלסטיק שעונה על ענפים וכמה לבנים שבורות. אחרים התבוננו בעיר במבט כעוס או מופתע או מתחנן או מקנא. אחרים לא זזו כלל: היו המומים אולי או נחו. אפשר שגססו. בסיבובים סעיד ונדיה היו צריכים להיזהר שלא לדרוס זרוע או רגל מושטת.

כשנדיה הפנתה את האופנוע שלה בכיוון הבית, ובעקבותיה סעיד על הקטנוע, עוד התלבטה אם נהגה נכון. אבל היא לא שינתה את דעתה.

בדרך הם נתקלו בשתי עמדות ביקורת, אחת מאוישת בשוטרים ועוד אחת, חדשה יותר, מאוישת בחיילים. השוטרים לא התייחסו אליהם. החיילים עצרו כל אחד. הם אילצו את נדיה להסיר את הקסדה, אולי חשבו שהיא גבר מחופש לאישה, אבל כשראו שזה לא המקרה, נופפו לה לעבור.

נדיה שכרה את המפלס העליון בבניין צר בבעלותה של אלמנה שכל ילדיה ונכדיה התגוררו בחו"ל. הבניין הזה היה פעם בית פרטי, אבל הוא גבל בשוק שצמח במשך הזמן מאחוריו וסביבו. האלמנה השאירה לעצמה את הקומה האמצעית, הפכה את הקומה התחתונה לחנות והשכירה אותה למוכר של מערכות גיבוי לחשמל ביתי המבוססות על מצברי רכב ואת הקומה העליונה נתנה לנדיה, שהפיגה את חשדותיה הראשוניים של האלמנה בסיפור מצוץ מן האצבע שלפיו גם היא התאלמנה מבעלה שהיה קצין צעיר בחיל הרגלים ונהרג בקרב.

בדירת הסטודיו של נדיה היו מטבחון ושירותים קטנים כל כך, עד שכל מקלחת הציפה בהכרח את האסלה. אבל החדר נפתח אל גג והשקיף על השוק, וכשלא הייתה הפסקת חשמל, הוא נשטף באור הרך של אנימציה מרצדת בשלט ניאון גדול, שהתנשא אל-על בקרבת מקום ופרסם משקה מוגז ללא קלוריות.

נדיה אמרה לסעיד לחכות בקרבת מקום, בסמטה חשוכה מעבר לפינה, ואילו היא פתחה במפתח דלת סְבָכָה ממתכת ונכנסה לבניין לבדה. כשהייתה למעלה השליכה כיסוי על המיטה ודחפה את הבגדים המלוכלכים לארון. היא מילאה שקית קניות, התעכבה עוד דקה והשליכה אותה מהחלון.

השקית נחתה ליד סעיד בחבטה עמומה. הוא פתח אותה ומצא מפתח נוסף לדלת הכניסה וגם את אחת הגלימות השחורות שלה, שהוא עטה בחשאי על בגדיו ובברדס שלה כיסה את ראשו, ואז, בפסיעה מדודה שהזכירה לה שודד בהצגה, הוא התקרב אל דלת הכניסה הנעולה, פתח אותה וכעבור רגע הופיע בדירתה, והיא הורתה לו לשבת.

נדיה בחרה תקליט של אישה שמתה מזמן והייתה פעם אלילה של מוזיקה שבמולדתה אמריקה נקראה בצדק רב מוזיקת נשמה, ואשר קולה החי עד מאוד אך כבר לא בחיים העלה מן העבר נוכחות שלישית בחדר שהכיל רק שניים, ושאלה את סעיד אם הוא רוצה ג'וינט. למרבה המזל הוא אמר כן והציע לגלגל אותו.

