"הזקיף" מאת לי צ'יילד ואנדרו צ'יילד   מקור: ההוצאה

פרק שני

ראסטי רת'רפורד לא היה מטבעו מהטיפוסים ששורצים בבית הקפה השכונתי. הוא נהג ללכת לאותו בית קפה מדי יום. תמיד בדרך לעבודה. ואך ורק בגלל הקפאין. הוא לא הלך כדי לחפש שיחה. הוא לא התעניין בחברים חדשים. השגרה שלו הייתה קבועה. הוא עמד בשקט בתור וניצל את הזמן כדי להרהר בבעיות שציפו לו באותו יום. הוא הזמין. אסף את המשקה ברגע שהיה מוכן. והלך. זו הייתה פעולה עסקית, לא חברתית. גם אחרי השבוע שבילה מבודד בדירתו, הסתבר שזה הרגל שקשה לשנות.

תהליך ההסתגלות היה עוד פחות פשוט בשל התגובה שזכה לה מהלקוחות האחרים. בדרך כלל הנוכחות שלו הייתה די ניטרלית. אנשים לא שמחו לראות אותו. וגם לא לא-שמחו. הם לא הביעו סקרנות. או עוינות. מבחינת האינטראקציות החברתיות שהתרחשו במקום, הוא היה כמו בובה בחלון ראווה. אבל באותו יום שני הוא הרגיש כמו מגנט עם הקוטב הלא נכון. נדמה שהוא דוחה את כל מי שסביבו. הלקוחות המקיפים אותו השאירו חלל רחב מהרגיל משני צדדיו. ברגעים הנדירים שבהם הצליח ליצור קשר עין, האדם השני הסתובב לפני שהספיק להתחיל שיחה. עד שהגיע לדלפק, הוא לא החליף אפילו מילה אחת עם אף אחד. אבל הוא ראה איך הבריסטה תיקשרה עם שני הגברים שלפניו כשהזמינו. היא חייכה אליהם. ושאלה אם הם רוצים את הקבוע שלהם. אליו היא לא חייכה. ולא אמרה מילה.

"כרגיל, בבקשה," אמר ראסטי.

"שזה מה?" היא שאלה.

ראסטי שמע מישהו מגחך בתור מאחוריו. תקף אותו דחף לברוח. אבל לא, הוא היה שם מתוך עיקרון. כדי להילחם על זכויות. לעג קל לא ישבור את רוחו. "תערובת הבית, גודל בינוני, למלא עד הסוף, בלי חלב."
"שני דולר עגול." הבריסטה פנתה, שלפה כוס חד-פעמית והטיחה אותה על הדלפק.

"לא," ראסטי הניד בראשו. "לשתות כאן."

הבריסטה העיפה בו מבט שפירושו, האמת? הייתי מעדיפה שלא.

"אה, נכון," היא אמרה בקול רם. "שכחתי. פיטרו אותך. אין לך לאן ללכת." היא העיפה את הכוס החד-פעמית לפח, שלפה כוס חרסינה, מזגה כשהיא מתיזה קפה על הצלוחית והחליקה אותה לעברו, בתנועה שהתיזה עוד.

בזמן שראסטי רת'רפורד נכנס לבית הקפה, טלפון התחיל לצלצל. בבית שמרוחק מייל אחד מהעיירה. בחדר שבו שני אנשים. גבר ואישה. האישה זיהתה את הצלצול ברגע שהחל. היא ידעה מה פירוש הדבר. הבוס שלה עמד לבקש פרטיות, אז היא קמה בלי לחכות שיבקש ממנה לצאת. היא סגרה את הפנקס שבידה. החליקה אותו לכיס שבקדמת הסינר. והתקדמה אל הדלת.

האיש בדק במסך הטלפון הירוק שהאיייקון "מאובטח" פועל, ואז לחץ וענה לשיחה. "ספרנסקי מדבר."

ספרנסקי לא היה שמו האמיתי, כמובן, אבל יכול היה להיות. הוא השתמש בו מקצועית יותר מחמישה עשורים.

הקול בצד השני של הקו אמר מילה אחת: "קונטַקט."