בשעה שנדיה וסעיד חלקו את הג'וינט הראשון שלהם, אותו ערבבו עם קצת טבק, ברובע שינג'וּקוּ בטוקיו, השעה הייתה כבר אחרי חצות. טכנית החל כבר יום חדש, וגבר צעיר עמד והחזיק בידיו משקה שאמנם לא שילם תמורתו, אבל היה בהחלט ראוי לו. הוויסקי שלו בא מאירלנד, מקום שלא ביקר בו מעודו אבל רחש לו חיבה, אולי כי אירלנד הייתה כמו שיקוֹקוּ, מעין יקום מקביל, הן מבחינת הדמיון בצורה והן מפני ששני האיים כמו נתלו על הצד הפונה לאוקיינוס של אי גדול מהם בקצה הרצף היבשתי אירוֹ-אַסיה, ואולי בגלל סרט גנגסטרים אירי שהוא הלך לראות שוב ושוב בצעירותו כשעוד היה נוח להתרשם.

האיש לבש חליפה וחולצה לבנה ומגוהצת, ולכן אם היו או לא היו לו קעקועים על זרועותיו, ממילא לא היה אפשר להבחין בהם. הוא היה שמנמן, אבל כשקם על רגליו היה חן בתנועותיו. עיניו היו פיכחות לחלוטין, למרות השתייה, והן לא מיקדו אליהן את מבטם של אחרים. כמו בקרב בין להקות של כלבי פרא, שההיררכיה ביניהן נקבעת בחוש בהתאם לפוטנציאל האלימות הגלום בהן, די היה במבט אחד מכיוונו כדי לגרום לאחרים להסיט את מבטם ממנו והלאה.

מחוץ לבר הוא הצית סיגריה. הרחוב היה מואר בשלטי ניאון זוהרים אבל שקט יחסית. צמד עובדי צווארון לבן שיכורים עקפו אותו ממרחק בטוח, ואחריהם צעדה בחיפזון, ובמבט כבוש במדרכה, מארחת במועדון שסיימה את עבודתה. העננים מעל טוקיו היו נמוכים והפיצו אודם עמום על העיר, אבל רוח נשבה עכשיו, והוא הרגיש מליחות ושמץ של קרירות על גופו ובשערו. הוא החזיק את העשן בריאותיו ופלט אותו לאיטו. העשן התפוגג אל תוך הרוח.

הוא הופתע לשמוע רעש מאחוריו, כי הסמטה ללא מוצא שבגבו הייתה שוממת כשיצא. הוא בדק את הסמטה מתוך הרגל ובמהירות, אבל לא ברשלנות, ורק אז סובב את גבו. עכשיו עמדו שתי בחורות פיליפיניות בסוף שנות העשרה שלהן, שתיהן בנות פחות מעשרים כנראה, ליד דלת שלא הייתה בשימוש מאחורי הבר, דלת שהייתה נעולה תמיד אבל ברגע זה הייתה פתוחה משום מה. בקעה ממנה עלטה כבדה, כאילו לא דלק בפנים שום אור, או שאור כלל לא היה יכול לחדור אותה. לבושן של הנערות היה מוזר, בגדים דקים מדי, טרופיים, לא סוג הבגדים שפיליפיניות לובשות בטוקיו בדרך כלל, ובעצם גם לא שום אדם אחר בעונה הזו. אחת מהן הפילה בקבוק בירה ריק. הוא התגלגל והתרחק בקשת מהירה ובקול קרקוש.

הן לא הביטו בו. הייתה לו הרגשה שהן אינן יודעות איך יש להתייחס אליו. כשהשתיים חלפו על פניו הן דיברו בלחש, והמילים היו לא ברורות, אבל הוא זיהה שהן מדברות טַגאלוֹג. הן נראו נרגשות: אולי נלהבות, אולי נפחדות, אולי גם וגם – בכל אופן, חשב האיש, אצל נשים קשה לדעת. הן היו בטריטוריה שלו. זו לא הייתה הפעם הראשונה השבוע שראה ברובע שלו פיליפינים שאין להם מושג מה קורה סביבם. הוא לא אהב פיליפינים. יש להם מקום, והם צריכים לדעת את מקומם. בחטיבת הביניים למד איתו בכיתה ילד פיליפיני למחצה שהוא נהג להכות לעיתים קרובות. פעם אחת אף הכה אותו בכזו חוזקה שרק מכיוון שאף תלמיד אחר לא היה מוכן להצביע עליו כמי שעשה זאת, הוא לא סולק מבית הספר.