ספרנסקי עצם עיניים לרגע והחליק את אצבעות ידו החופשייה בשֹער השֹיבה הפראי שלו. הגיע הזמן. במשך השנים הוא תיכנן שלל תוכניות. היה מעורב בשלל מבצעים. שרד שלל משברים. אבל הסיכונים מעולם לא היו גבוהים כל כך.

מבחינתו. באופן אישי. ומבחינת האדם היחיד שאכפת לו ממנו בעולם.

בזמן שהשיחה נענתה, ג'ק ריצ'ר נכנס למכונית. הוא פתר את הבעיה הפיזיקלית/ביולוגית לשביעות רצונו – ובאי-נוחות קיצונית מצד בעל הבר – והתחיל לצעוד בחזרה לתחנת האוטובוס. הוא תיכנן לדבוק בעיקרון שכיבד שנים רבות, לעלות על האוטובוס הראשון שיצא, בלי להתחשב ביעד, כששמע כלי רכב מתקרב באיטיות מאחור. הוא זקר את האגודל על אף הסיכוי הקלוש, ולמרבה ההפתעה המכונית עצרה.

היא הייתה חדשה, מבהיקה וחסרת ייחוד. מכונית שכורה. שנאספה מן הסתם בשדה התעופה. הנהג היה בחור מטופח בתחילת שנות העשרים לחייו. הוא לבש חליפה כהה פשוטה, ונשימתו המואצת וחיוורון פניו רמזו שהוא קרוב להתקף חרדה עז. איש עסקים, הניח ריצ'ר. שנתנו לו לצאת לבדו בפעם הראשונה. נואש לא לדפוק שום דבר, ולפיכך דופק כל דבר שהוא נוגע בו.

"סלח לי, אדוני." הבחור נשמע אפילו יותר לחוץ מכפי שנראה. "אתה יודע איך מגיעים מכאן לכביש I40? אני צריך להגיע מערבה." הוא הצביע על מסך בלוח המחוונים. "הג'י-פי-אס הזה שונא אותי. הוא כל הזמן מנסה לשלוח אותי לרחובות שלא קיימים."

"בטח," אמר ריצ'ר. "אבל קשה להסביר. יותר פשוט שאראה לך."

הבחור היסס וסקר את ריצ'ר מכף רגל ועד ראש, כאילו זה עתה הבחין בגובהו. ברוחב החזה שלו. בשערו הלא חפוף. בפניו הלא מגולחות. ברשת הצלקות סביב מפרקי האצבעות בכפות ידיו העצומות.

"אלא אם כן אתה מעדיף להמשיך לנסוע במעגלים?" ריצ'ר ניסה לעטות הבעה מודאגת.

הבחור בלע בקול. "לאן אתה נוסע?"

"לכל מקום. I40 זאת התחלה טובה לא פחות מכל מקום אחר."

"טוב, או-קיי." הבחור השתתק. "אני אקח אותך לכביש המהיר. בכל מקרה לא אגיע הרבה יותר רחוק משם. שום מקום שיכול לעניין אותך."

"כמה רחוק משם?"

"שבעים וחמישה מייל, פחות או יותר. עיירה קטנה ליד מקום שנקרא פּלֶזֶנטוויל. נשמע מעורר השראה, מה?"

"יש להם בית קפה שם בעיירה?"

הבחור משך בכתפיו. "אני מניח. אני לא יודע בוודאות. אף פעם לא הייתי שם."

"זה בטח מספיק טוב בשבילי," אמר ריצ'ר. "בוא ניסע."

***

רת'רפורד הרים את הספל וקלט שלפניו עוד דילמה. איפה לשבת? בדרך כלל לא היה לו קשה להחליט. הוא לא נשאר שם. ותריסר עיניים זועמות לא בחנו אותו כשחיפש תשובה. הוא נאבק בדחף לחמוק לצד האחורי של המקום. זו הייתה האפשרות הכי פחות מטרידה, אבל אי-אפשר לומר שהיא תשרת את מטרתו. הוא גם לא רצה לשבת ליד חלון – הוא לא היה מוכן להציב את עצמו לראווה בהבלטה שכזו – לפיכך בחר בשולחן מרובע קטן במרכז. היו לצידו שני כיסאות מצופים ויניל אדום, והמשטח שלו היה מכוסה שרבוטים שמילאו כל סנטימטר פנוי. הוא ניחש שלקוחות קודמים אחראים לכך. היו שם ציטוטים, שירים. אמירות מעודדות. הוא סקר את המשפטים, לא מצא שום דבר שהתחבר אליו, ואחר כך אילץ את עצמו להרים מבט. הוא ניסה ליצור קשר עין עם יושבי השולחנות האחרים. לשווא. למעֵט פעוטה אחת, שהוריה עזבו ברגע שהבינו מה קורה. ראסטי לגם את הקפה שלו. הוא רצה להחזיק מעמד לפחות שעה. הוא פילס לו דרך בתוך הטינופת, ועדיין לא יצר קשר עם אף אחד, למעֵט הבריסטה, שלא החמיצה שום הזדמנות להעיף לעברו מבטים עוינים. הוא שב ומילא את הספל והחליף שולחן. גם זה לא שינה את מזלו. הוא נתקע שם עוד ארבעים דקות, ואז הבריסטה התקרבה ואמרה לו שיזמין אוכל או יעזוב.

"אני לא מתכוון להזמין אוכל," ענה לה ראסטי. "אני הולך. אבל אני אחזור מחר. ומחרתיים. וכל יום לאחר מכן, עד שמישהו יאמין שאני חף מפשע."

הבריסטה הסתכלה עליו בעיניים חלולות ושבה אל הדלפק.

ראסטי קם. "תקשיבו לי," הוא אמר.

איש לא הקדיש לו תשומת לב.

"תקשיבו לי!" ראסטי הרים את קולו. "מה שקרה לעיירה זה מסריח. אני מבין את זה. אבל זה לא קרה באשמתי. שום דבר מזה. האמת היא שניסיתי לעצור את זה. והייתי היחיד."

איש לא הקדיש לו תשומת לב.

הבריסטה רכנה מעל הדלפק עם כוס חד-פעמית בידה. "קח את זה ולך, מר רת'רפורד. אף אחד לא מאמין לך. אף אחד גם לא יאמין."

בזמן שראסטי רת'רפורד יצא מבית הקפה, ג'ק ריצ'ר הגיע לעיירה שלו. היציאה מנשוויל הייתה נטולת בעיות. ריצ'ר ניווט בעזרת חוש וסימני הדרך שזכר מנסיעת האוטובוס בשבת בערב, ומצא את הכביש המהיר בלי שהלכו לאיבוד. או לפחות לא במידה שהנהג שם לב. ברגע שיצאו מהעיר, ריצ'ר שיכנע אותו לכוון את הרדיו לתחנת בלוז מקומית, ואז השכיב את מושבו ועצם עיניים. המוזיקה הייתה סבירה, ולמרות זאת הבחור לא הפסיק לדבר. על ניו יורק. חברת הביטוח שהוא עובד בה. על כך שזה המקרה הראשון שלו אחרי שקיבל קידום לנציג משא ומתן. הטיסה הבוקר לפגישה בסניף של החברה. ההליכה לאיבוד בדרך לעיירה-זו-או-אחרת שסובלת מבעיה-זו-או-אחרת שהוא אמור לפתור. משהו שקשור למחשבים. וממשלות זרות. ומפתחות ופורטלים וכל מיני דברים אחרים שריצ'ר לא גילה בהם שום עניין. הוא הניח למילים לזרום מעליו, שקע בנמנום נעים ופקח עיניים רק כשחש שהמכונית מאיטה, והם פנו לכביש מקומי המוביל דרומה. חצי המייל שאחרי המחלף שרץ מסעדות ודרייב-ת'רוּ ומוכרי מכוניות ומלונות רשת. אחר כך המרחב נפתח. באזורים של אדמה מישורית היו שדות חקלאיים, מתוחים ומעוותים בכל מיני צורות משונות שקבעו המדרונות, ובאזורי שטח תלול היו מטעי עצים בוגרים. אחרי עשר דקות הם פנו מערבה שוב והמשיכו לאורך כביש תלול ומתפתל יותר למשך כמעט שעה, עד שהגיעו לפאתי העיירה. הבחור המשיך לנסוע עד שהם הגיעו לְמה שריצ'ר הניח שהוא הרחוב הראשי, ואז החנה.