הוא הביט בנערות ההולכות. הוא חכך בדעתו.

וכשהחל ללכת בעקבותיהן, מיששו ידיו את הכלי שבכיסו.

בתקופות של אלימות ישנה תמיד אותה פעם ראשונה שבה נפגע מכר או אדם קרוב לנו, ומרגע זה מה שעד כה נראה לנו רק חלום רע קורע בממשותו את הקרביים שלנו לגזרים. אצל נדיה היה זה המקרה של בן דודה, שניחן בנחישות ובאינטלקט לא מבוטלים, שאפילו כילד לא אהב במיוחד לשחק, דומה שצחק רק לעיתים נדירות, שזכה במדליות הצטיינות בבית הספר והחליט להיעשות רופא, שהיגר בהצלחה וחזר פעם בשנה לבקר את הוריו, ועם עוד שמונים וחמש נפשות התפוצץ לחתיכות ממשאית נפץ, ממש לחתיכות, שחלקיהן הגדולים ביותר, במקרה של בן הדוד של נדיה, היו ראש ושני שליש זרוע.

נדיה לא שמעה בזמן על מותו ומשום כך לא השתתפה בלוויה, והיא לא הלכה לביקור אצל קרוביה, לא מפני שלא חשה דבר אלא כי רצתה להימנע מאי נעימות. היא תכננה ללכת לבית הקברות לבדה, אבל סעיד התקשר אליה ומבעד לשתיקותיה שאל מה קרה, ואיכשהו היא סיפרה לו, והוא הציע להצטרף אליה, התעקש בלי להתעקש, ומשום מה הייתה בזה מין הקלה. הם הלכו אפוא יחד השכם בבוקר המחרת וראו את התלולית של האדמה הטרייה מקושטת בזרי פרחים מעל שרידיו החלקיים של בן דודה. סעיד עמד והתפלל. נדיה לא התפללה ולא פיזרה עלי כותרת של ורדים אלא כרעה על ברכיה והניחה את ידה על התלולית, שהיה לחה, כי האחראי על הקברים פקד אותה רק זמן קצר לפני כן עם משפך, ועצמה את עיניה רגע ממושך, ובו בזמן נשמע רעש של מטוס סילון שנחת בשדה התעופה הסמוך שאחר כך נדם.

הם אכלו ארוחת בוקר בבית קפה, קפה ולחם עם חמאה וריבה, והיא דיברה, אבל לא על בן דודה, וסעיד נראה נוכח מאוד ונינוח אף שהיה זה בוקר לא שגרתי. וגם אם היא לא דיברה על הדבר החשוב ביותר, היא הרגישה שהיחסים ביניהם משתנים, נעשים איתנים יותר במובן מסוים. אחר כך הלכה נדיה אל חברת הביטוח שהעסיקה אותה וטיפלה בפוליסות של ציי רכב עד ארוחת הצהריים. נעימת דיבורה הייתה יציבה ועניינית. המטלפנים שטיפלה בהם חסכו במילים. גם לא ביקשו ממנה את מספר הטלפון הפרטי שלה. וכשביקשו, לא נתנה.

נדיה יצאה עם מוזיקאי במשך זמן-מה. הם נפגשו במופע מוזיקה מחתרתי, בעצם זה היה מין גֶ'ם סֶשֶן – כחמישים או שישים איש נדחסו בשטח אטום לרעש של אולפן הקלטות, שהתמחה יותר ויותר בעבודות סאונד לטלוויזיה מאז שעסקי המוזיקה המקומיים נקלעו לקשיים מסיבות ביטחוניות ופירטיות גם יחד. היא, כרגיל אצלה כבר אז, לבשה את הגלימה השחורה הסגורה עד הצוואר, והוא, כרגיל אצלו כבר אז, לבש חולצת טריקו לבנה קטנה עליו במידה אחת שנצמדה לבטנו ולחזהו הכחושים, והיא הסתכלה עליו, והוא חג סביבה, והם הלכו באותו לילה לדירה שלו, והיא נפטרה מעול בתוליה במבוכה מסוימת אבל בלי לעשות מזה עניין מוגזם.

הם בקושי דיברו בטלפון ונפגשו רק פה ושם, והיא הניחה שיש לו הרבה נשים אחרות. היא לא רצתה לברר. היא התפעלה מיחסו הנינוח לגופו ומהגישה המשוחררת שלו לגופה, ומן המגע הפורט עליה, ומיופיו, יופיו החייתי, ומהעונג שעורר בה. היא חשבה שהיא לא חשובה לו במיוחד אבל טעתה, כי המוזיקאי הוקסם ממנה יותר מכפי שהניחה, אבל גאווה וגם חשש וגם פוזה מנעו ממנו לבקש ממנה יותר ממה שהציעה. לאחר מכן ייסר את עצמו על כך אבל לא יותר מדי, אף על פי שאחרי פגישתם האחרונה לא הפסיק לחשוב עליה עד מותו כעבור חודשים ספורים, דבר ששניהם כמובן לא יכלו לדעת אותו אז.

בתחילה חשבה נדיה שאין צורך להיפרד, שבפרידה יש מן היומרה, אבל אז הרגישה עצב קל וידעה שהיא חייבת להיפרד במפורש, לא למענו, כי היא לא חשבה שיהיה לו אכפת, אלא למען עצמה. וכיוון שלא היה להם הרבה מה לומר זה לזה בטלפון, והודעת טקסט נראתה לה כמשהו מאוד לא אישי, היא החליטה לומר לו זאת פנים אל פנים, בחוץ, במקום ציבורי, לא בדירתו המבולגנת, המדיפה ריח גבריות, שבה בטחה בעצמה פחות, אבל כשאמרה מה שאמרה, הוא הזמין אותה לעלות, "לפעם אחת אחרונה", והיא התכוונה לומר לא אבל למעשה אמרה כן, והסקס שעשו היה סקס פרידה לוהט, ושלא במפתיע, טוב במיוחד.

בשנותיה המאוחרות תהתה לפעמים מה עלה בגורלו ושלעולם לא ייוודע לה.

בערב המחרת מילאו מסוקים את השמיים כמו ציפורים שנבהלו מירייה או ממהלומת גרזן בגזע העץ שלהן. הם התרוממו ביחידים ובזוגות והתפרשו מעל לעיר בשעת הדמדומים, בעת שהשמש גלשה אל מתחת לאופק. מדחפיהם הדהדו מבעד לחלונות ובסמטאות וכמו דחסו את האוויר תחתיהם, כאילו כל מסוק הורכב על עמוד בלתי נראה, צינור סמוי ונושם, אותם פסלים מוזרים, מתנועעים, דמויי נץ, חלקם דקים, אחרים עם זוגות של חוּפּוֹת, טייס ותותחן בגבהים שונים, וחלקם עבים ועמוסים כוח אדם, מרסקים ומרסקים את הרקיע.

סעיד צפה בהם עם הוריו ממרפסת דירתם. נדיה צפתה בהם מהגג שלה, לבדה.

מבעד לדלת פתוחה השקיף חייל צעיר למטה על עירם, עיר לא מוכרת לו במיוחד כי הוא גדל בכפר, והוא התרשם מגודלה העצום, מהמגדלים המפוארים ומהפארקים המוריקים. השאון סביבו היה נורא, וקיבתו התהפכה כשביצע סיבוב.

מערבה / מוחסין חאמיד
כתר, 2022
תרגום מאנגלית: עידית שורר
205 עמודים

מוחסין חאמיד הוא סופר פקיסטאני שחי בלונדון. הוא למד משפטים באוניברסיטת הרווארד ועבד בייעו ניהולי במקינזי בניו יורד, ובמקביל כתב את ספרו הראשון. כיום הוא מחלק את זמנו בין לונדון, ניו יורק ולאהור. זהו ספרו הרביעי