ריצ'ר יצא וסקר את סביבתו החדשה. לא היה שם שום דבר מעורר התנגדות לדעתו. גרעין שנבנה בשלהי המאה התשע-עשרה ונספחים שמקורם בכסף מזומן שזרם בשנות החמישים, אם לשפוט לפי הבניינים. כמה מבנים ישנים נמחקו. כמה מבנים חדשים שתפסו את מקומם החלו להראות גם הם סימני גיל. הפּריסה הכללית לא השתנתה. רשת רחובות שגרתית. מצומצמת מספיק להצדיק רמזורים בצומת אחד בלבד. הם לא פעלו באותו יום, מה שעורר בלבול מבוהל אצל כמה מהנהגים החולפים. אבל למעֵט זה הכול היה בסדר. מספיק טוב לעצירה קלה, על כל פנים. ריצ'ר חשב שיוכל לבלות שם חצי שעה. למָקום לא היה קשר משפחתי אליו. לא שֵם מסקרן. לא חשיבות צבאית. לא שלטים או מבנים מעניינים. לא קשרים למישהו מגיבוריו המוזיקליים. שום סיבה להישאר. לא יותר מהזמן שלוקח להשיג כוס קפה, על כל פנים. סדר עדיפויות הוא סדר עדיפויות.

ריצ'ר היה במרחק חצי רחוב מצומת הרמזורים המקולקלים, בקצה המערבי של מה שנראה כמו הרחוב הראשי. ממול, באלכסון אליו, עמד בית קפה. אולי היו אחרים בעיירה, אבל ריצ'ר לא ראה סיבה לברר זאת. הוא לא בררן. הוא ניצל אפוא את הבלגן בכביש והתחיל לחצות.

ריצ'ר התקדם לעבר בית הקפה. רת'רפורד יצא ממנו. ברגע הראשון ריצ'ר לא הקדיש לו תשומת לב מיוחדת. סתם בחור, קטן וחסר ייחוד, מחזיק כוס חד-פעמית ועסוק בענייניו. יהיו אשר יהיו. אבל כעבור רגע זינקה תשומת הלב שלו. איתות ממערכת אזעקה עתיקה שחוּוטה בבסיס מוחו. זיהוי אינסטינקטיבי. דפוס ותנועה. טורפים חגים במעגל. סוגרים על טרפם. שני גברים ואישה. פרושֹים. ממוקמים בתשומת לב. מתואמים. מוכנים לפתוח את המלכודת.

שלושה נגד אחד. לא יחס שמטריד את ריצ'ר. אבל ריצ'ר לא היה המטרה שלהם. לא היה ספק בכך.

הגברים ניצבו משני צידי הרחוב. אחד העמיד פנים שהוא מתבונן בחלון ראווה בקצה המערבי, לפני הצומת עם הרמזורים המקולקלים. השני עמד בקצה המזרחי, היכן שהרחוב הסתיים בסמטה, והעמיד פנים שהוא מתעסק בטלפון. מעטפת של כארבעים מטרים. האישה ניצבה בצד השני של הסמטה, בתחילת הרחוב הבא. במרחק של שלושה מטרים הלאה. מצפון למדרכה הייתה שורה של בניינים. מדרום הרחוב. כניסות לחנויות שאפשר לזנק לתוכן, אם התזמון מתאים. אספלט לחצות, אם אין תנועה.

רת'רפורד צעד מזרחה. בלי להיחפז. בלי להתמהמה. הוא החליק לדרכו בבועה הקטנה שלו. לא נטול מטרה, חשב ריצ'ר. כי אם מוטרד. צועד בדרך מוכרת. מרגיש בנוח בסביבתו. לא ער לסביבה. לא מחפש כניסות לחנויות. לא בוחן את התנועה.

הבחור בקצה המערבי היה בגובה מטר שמונים בערך. הוא לבש טישרט שחורה פשוטה ומכנסי דגמ"ח. שערו היה קצוץ, והייתה לו אוזנייה מהסוג שריצ'ר ראה אצל אנשי עסקים. הבחור ממזרח היה באותו גודל. היו לו אותם בגדים. אותו שיער. אותה אוזנייה. האישה בצד השני של הסמטה לבשה גם היא שחור, אבל בגדים צמודים יותר, והשיער שלה לא היה קצוץ. הוא היה ארוך ואדום והיא אספה אותו בקוקו.

הבחור בקצה המערבי התקלף מחלון הראווה שלו והתחיל לצעוד. לכיוון מזרח. חמישה מטרים מאחורי רת'רפורד. צועד בקלילות רפויה, מורגלת. ניכר שהוא מקטין את צעדיו כדי לא לעקוף את המטרה שלו. אישה שהלכה מולם עצרה בשולי המדרכה לטפל בילד בעגלה. מאחוריה עמד זוג ודיבר. הם היו לבושים לחדר כושר. אנשים מהיישוב. לא חלק מהדפוס. לא מודעים למתרחש.

המעטפת הצטמצמה לשלושים מטרים.

הבחור מהקצה המזרחי נגע באוזנייה שלו. כעבור רגע נעצרה מכונית בפתח הסמטה. היא התגלגלה משום מקום, עמוק בצללים. מכונית פרטית אנונימית. טויוטה. כחולה כהה. ריצ'ר ראה אותה נעה, אבל לא שמע. מכונית היברידית במוֹד חשמלי, הוא חשב. בחירה נבונה של מכונית. חבל שליחידה 110 לא היה אותן בזמנו.

המעטפת הצטמצמה לעשרים וחמישה מטרים. ריצ'ר עלה למדרכה.

רת'רפורד התקרב לאישה עם העגלה. כשהגיע אליה היא הזדקפה. הבן שלה השליך את הדובון שלו על הארץ. רת'רפורד רכן קדימה והרים אותו. אולי רת'רפורד לא תמים כפי שהוא נראה. זה היה תמרון מושלם, כדי לבדוק את המדרכה מאחוריו. אולי רת'רפורד בכל זאת ידע שעוקבים אחריו. אבל אז האופטימיות של ריצ'ר התאיידה. עיניו של רת'רפורד היו נעוצות רק בילד. הוא הושיט את הצעצוע. האישה חטפה אותו ממנו, בעיניים רושפות. רת'רפורד המשיך לצעוד.

המעטפת הצטמצמה לעשרים מטרים. ריצ'ר שינה את כיוון ההליכה. התחיל להתקדם מזרחה. עשרה מטרים מאחורי הבחור המערבי.

הזוג בבגדי הספורט התרחק מהקיר. שפת הגוף שלהם התקשחה. השיחה ביניהם תפסה כיוון לא טוב כנראה. הגבר צעד קדימה, בכתף זקורה. הוא התנגש ברת'רפורד ושפך לו את הקפה. בת שיחו תפסה אותו, לפתה את זרועו ומשכה אותו משם, מנידה בראשה ומזעיפה פנים.

"הי!" אמר רת'רפורד. הוא לא זכה לתשובה.

תסתובב, חשב ריצ'ר. תתעלם מעכברי הכושר. שים לב לבחוּר שרודף אחריך.

רת'רפורד לא הסתובב. הוא המשיך ללכת.

המעטפת הצטמצמה לשנים-עשר מטרים. ועוד שישה מטרים בין ריצ'ר לבחור המערבי.

לא היה ספק מה עומד לקרות. ריצ'ר ראה את זה בבירור כאילו מטוס קל איית את זה בשמיים בעשן לבן. המכונית תתקדם מעט קדימה, כך שהדלת האחורית תהיה בקו אחד עם המדרכה. הבחור המזרחי יפתח אותה. הבחור המערבי ידחף את רת'רפורד פנימה ויזנק לתוכה בעצמו. האישה תיכנס מהצד השני. הבחור המזרחי ישב במושב הנוסע. והם ייסעו משם. מבצע של פחות מחמש שניות, אם יעשו אותו נכון. ודומם. בלי רעש וצלצולים. אף אחד לא יראה כלום.

המעטפת הייתה שישה מטרים. שלושה מטרים בין ריצ'ר לבחור המזרחי. זמן להחלטה.

עכשיו הם היו ארבעה נגד אחד. אולי חמישה או שישה נגד אחד, אם הייתה להם תגבורת בתנועה. לא יחס שמטריד את ריצ'ר. אבל ריצ'ר לא היה המטרה שלהם.

המכונית התקדמה בדיוק בזמן. רת'רפורד נעצר בלי להקדיש לכך תשומת לב. סתם עוד נהג קצר רוח שמקצר דרך הסמטה. הוא לגם מהקפה, המתין שהמכונית תמשיך. הוא עמד. הבחור המזרחי פתח את הדלת האחורית והחזיק אותה. השני האיץ את צעדיו. הוא נמתח. ידו השמאלית חפנה את אחורי ראשו של רת'רפורד. הימנית לפתה את המרפק שלו. הוא התחיל לכוון אותו לעבר המושב האחורי. אבל הוא היה איטי מדי. כל מה שדחף היה חלל ריק.

המעטפת הייתה אפס מטרים. ריצ'ר עמד בקו אחד עם הבחור המזרחי, משמאלו. הוא אחז בצווארונו של רת'רפורד. הציב את זרועו הימנית לרוחב חזהו של הבחור המערבי, כמו מחסום פלדה. הסתובב עם כיוון השעון על כף רגלו הימנית. דחף את רת'רפורד לאחור והצידה. והחזיק אותו שם, מחוץ להישג ידם של האחרים.

"בואו נשמור על אדיבות," אמר ריצ'ר. "תַראו לי מסמכי זיהוי, או שתיכנסו למכונית ותסעו."

"עזוב אותו," אמר הבחור המערבי.

"אם יש לכם סיבה חוקית לעצור אותו, יש לכם מסמך זיהוי רשמי. אם כן, תראו לי אותו. אם לא, סעו מכאן. זאת ההזדמנות האחרונה שלכם."

"מי אתה, לעזאזל?"

"בהתחשב בנסיבות, אני מציע לכם להיצמד לנושאים שעל הפרק."

"מי אתה?"

"הצעתי לכם שתי אפשרויות. אף אחת מהן לא הייתה לשאול שאלות לא קשורות."

"עזוב אותו." הבחור התחיל לעקוף את ריצ'ר בזרוע מושטת בניסיון לאחוז ברת'רפורד. ריצ'ר הלם בו ברקה, והוא ניתז מהקיר וצנח כמו בובה שחתכו לה את החוטים.

ריצ'ר פנה לבחור השני. "זאת הייתה ההזדמנות האחרונה שלך. תאסוף את הזבל שלך ותסתלק. אחרת תצטרף לערימה. תבחר. כל אחת מהאפשרויות מקובלת עליי."

בזווית העין זיהה ריצ'ר תנועה. חלון הנוסע בטויוטה נפתח. הנהגת הרימה את זרועה. היא הסתכלה היישר אליו. עם אקדח מונף? ריצ'ר לא המתין לגלות. הוא הרפה מרת'רפורד וסובב את הבחור המזרחי ככה שהוא זה שעמד מול המכונית. לפת את צווארונו ואת החגורה. ושיגר אותו, עם הראש תחילה, לתוך החלון הפתוח, תוקע אותו שם, כשידיו כלואות ורגליו מתנופפות בחוסר אונים.

ריצ'ר צעד לאחור כדי להתרחק מהבעיטות וּוידא שרת'רפורד עדיין שם, קפוא על מקומו. ואז שמע, יותר מאשר חש, משהו כבד דוהר לעברם. הוא תפס את רת'רפורד ודחף אותו אחורה, וכעבור רגע דילגה שברולט סוברבן שחורה על המדרכה ונעצרה בדיוק בנקודה שריצ'ר עמד בה. דלת הנהג נפתחה, וגבר זינק החוצה. הוא היה נמוך מהאחרים, צנום ושרירי יותר. גבר נוסף זינק ממושב הנוסע והצטרף אליו. הם עמדו רגע זה לצד זה, שניהם במין עמידה משונה של אומנות לחימה, ואז הרפו את הגוף. הם צעדו קדימה. הם הרגישו בנוח יחד. ניכר שעשו דברים דומים בעבר.

"עמוד בצד, אדוני," אמר הנהג. "זאת לא המלחמה שלך. הבחור הזה בא איתנו."

ריצ'ר הניד בראשו. "אתם לא לוקחים אותו. זאת עובדה מוגמרת. הוא מסתלק מכאן. השאלה היחידה היא, האם גם אתם? או שיש לכם דחף עז להצטרף לחברים שלכם בבית החולים?"

הנהג לא השיב, וריצ'ר שם לב לצליל גירוד מצדה המרוחק של הסוברבן. הבחור שאותו שיגר לחלון הטויוטה נחלץ בהתפתלות, ויחד עם האישה מהסמטה ניסה לתמרן את חברו המעולף למושב האחורי. טבעת סקרנים התגודדה על המדרכה, נשפכת אל הכביש. זה הזכיר לריצ'ר את החבורות שהתקבצו בחצרות בתי הספר שלמד בהם, ביום הראשון ללימודים. הוא ואחיו ג'ו. עומדים גב אל גב. הרחיקו אותם במכות. הוא הסתכל על רת'רפורד. הוא לא ניסה לברוח, וזה לא מעט. אבל ריצ'ר ידע שהוא לא יוכל לעזור אם ההמון יהפוך לנבזי.

שני הגברים החליפו מבטים. הם שקלו את הצעד הבא. החשאיוּת התעופפה מהחלון, והאפשרויות שנותרו היו תקיפה חזיתית או נסיגה טקטית. נדמה שאף אפשרות לא מושכת. ואז נשמעה סירנה. הולכי הרגל התפזרו. המכונית התרחקה, מנוע הדלק נכנס לפעולה כשהנהגת מעכה את הדוושה. הבחורים הצנומים והשריריים קפצו בחזרה לסוברבן, זינקו בנסיעה לאחור, חיככו את פינת הפגוש הקדמית של ניידת המשטרה ודהרו הרחק. רת'רפורד המשיך לעמוד במקומו, עיניו ענקיות ופיו פעור.

צמד ניידות נעצרו בצד הרחוב, השתיקו את הסירנות וכיבו את האורות המהבהבים. ארבעה שוטרים קפצו מהן. שלושה התגודדו מיד על המדרכה. אחד התעכב על הנזק שנגרם למכונית. האקדחים של ארבעתם היו שלופים, אך לא מונפים. הם ציפו שהמספר שלהם יעניק להם יתרון, הניח ריצ'ר, אבל לא לקחו סיכונים. זה נראה לו גישה הגיונית.

"על הרצפה," אמר השוטר שפיקד על הכוח. "עם הפנים למטה."

"אתה עוצר אותנו?" שאל ריצ'ר.

"לְמה ציפית? לסוכרייה על מקל? על הרצפה."

ריצ'ר לא זז.

השוטר התקרב אליו. "על הרצפה. ברגע זה."

כל השוטרים, בכל העולם, הם אותו הדבר. ברגע שהם מתחייבים לעמדה מסוימת מול קהל, הם לעולם לא נסוגים. כל ניסיון לשנות את דעתם הוא בזבוז זמן. ריצ'ר ידע את זה מניסיון. ובכל זאת, היה לו סטנדרט לעמוד בו.

"בסדר," אמר ריצ'ר. "אני אתן לך לעצור אותנו. בכל מקרה ישחררו אותנו תוך חמש דקות. אבל על הרצפה אני לא נשכב."

הזקיף / לי צ'יילד ואנדרו צ'יילד
כנרת זמורה-דביר, 2022
תרגום מאנגלית: אביגיל בורנשטיין
320 עמודים

ג'ים גרנט, הכותב תחת שם העט לי צ'יילד, הוא סופר מתח בריטי המתגורר בארצות הברית. אחרי שנים שעבד בטלוויזיה הבריטית, החל לכתוב סדרת ספרים שגיבורה הוא ג'ק ריצ'ר, קצין בדימוס מיחידת עילית במשטרה הצבאית, שלאחר שחרורו מהצבא, בחר לנוע ולנוד ברחבי ארצות הברית ושנוהג להושיט עזרה לאנשים בצרות. "הזקיף" הוא הספר ה-25 בסדרה של ג'ק ריצ'ר, אותו חיבר גרנט עם אחיו אנדרו גרנט (שלקח לעצמו את שם העט אנדרו צ'יילד), גם הוא סופר מתח

users: לי צ'יילד ואנדרו צ'יילד

עוד בנושא

אולי יעניין אותך

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר