"קרובים רחוקים: הקרע בין יהודי אמריקה לישראל" מאת דניאל גורדיס  מקור: ההוצאה

פרק שישי – עירומו של המרחב הציבורי: דמוקרטיה ליברלית או אתנית?

בשנת 2018 עבר בכנסת חוק שנוי מאוד במחלוקת ("חוק הלאום"), שהצהיר שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי.

ישראלים רבים התנגדו לחוק. מקצתם חשבו ששלילת מעמדה של הערבית בתור "שפה רשמית" של המדינה היא עלבון מיותר לערביי ישראל. אחרים טענו שהכרזת העצמאות כבר הבהירה שישראל היא מדינת העם היהודי, וחוקי יסוד אחרים קבעו שישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, ולכן החוק מיותר וכל מטרתו להניח את דעתם של תומכי ראש הממשלה נתניהו בימין הפוליטי על חשבון רגשותיהם של ערביי ישראל. אבל ביסודו של דבר לא היה בחוק החדש שום חידוש מהותי, והעובדה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי הייתה ברורה לכול מיום הקמתה.

אחרי ככלות הכול כבר קבעו הבריטים בשעתם, בהצהרת בלפור ב-1917, "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל." בית לאומי לעם היהודי אין פירושו דמוקרטיה בלבד, שבה יהיו זכויותיהם של היהודים שוות לזכויותיהם של כל התושבים האחרים (כך התפרשה ההצהרה בארצות הברית). הצהרת בלפור התכוונה בבירור להקמתה של מדינה מסוג שונה לחלוטין.

גם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל טענה אותה טענה בדיוק. הצירוף "מדינה יהודית" – לא "מדינת היהודים" – מופיע בה לא פחות מחמש פעמים. וגם כשההכרזה פונה אל האו"ם ומבקשת את תמיכתו היא קוראת לארגון "לתת יד לעם היהודי בבניין מדינתו", והיא אף פונה אל "העם היהודי בכל התפוצות" ומבקשת ממנו להשתתף בבניין המדינה.

ב-1958, עשר שנים אחרי קום המדינה, נחקק בישראל "חוק יסוד: הכנסת" (לחוקי היסוד בישראל מעמד חוקתי למחצה), שקבע ש"לא תשתתף רשימה בבחירות אם יש במטרותיה או במעשיה שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית או שלילת אופייה הדמוקרטי". ו"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" משנת 1992 נפתח בקביעה, "חוק יסוד זה מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית." לנוכח הצהרת בלפור, הכרזת העצמאות, חוקי היסוד מ-1958 ומ-1992 ועוד חוקים רבים אחרים אין פלא שהישראלים – מימין ומשמאל – אינם רואים שום דבר שנוי מאוד במחלוקת בטענה העיקרית שטוען חוק הלאום מ-2018.

אבל מחוץ לישראל, ובכלל זה בקרב יהודים רבים שישראל יקרה לליבם, הייתה התגובה על חוק הלאום שונה בתכלית. כתב בירחון 'טיים' הודיע ש"חוק חדש מרחיק את ישראל מהדמוקרטיה". ואילו בכתב העת 'אטלנטיק' נטען ש"מבקרים, בייחוד יהודים בתפוצות, רואים בו הצהרה מובהקת בזכות הזהות היהודית על חשבון הזהות הדמוקרטית". כתב אחד של 'פורוורד' הביע דעה שיהודים אמריקאים רבים מחזיקים בה, שהבעיה העיקרית של החוק היא ש"בעצם הדבר שהוא מבצר את מעמדה של ישראל בתור מדינת הלאום של העם היהודי הוא מעגן בחוקה את מעמדם הנחות של התושבים הערביים."

הישראלים הופתעו מהמהומה שקמה. יוחנן פּלֶסנר, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה וחבר כנסת לשעבר, שאל "למה כל המהומה על חוק שמבקש לאשר משהו שרוב הישראלים מאמינים בו בלהט – שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי?" פלסנר אמנם התנגד לחוק מכל מיני סיבות אחרות, אבל לא ראה פסול בקביעתו המרכזית שישראל היא מדינת העם היהודי.

ישראלים רבים חשבו שחוק הלאום מיותר, נועד בעיקר לחזק את מעמדו הפוליטי של ראש הממשלה, וחבל שהובא לדיון. אבל מאחר שהחוק נידון ונחקק, כל כמה שהתרעמו על התכסיס הפוליטי של ראש הממשלה התקשו הישראלים להבין את עוצמת התגובה שהחוק עורר בעולם. הטענה שישראל היא מדינת העם היהודי נראית להם כהתפרצות לדלת פתוחה.

למה היו תגובותיהם של הישראלים שונות כל כך משל יהודי אמריקה? ביסוד הדברים, כמו שראינו בסכסוכים אחרים שתוארו בספר זה, נעוץ ההבדל הקיצוני בין מטרותיהן של שתי המדינות האלה. ארצות הברית נוסדה כדי לקדם בברכה את פניהם של בני אדם מכל רחבי העולם שיגיעו אל חופיה, יהיה רקעם ומוצאם מה שיהיה. ישראל קמה כדי לשקם את העם היהודי ולהשיבו לימי הזוהר שלו.

מה שלא פעם קשה לישראלים להבין הוא שבעיני אמריקאים יש משהו מטריד מאוד במה שמשתמע, מבחינה משפטית ותרבותית, מהעובדה שהארץ היא יהודית במובהק. אחרי הכול זה זמן רב שיהודי אמריקה הם "אבירי הפלורליזם האמריקני",והם מאמינים שהצלחתם באמריקה נובעת במידה לא מעטה מעצם הדבר שאמריקה אינה ארץ נוצרית במפורש. אמנם עיקרון הפרדת הדת מהמדינה ימיו כימי התיקון הראשון לחוקה, אבל יהודי אמריקה נאלצו להיאבק זמן רב על השוויון התרבותי שעכשיו הם מקבלים כעובדה מובנת מאליה. בשל כך מעייניהם נתונים עוד יותר לשימור הזכויות האלה והם מתעקשים על הרחקת הדת מהמרחב הציבורי.

חוקים שכפו סגירת עסקים בימי ראשון העמידו את עסקיהם של היהודים בארצות הברית בעמדת נחיתות. משנשחקו החוקים האלה הרגישו היהודים שאמריקה מתקדמת, מתקרבת יותר ויותר אל האידיאל של האבות המייסדים שלה. מסורות מוקדמות של תפילה בבתי הספר הציבוריים באמריקה, שהקנו למערכת החינוך גוון פרוטסטנטי מובהק, עוררו גם הן את דאגת היהודים. ארגונים יהודיים נאבקו במסורות האלה, ומשהצליחו לבטלן פעלו בלי הרף כדי להבטיח את ההישגים האלה. ארגונים יהודיים רבים אף התנגדו לתמיכת הממשלה בבתי ספר דתיים, לא מפני שתמיכה כזאת פגעה ביהודים דווקא אלא מפני שהם חששו שמעורבות הממשלה בחינוך הדתי תחליש את הפרדת הדת מהמדינה. ואם תעמוד ההפרדה הזאת בסכנה הם עלולים לאבד את כל הישגיהם.

בכמה סוגיות של הפרדת הדת מהמדינה הייתה הקהילה היהודית מפולגת. רוב הארגונים היהודיים מהזרם המרכזי ביקשו לבטל את חגיגות חג המולד בבתי הספר הציבוריים, ודרשו שתצוגות החג – בייחוד הצלבים והחזיונות על לידת ישו, שבדרך כלל מועלים בארצות הברית סמוך לחג המולד – ייעלמו מהמרחב הציבורי. ב-1984, כשפסק בית המשפט העליון במשפט לינץ' נגד דונלי שחזיונות הלידה אינם אסורים אם הם מועלים בהקשר של סמלים נוצריים "חילוניים" אחרים התעוררה דאגתם של יהודים רבים בזרם המרכזי (במשפט לינץ' נגד דונלי דחה בית המשפט העליון עתירה נגד מדינת רוד איילנד, שהעלתה תצוגה דתית בשטח שבבעלות הממשלה. העותרים טענו שהתצוגה מפרה את עקרון היסוד של הפרדת הדת מהמדינה – שיהודי אמריקה ראו בו תמיד את המפתח למעמדם בארצות הברית – ודרשו שהממשלה לא תעשה דבר שעשוי להיראות כאילו היא תומכת בדת כלשהי. בית המשפט התיר את התצוגה). הם חששו שהנצרות חוזרת ומסתננת אט-אט אל המרחב הציבורי. חב"ד וגופים אורתודוקסיים אחרים אמנם לא התנגדו לפסיקה – גם הם היו רוצים להציג חנוכיות במרחב הציבורי, ואם בית המשפט מתיר תצוגות נוצריות ממילא מותרות גם תצוגות יהודיות – אבל רוב יהודי אמריקה העדיפו את "הכיכר הציבורית הריקה", כדבריו של ריצ'רד ג'ון ניוּהאוּס, כומר קתולי ואיש רוח אמריקאי.

למרבה האירוניה, דומה שמעבר לים אפילו ישראלים חילונים מסכימים עם עמדת חב"ד באמריקה. הם מרגישים בחוש שכדי שהחיים הציבוריים יהיו בעלי משמעות אסור שהמרחב הציבורי יהיה עירום מדי. זו גם דעתו של ניוהאוס, ולטענתו שיח מוסרי ציבורי משמעותי חייב להסתמך על מסורת כלשהי, אחרת "הפוליטיקה נעשית מלחמת אזרחים שניטשת באמצעים אחרים" – או שיש לנו מסורת משותפת, מוסכמת ביסודה, שקובעת את הרוח והתוכן של החברה שלנו, או שאין מנוס ממלחמת תרבות פנימית הרסנית.

יהודי אמריקה מתנגדים לביקורת של ניוהאוס על הכיכר הציבורית העירומה. הם סבורים שהדרך היעילה ביותר לקיים סביבה של סובלנות היא סוג של אדיבות מופלגת, שלפיה ראוי לומר ולעשות דברים מעטים ככל האפשר שיש בהם כדי לפגוע באחרים או לגרום להם אי נוחות. אבל בנועם הליכות כזה, בהיעדר צביון וייחוד תרבותי כזה, טמונה גם סכנה. כשניוהאוס טוען ש"האדיבות היא שפתם של חסרי הביטחון" הוא מותח ביקורת על מה שאמריקה נעשתה, וממילא הוא מלמד זכות במרומז על מה שהמדינה היהודית מנסה לעשות. ישראל, ובייחוד לנוכח שורשיהם החילוניים של רבים ממייסדיה, לא התאפיינה מעולם בוודאות תיאולוגית, אבל לא היו לה היסוסים רבים במה שאפשר לכנותו "הוודאות בדבר הרצון להשתייך". לפיכך, ואף על פי שישראלים חילונים רבים מתנגדים בתוקף לכפייה דתית ולהדתה, היה ברור תמיד – וברור גם היום – שישראל לא תהיה "מדינת היהודים" בלבד אלא גם, במובן עמוק מאוד, "מדינה יהודית".

השאלה הזאת, אם ישראל היא "מדינת היהודים" או "מדינה יהודית", ימיה כימי הספר שהשיק את הציונות המדינית. הרצל הכתיר את ספרו משנת 1986 בשם Der Judenstaat, אבל משמעות המונח בגרמנית אינה ברורה עד תום. האם התכוון הרצל לקרוא לספרו "מדינת היהודים" או "המדינה היהודית"? במילים אחרות, האם ראה הרצל בחזונו מדינה שרוב תושביה יהודים, או מדינה שתוכנה יהיה יהודי ביסודו? האם יהודיותה של ישראל תבוא לידי ביטוי בדמוגרפיה בלבד או גם במהות?

למרבה הפלא טענו כמה אינטלקטואלים ישראלים שהרצל דיבר על דמוגרפיה – על כל פנים היה צריך לדבר על דמוגרפיה. אמנון רובינשטיין, שכיהן בתפקיד שר החינוך והיה יושב ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, אמר פעם ש"הרצל הכתיר את הספרון הידוע שלו בשם Der Judenstaat, כלומר 'מדינת היהודים', ולא התכוון כלל למדינה יהודית." שולמית אלוני, שעד מותה ב-2014 הייתה דמות ציבורית בולטת באגף שמאל של הפוליטיקה הישראלית, אמרה דברים פולמוסיים עוד יותר: "אני לא מקבלת את המושג 'מדינה יהודית'. [ישראל] היא 'מדינת היהודים', אם אנחנו מדייקים. הרצל כתב את הספר 'מדינת היהודים'." ועמוס עוז אמר, "ספרו של הרצל נקרא 'מדינת היהודים' ולא 'המדינה היהודית'. מדינה אינה יכולה להיות יהודית, כשם שכיסא או אוטובוס אינם יכולים להיות יהודיים."

עמוס עוז, כל כמה שהיה סופר מבריק, טועה בטענה שמדינה אינה יכולה להיות יהודית. עצם הדבר שמדינות אכן יכולות להיות אתניות או דתיות ברור מאליו. איש אינו מטיל ספק שערב הסעודית ואיראן הן מדינות מוסלמיות, הן להלכה והן במהות. השאלה היא אם ראוי לישראל להיות מדינה יהודית או לא. במידת מה החלו אנשי הרוח שצוטטו כאן להטיל ספק ביהודיותה של ישראל אחרי שהרכבת כבר יצאה מהתחנה. שכן זמן רב קודם שקמה המדינה כבר שררה הסכמה מרומזת בקרב ראשי היישוב ש"חללה" של ישראל יהיה ספוג במהות יהודית. מדינת ישראל חוקקה חוקים רבים שמכרסמים ביודעין באוטונומיה של היחיד כדי לחזק את אופיו היהודי של המרחב הציבורי בישראל ולהגן עליו – כל כמה שהדבר נשמע מוזר, ואפילו פוגעני, לאוזניים אמריקניות.

החוקים האלה עוסקים בתחום רחב של היבטים בחייו של הישראלי, בייחוד בעניינים הקשורים בדת, בתרבות ובלאומיות. החוקים שעוסקים בדת הם הברורים ביותר: הגיור הוא בסמכותה הבלעדית של הרבנות הראשית, חוק שהכנסת מסרבת לבטל. ומאחר שהרבנות הראשית אינה מכירה בגיור שעושים רבנים לא אורתודוקסים, החוק הזה מעורר מורת רוח רבה בקרב יהודי אמריקה. קווי אוטובוסים בין-עירוניים אינם פועלים בשבת, וברוב הערים גם התחבורה הציבורית המקומית מושבתת בשבת. ברוב הערים (אם כי תל אביב עומדת בראש הקוראים תיגר על הנוהג הזה) החוק קובע שרוב בתי העסק המסחריים ייסגרו בשבת. המרחב הציבורי בישראל בשבת שונה עד מאוד מבשאר ימי השבוע.

ישראל אף נקטה צעדים רבים אחרים, שאינם מעוגנים בחוק, כדי להבטיח את אופיו היהודי של המרחב הציבורי. בימי שישי אחר הצהריים נשמעת בירושלים צפירה לפני כניסת השבת. ולמה להשמיע צפירה בערב שבת? בימים שבית המקדש היה קיים היה נשמע קול שופר מהפינה הדרומית-מערבית של הר הבית, והצפירה של ימינו היא התחליף המודרני ל"הודעה הציבורית" על כניסת השבת. אין מקדש בירושלים עוד, אבל כמה שניות מדי שבוע בשבוע הירושלמים חיים כאילו הוא קיים.

בשל הפרדת הכנסייה מהמדינה באמריקה רבים מאמינים בקשר הישיר בין דת לתרבות, אבל במדינות כמו ישראל פעמים רבות הקו המפריד בין תרבות לדת אינו ברור כלל, ומה שעלול להישמע כמו צו דתי נתפס לא פעם כצו תרבותי. החוק בישראל, למשל, אוסר על תצוגת חמץ בציבור בשבוע הפסח. ב-2008 זיכתה שופטת לעניינים מקומיים בירושלים ארבעה סוחרים שהואשמו במכירת חמץ בפסח, אבל היא עשתה זאת מטעמים משפטיים טכניים ולא טענה שאין למדינה זכות לקבוע מה אסור ומותר לאזרחים למכור בחג דתי כלשהו.

מעניין שגם בישראל חילונים רבים מסכימים איתה, מתוך הכרה במתח שבין "חופש הביטוי הדתי" (או החופש שלא לציית לצווי הדת) ובין יצירתה של זהות לאומית שהיהדות עומדת במרכזה. שרת החוץ לשעבר ציפי לבני, יהודייה חילונית (ובשעתה חביבת הפרוגרסיבים היהודים האמריקאים) לא הוטרדה מההגבלה שהחוק מטיל על החופש האישי של הישראלים. סוגיה רחבה יותר הייתה מוטלת כאן על כף המאזניים. "לכאורה האיסור על הצגת חמץ בציבור ומכירתו בפסח הוא סוגיה פעוטה ושולית, אבל אני מאמינה שלא כך הדבר," כתבה וצוטטה לבני ב'ניו יורק טיימס'. "לדעתי האיסור הזה הוא חלק מהשאלה המהותית איך אנו רוצים לאפיין את זהותנו בביתו הלאומי של העם היהודי." לדעת לבני אפוא המגבלות על האוטונומיה האישית שמטילה מערכת החוק על אזרחי ישראל היא המחיר שעל האזרחים להסכים לשלם כדי ליצור מרחב ציבורי עשיר ביהודיות.

דוגמה אחרת שמראה איך מחוקקים ובתי משפט בישראל משרישים את התרבות היהודית במרחב הציבורי היא מה שמכונה "חוק החזיר". בעיני היהודים היה החזיר בגדר תועבה מאז ימי קדם. כמו שהראו ארכיאולוגים, "עצמות שנמצאו בחפירות יישובים קדומים של בני ישראל בחבלי ההר שונות מאלה שנמצאו בחלקים אחרים של הארץ במובן משמעותי אחד: אין בהן עצמות חזיר... הישראלים הקדומים לא אכלו חזיר, אבל לא כן הפלישתים."

הכנסת "תיעלה" אפוא גם את האמצעי התרבותי הזה כדי לצבוע את המרחב הציבורי הישראלי בצבע יהודי. חוק החזיר נחקק ב-1962, והוא אוסר על גידול חזירים ביישובים יהודיים בישראל. התמיכה הציבורית בחוק אמנם נשחקה מאז (בעיקר מפני שהתהום הפעורה בין יהודים דתיים לחילוניים מעמיקה והולכת, שכן ניסיונותיה של הרבנות לכפות מסורת על הישראלים מגבירים את התנגדותם של החילונים לחוקים שנראים להם ככפייה דתית), אבל הוא לא בוטל. הפגיעה בזכותם של מי שאולי היו רוצים לגדל חזירים נתפסה כמוצדקת כדי ליצור אווירה יהודית במדינה היהודית. מאחר שהחזיר הוא אולי הסמל המובהק ביותר למה שאסור באכילה במסורת היהודית לא התנגדו לחוק אפילו רוב רובם של היהודים החילונים בישראל בשנותיה הראשונות.

מובן שבתי המשפט השתדלו גם להבטיח שהאוטונומיה האישית של היחיד אינה נפגעת שלא לצורך. ב-2004, למשל, ביטל בית המשפט העליון (לפי שעה) חוקי עזר מקומיים בטבריה, בית שמש וכרמיאל שאסרו על מכירת חזיר בכל מקום בעיר, בטענה שהחוקים האלה פוגעים שלא כדין בחופש הפרט. השופט אהרון ברק (שרבים רואים בו את אחד מגדולי המשפטנים בישראל) אישר שיש מקום לראות במידה של אהדה את כוונת החוק, מפני שהחזיר אינו סוגיה דתית בלבד אלא גם עניין לאומי סמלי, ואף על פי כן טען ברק שהחוק פוגע באורח דרקוני מדי בזכותם של האזרחים בערים האלה, שאולי רוצים לאכול חזיר, ולכן השעה בית המשפט את חוקי העזר המקומיים ודרש מהרשויות המקומיות לשוב ולבחון אותם.

דוגמה אחרת של השימוש בחוק בישראל כדי להעמיק את האווירה היהודית של המרחב הציבורי היא תשעה באב, יום האבל המסורתי על חורבן בית המקדש הראשון והשני. זכר החורבן הממשי, והשימוש בחורבן כמטפורה לגורל שעלול לפקוד את ישראל בעתיד, הם חלק חשוב בהוויה הישראלית. די להיווכח בשפע התוכניות על השואה בתשעה באב כדי להבין עד כמה עמוק טבוע הפחד מפני החורבן בחברה הישראלית. נזכור גם את אמירתו של משה דיין בראשית ימי מלחמת יום כיפור, כשדיבר על אפשרות "חורבן הבית השלישי". וכשביקש המשורר יהודה עמיחי לדון בנטייתה של ישראל להתנהגות הרסנית כלפי עצמה נעזר גם הוא בדימוי תשעה באב, מפני שכובדו ומשמעותו של היום הזה מובנים היטב בישראל. ב"שיר שלפני תשעה באב" דיבר עמיחי בעצב על "נִסְיוֹנוֹת הַהִתְאַבְּדוּת שֶׁל יְרוּשָלַיִם / הִיא נִסְּתָה שׁוּב בְּתִשְׁעָה בְּאָב... לְעוֹלָם לֹא תַּצְלִיחַ / אַךְ הִיא תְּנַסֶּה שׁוּב וָשׁוּב". בשיח היהודי (והישראלי) אין דבר שמעביר את נטיית האובדנות הלאומית יותר מהדימוי של תשעה באב.

זאת הסיבה שישראל נעזרה בתקנות משפטיות כדי להבטיח שתשעה באב יישאר חלק מאוצר המילים ההיסטורי והאתני של תושביה. לרשויות המקומיות יש די סמכויות לאכוף סגירת מסעדות, בתי קפה, ברים ואולמות קולנוע באותו היום. מובן שרוב הישראלים אינם צמים בתשעה באב, והחוק אינו טוען שעליהם לעשות זאת, אבל הוא טוען שיום החורבן של שני בתי המקדש, שלאחר כל אחד מהם גלה העם מארצו, הוא יום זיכרון מכריע בחשיבותו למדינה ששואפת לבטל את הגלות. אפילו ליום דתי שולי יחסית כמו תשעה באב יש מעמד משפטי חילוני.

ברוח שונה – אבל ביסודו של דבר מאותן סיבות – החוק הישראלי מתיר להשיא רק בני אדם מאותה מסורת דתית. הכלל הזה תקף ליהודים, נוצרים, מוסלמים ובני דתות אחרות. תארו לכם חוק בארצות הברית שיתיר נישואים רק בין בני זוג מאותה דת. או שחבר קונגרס יעלה הצעת חוק שמפלגה שאינה מקבלת את ארצות הברית כמדינה נוצרית לא תורשה להשתתף בבחירות. עצם הרעיון חסר שחר.
בקהילה היהודית של אמריקה בימינו נישואי יהודים ונוצרים אינם מעוררים תשומת לב. כשנישאה צ'לסי קלינטון לבחור יהודי, וכשנשא מארק צוקרברג אישה לא יהודייה, הייתה התגובה סקרנית בלבד, וגם זה רק מפני שמדובר בידוענים. אפשר לומר בהכללה שנישואי תערובת בארצות הברית אינם מפתיעים עוד איש כהוא זה. קרוב ל-70 אחוז מהיהודים האמריקאים הלא-אורתודוקסים נישאים ללא יהודים.

אך בישראל נישואי תערובת הם עדיין בחזקת טאבו חברתי עמוק, מפני שלפי המסורת היהודית הנישואים והמשפחה נחשבים לעמודי התווך המעצבים את הזהות ומעבירים אותה מדור לדור. בשנת 2018, כשהתחתן צחי הלוי, שחקן ישראלי כוכב הסדרה 'פַאוּדה', עם לוסי אַהריש, מגישת טלוויזיה ערבית, חוללו נישואיהם פולמוס סוער (אם כי קצר מועד). שר הפנים אריה דרעי אמר בריאיון ש"ההתבוללות מכלה את העם היהודי" (שימו לב שהוא דיבר על תופעה ה"מכלה" את העם בהקשר של זוג אחד שנישא נישואי תערובת), ואילו חבר הכנסת מהליכוד אורן חזן, שמעולם לא הצטיין בדקות ביטוי, אמר, "אני לא מאשים את לוסי אהריש שפיתתה נפש יהודי במטרה לפגוע במדינתנו ולמנוע מעוד צאצאים יהודים להמשיך את השושלת היהודית. להפך, היא מוזמנת להתגייר." היה לו אפילו מסר לכלה: "לוסי, זה לא אישי, אבל דעי, צחי אחי ועם ישראל עמי. די להתבוללות!"

ייתכן בהחלט שהעובדה שאהריש ערבייה תרמה לעוצמת רגשותיהם של דרעי, חזן ואחרים, אבל איש מהם לא אמר דבר על מוצאה האתני. מה שעמד במוקד עניינם היה ההתבוללות. כמעט אי אפשר להעלות על הדעת חתונה בין-דתית בארצות הברית שתחולל סערה כזאת, ואיש אף אינו מצפה לשמוע אנשי ממשל או מנהיגי קהילות מגיבים עליה כך.

אבל אולי הדבר השנוי ביותר במחלוקת מכל האמצעים החוקיים שמפעילה ישראל להגנת המרחב הציבורי היהודי שלה הוא החוק (שנתמך בשתי פסיקות של בית המשפט העליון) המתיר לקהילות קטנות להקים "ועדות קבלה" כדי להחליט מי יורשה להתגורר ביישוב שלהם ומי לא. מתנגדי החוק טוענים שהוא גזעני, מאחר שברור למדי שכוונתו להתיר לקהילות יהודיות למנוע מערבים להשתקע ביישוביהן (במקרה אחד ציינו שופטים במיעוט, ובהם שופט בית המשפט העליון סלים ג'וּבּרן, ערבי נוצרי, שביקשו לערער על חוקיות החוק, את הערותיהם הפומביות של חברי כנסת שתמכו בחוק, וקבעו בלי בושה שמטרתו, למרות כוונתו המוצהרת הנטולה אפליה, היא למנוע מערבים לגור בכפרים יהודיים שאינם רוצים בהם. שופטי הרוב, שלא יכלו להתכחש לדבריהם של חברי הכנסת, התעקשו שמה שחשוב הוא נוסח החוק המפורש ולא דעות שהביעו מחוקקים באשר למטרתו כביכול). אבל לא כל הישראלים הליברלים מסכימים עם הקביעה הזאת. גם אם המטרה היא למנוע מערבים להתיישב בשכונות וביישובים יהודיים (או מיהודים להתיישב בשכונות וביישובים ערבים), הם טוענים, אין מדובר כאן בסוגיה של גזע אלא ברצונה המוצדק של קהילה (יהודית, במקרה זה, אם כי גם ערבים עשויים לרצות בכך) לחיות בסביבה שבה תרבותם אינה צריכה להתחרות במרחב הציבורי. כל הטעם בעזיבת הגולה ובהגירה אל המולדת היהודית, טוענים הציונים, הוא להפסיק את ההתבוללות. הימים שבהם היה על היהודים לסגל את דרכי חייהם לרגישותם של העמים שחיים סביבם חייבים להסתיים. לפיכך טוענים ליברלים רבים שעל ישראל להעניק ליהודים ולערבים כאחד את הזכות לחיות בסביבה שבה לחצי ההתבוללות מתונים הרבה יותר. וגם לערבים מגיעה אותה זכות עצמה לחיות בקהילות משלהם בידיעה שהיהודים לא יתחילו להתיישב בתוכן.

מעניין לציין שהדיון על קהילות מעורבות קודם בעשרות שנים למדינת ישראל. דוד בן-גוריון, שזמן רב היה גיבור השמאל האמריקני, התנגד ליישובים מעורבים. במאמר שחיבר במסגרת הפולמוס שלו עם ברית שלום כתב, "יש לשאוף לביטול עיריות מעורבות עד כמה שהדבר אפשרי. עיריית ירושלים צריכה לשמש לנו אזהרה מאלפת." לדעתו קנוניה בין הממשל הבריטי לנכבדים ערבים הפכה רוב יהודי גדול למיעוט מבוטל ופגיע, ואין הוא רוצה שהתופעה הזאת תחזור בכל הארץ. בן-גוריון אמר לקוראיו שהוא מחויב לחלוטין להגינות: "אולם כשם שאני נגד קיפוח זכות היישוב היהודי בירושלים כך אני גם נגד כל פגיעה בזכות הבלתי יהודים." אבל לדעתו, בניגוד לתפיסת העולם האמריקנית המקובלת, הגינות אין פירושה התבוללות. אסור שהערכים הליברליים יגברו על זכותם של היהודים לקיים קהילות משלהם.

בנסיבות הקיימות בארץ ישראל, בעיני בן-גוריון, אין לקדש מחויבות שאינה מביאה בחשבון את ההשתייכות האתנית כמקובל בחברה האמריקנית. לא שהשוויון אינו חשוב, אבל הכרח הוא, לדעתו, ליצור מרחב שבו היהודים יכולים לשוב ולעשות חיל בתור יהודים בלי להרגיש שהם מוגבלים בידי אחרים, כמו שהרגישו תמיד בגולה. כל עוד זכויות הערבים אינן נרמסות אין הוא רואה שום פסול בהפרדה מכוונת בין הקהילות.

ראוי לציין שהרצון לשמור באופן סביר על ההומוגניות של הקהילות אינו סוגיה יהודית-ערבית דווקא. כששואלים ישראלים חילונים אם יסכימו לגור בשכנות לחרדים, 78 אחוז מהם עונים בשלילה (אף על פי שאיש לא הציע חוק שימנע מיהודי לגור בשכונה יהודית כלשהי). בספרם על המגמות המתהוות בדתיות ובזהות של הישראלים כתבו העיתונאי שמואל רוזנר והסטטיסטיקאי קמיל פוקס, "במילים אחרות, ההיפרדות רצויה לכולם." הקבוצות היהודיות בחברה הישראלית – חרדים, דתיים-לאומיים, מסורתיים, חילונים ואחרים – "כל קבוצה רוצה לשמור לעצמה את המרחב המתאים לאורח חייה, נקי מהשפעות של קבוצות אחרות."

רצון כזה בוודאי נראה מוזר באופן שהאמריקאים רואים את החברה האידיאלית (אם כי במציאות, כמובן, שכונות המגורים בארצות הברית מעורבות הרבה פחות מכפי שרבים היו רוצים שיהיו). אבל שלא כמו בארצות הברית, שביקשה להתנער מקשרים אתניים, ישראל היא מדינה מחויבת מהיסוד לשגשוגה של הזהות האתנית. השאיפה להפרדה אינה שונה בעיני ישראלים רבים מהזדמנות שווה לכול לשמר אורחות חיים ומסורות תרבות ודת, בלי לחץ חיצוני לסגל את עצמם לתרבות אחרת. זה חלק מעצם מטרתה של המדינה היהודית.

 

כל הדברים האלה מלמדים עד כמה המפעל הישראלי שונה מיסודו מארצות הברית, ובייחוד עד כמה הוא שונה ממה שיהודי אמריקה היו רוצים שאמריקה תהיה. חלק ממה שמכשיל את השיח בין יהודים אמריקאים לישראלים, כשפורץ פולמוס על המרחב הציבורי (כגון חוק הלאום, רחבת הכותל ואפילו מבקשי המקלט), הוא עצם הדבר שהפולמוסים אינם מציפים אל פני השטח את חילוקי הדעות היסודיים בדבר סוג החברה שישראל אמורה להיות. לא פעם יהודי אמריקה נחרדים כשישראל נוקטת צעדים שמדגישים פתאום את שאיפותיהם של הישראלים למרחב ציבורי לא עירום אלא ספוג בתהודה יהודית עשירה. וכשישראל עושה משהו אתנוצנטרי שנראה לאמריקאים כאנטיתזה לערכי יסוד אמריקניים, יהודים רבים באמריקה רואים בכך מעשים "אנטי-דמוקרטיים" (מאחר שהדמוקרטיה, כך הם מאמינים, היא ערך היסוד הראשון במעלה של אמריקה). הישראלים מצידם אינם יכולים להבין למה יהודי אמריקה, שעומדים לנוכח לחצי התבוללות עצומים, אינם מבינים את החשיבות של מה שישראל משתדלת לשמר בכל מאודה.

בניגוד לדעתם של כל מבקרי חוק הלאום, הסוגיה אינה אם הדמוקרטיה הישראלית נשחקת, אלא איזו דמוקרטיה ראוי לישראל להנהיג. ברוח דבריו של ג'ורג' אורוול אפשר לומר שלא כל הדמוקרטיות נבראו שוות.

לאמיתו של דבר זה עשרות שנים שמשפטנים ישראלים אומרים זאת. הפרופסור רות גַביזון, פעילה בתחום המשפט, מרצה לשעבר בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בירושלים ומועמדת לבית המשפט העליון של המדינה שהלכה לעולמה ב-2020, ציינה ש"המתח האמיתי אינו בין ההיבטים 'יהודי' ל'דמוקרטי' אלא בין רעיונות מתחרים בתוך הדמוקרטיה, שנאלצים להגיע לידי שיווי משקל בין שוויון אזרחי מלא ובין זכותו של הרוב לקבוע את דרכה של הארץ." אבל היא מוסיפה ומציינת ש"אופייה היהודי של מדינת ישראל כשהוא לעצמו אינו מחייב הפרת זכויות אדם יסודיות של לא יהודים, ואף אינו סותר בהכרח את אופייה הדמוקרטי של הארץ." גביזון יודעת היטב, כמובן, שהיהודיות המובהקת של המדינה גורמת לתושבי ערבים רבים להרגיש כאזרחים מסוג ב', אבל אין היא מקבלת את הטענה שבשל כך ישראל איכשהו אינה דמוקרטית. "אפשר שהלא-יהודים אינם נהנים מהרגשה של חברות מלאה בתרבות הרוב. אבל זו אינה זכות אלא אינטרס – ושוב, זה דבר שמיעוטים אתניים או לאומיים אינם נהנים ממנו כמעט בהגדרה – והיעדרו אינו מערער את הלגיטימיות של הדמוקרטיה הישראלית."

וכאילו היא חוזרת על דברי ניוהאוס ועל קריאתו להשתית את ערכי החברה על מסורת פרטיקולרית, גביזון מוסיפה ואומרת: "רעיון ההגדרה העצמית אין פירושו שכל האוכלוסיות בארץ שייכות לקבוצה אתנית או לאומית אחת. פירושו... שלארץ הזאת יש סגוליות, והסגוליות הזאת היא מימוש זכותו של עם מסוים בעל תרבות מסוימת והיסטוריה מסוימת להגדרה עצמית, לגיוס כוחה של המדינה כדי להגן על עצמו מבחינה גופנית ותרבותית ומבחינת הזהות מפני כוחות של התבוללות או השמדה או התקפה בידי קבוצות אחרות סביבו".

מובן שתפיסת העולם הזאת זרה לחלוטין, ואפילו פוגענית, בעיניהם של יהודים רבים באמריקה. בשבעים וחמש השנים האחרונות הייתה הסוגיה החברתית המכוננת של רבים מיהודי אמריקה זכויות האזרח של אמריקאים-אפריקנים. יהודים רבים היו מעורבים במאבק הזה מעורבות עמוקה ואישית, וכמה מהם אף נהרגו בו, ויהודים רבים הזדהו עם מטרותיו. מי שביקש להיות פעיל חברתי בקהילה היהודית של אמריקה נדרש להתנגד להפרדה, שכן ה"הפרדה" פירושה "רוע".

תמיכתם של הישראלים בקהילות מופרדות נראית ליהודי אמריקה כהתכחשות יסודית לערכים שזה זמן רב עומדים במרכז הווייתם. איך יכולה מדינה יהודית, שיהודים אמריקאים רבים גאים בה כל כך, והיא מתפארת שהיא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, לאמץ מדיניות שנתפסת כניגוד מוחלט לכל מה שעשה את אמריקה לארץ גדולה כל כך, לעובדה שאמריקה קיבלה בזרועות פתוחות המוני פליטים, ובהם יהודים, והניחה להם להצליח כל כך בביתם החדש?

כל זה אין בו היגיון רב אלא אם נקבל את הנחת היסוד שישראל וארצות הברית יצרו משטרים דמוקרטיים שונים לחלוטין, מפני שהן קמו כדי לשרת מטרות שונות בתכלית. אפילו אמריקאים מחויבים כמו לואי ברנדייס – שעיצב מחדש את תפיסתו הציונית כדי שתעלה בקנה אחד עם האמריקניות שלו – ראו בדמיונם מדינה יהודית בתור "בית מובטח מבחינה משפטית, שבו הם [היהודים] יכולים לחיות יחד ולקיים חיים יהודיים, והם יכולים לצפות בסופו של דבר להיות רוב באוכלוסייה." גם השופט היהודי האמריקאי הדגול הזה הרגיש בחוש שישראל אינה יכולה להיות דמוקרטיה בנוסח ג'פרסון במזרח התיכון. המדינה היהודית שקמה עשרות שנים לאחר פעולתו הציונית של ברנדייס אכן אינה גרסה בזעיר אנפין של אמריקה.

רות גביזון טוענת בתוקף שההבדל הזה מכוון ולגיטימי. לדבריה ישראל לא נועדה מעולם להיות דמוקרטיה מהסוג שתומס ג'פרסון, אלכסנדר המילטון וג'יימס מדיסון ראו בעיני רוחם לאמריקה, ובמידה רבה אכן הצליחו לכונן (ידוע לכול, ובכל זאת ראוי לציין שקבוצות רבות באמריקה לא קיבלו נתח שווה בשפע של הארץ. זו סוגיה מכרעת לעתידה של הדמוקרטיה האמריקנית, אבל היא חורגת מתחום עיסוקו של ספר זה). ישראל, שלא כמו ארצות הברית, אינה "דמוקרטיה ליברלית" אלא "דמוקרטיה אתנית" – מערכת דמוקרטית שבה יש לכל האזרחים זכויות אזרחיות ופוליטיות שוות, אבל קבוצת הרוב (היהודים, כשמדובר בישראל) נהנית מעדיפות מה במעמד התרבותי, הפוליטי, ולפעמים גם המשפטי.

המניע לדמוקרטיה מהסוג הזה בישראל אינו נובע מגזענות ולא מהרצון להרע לערביי הארץ, אלא מעצם מטרתה של המדינה להיות "בית לאומי לעם היהודי", כאמור בהצהרת בלפור. אפילו הפרופסור סמי סמוחה, אחד החוקרים הפוריים ביותר בישראל בתחום הדמוקרטיה האתנית ותומך מושבע בזכויות הערבים בישראל, מודה ש"המסגרת הדמוקרטית היא אמיתית ואינה חזות שווא."

אין ספק שהחוקים בעניין הפרדת הקהילות מעוררים חוסר נחת. אם הם מונעים מגזענות הם מחרידים, אבל אם הם נועדו באמת ובתמים לטפח נוחות ושגשוג תרבותי שלא היו אפשריים ברוב ארצות התפוצות, כך סבורים ישראלים רבים, אפשר שהם מוצדקים – אם כי מובן מאליו שאזרחים ובתי משפט חייבים לנהוג זהירות רבה ביישומם.

"חוסר הנחת" בגלל הגנתה של ישראל על טבעה היהודי של התרבות כמו שהיא באה לידי ביטוי מעל גלי האתר אף אינה מוגבלת לחוקים האלה. היא ברורה וניכרת כמעט בכל מקום. ההמנון הלאומי, כאמור, מדבר במפורש על "נפש יהודי" ועל כיסופיהם של היהודים לציון, והדבר מקשה מאוד על ערביי ישראל לשיר את "התקווה". ואף על פי כן הישראלים, שמכירים היטב את הקושי, היו מוכנים עד כה לחיות עם המתח הזה כדי להעמיד במרכז את ייעודה היהודי של ישראל (יש מי שהציעו שישראל תבחן פתרון דומה לזה שנמצא בקנדה. בקנדה יש שני המנונים, האחד באנגלית והאחר בצרפתית, והם אינם שווים במדויק. בגרסה הצרפתית יש התייחסויות מפורשות לנצרות כגון "הוא יכול לשאת את הצלב", Il sait porter la croix, שאינם בגרסה האנגלית. בישראל הוצע לחבר גרסה ערבית שתושר לצד העברית, אבל במקום "יהודיות" תדבר על "ישראליות". עד כה לא היו תומכים רבים להצעה הזאת). בדומה לזה דגל המדינה מעוצב בדמות טלית, ואין ספק שגם זה בעייתי לתושבי המדינה שאינם יהודים וגם מייסדי המדינה ידעו זאת. כל זה נכון גם לסמל הלאומי של המדינה, המנורה, שהוא סמל יהודי דתי מובהק.

אפילו שפתה הלאומית של ישראל היא דרך להביע את מעמדה המרכזי של היהודיות בעצם ייעודה. חוק החינוך של מדינת ישראל קובע שמערכת החינוך של המדינה תנחיל לילדי ישראל ערכי תרבות יהודית ונאמנות לעם ישראל, ואין דבר מרכזי יותר לשימור התרבות היהודית מהשפה העברית. השפה והתרבות שלובות זו בזו לבלי הפרד בחברות רבות מספור (ראו לדוגמה את "מלחמות השפה" בקנדה המודרנית ובמחוז קוויבק). זאת הסיבה שחוק הלאום משנת 2018 הצהיר ששפת המדינה היא עברית, וכי הערבית תזכה ל"מעמד מיוחד" בלבד.

בעיני האמריקאים נשמע החוק הזה חסר שחר ולכן דחו אותו. כתב העת 'אטלנטיק' דיווח שהחוק "קובע שהעברית היא שפתה הרשמית של ישראל, ומוריד את הערבית לדרגת שפה בעלת 'מעמד מיוחד', אף על פי שרבים במיעוט הערבי הגדול בישראל מדברים בעיקר ערבית". זה נכון בהחלט. אבל הדיווח ב'אטלנטיק' שיקף את מורת רוחם של יהודי אמריקה, מורת רוח שישראלים רבים לא היו שותפים לה מפני שישראל היא מיזם שונה כל כך מארצות הברית.

אפילו רוב הישראלים שכעסו על הורדת מעמדה של הערבית בחוק וחששו מהשפעותיו על הערבים והדרוזים לא היו מתכחשים לחשיבותה המיוחדת של העברית בחברה הישראלית. הם יודעים היטב למה אליעזר בן-יהודה עודנו דמות מופת בישראל. תחיית העברית הייתה המפתח לתחיית העם היהודי. למרות התנגדותם לחוק ולהשלכותיו הם מבינים שלעברית כבר נודע מעמד גדול מהחיים בישראל.

יש עוד סיבה שרק לעיתים רחוקות היו הציונים והישראלים מוכנים לתת אמון בדמוקרטיה האמריקנית או בדגם הממשל האמריקני: הם אהבו את אמריקה פחות מיהודי אמריקה ועדיין אינם משוכנעים שאמריקה היא בית אידיאלי ליהודים כמו שחשבו יהודי אמריקה. כמה ציונים בני אירופה היו בטוחים שימי הזוהר של היהודים באמריקה יבואו יום אחד אל קיצם. "יבוא יום," כתב ביאליק ב-1926, "אפילו אם יתפתחו בדרך טבעית, אבל תשתנה הסטרוּקטוּרה הכלכלית באמריקה, ויישארו היהודים שם עוד פעם על יד השוקת השבורה. הם יהיו נשמטים מכל העמדות שלהם ובלי ספק יגיעו להם ימים רעים שאין חפץ בהם."
שש שנים לאחר מכן, ב-1933, דיבר חיים ארלוזורוב במפורש על מה שנראה לו כאנטישמיות בנוסח אירופה שהרימה את ראשה באמריקה. הוא דחק בקוראיו לשקול "את העובדה הבולטת, שאנו רואים בימינו בארצות הברית (לפני חמישים שנה סמל החירות והאחווה בין קבוצות) את תחיית האנטישמיות האירופית." האנטישמיות הזאת, אמר ארלוזורוב, לבשה צביון אמריקני מובהק: נידוי חברתי, קשיים במציאת עבודה לפועלים ופקידים יהודים ומכסות באוניברסיטאות העיקריות. "הוסף את כל אלה, וחוששני שתהיה לך אך סיבה מועטה לאופטימיזם."

אחר כך, ב-1950, בימים שג'ייקוב בלאוסטיין התווכח עם בן-גוריון וטען שיהודי אמריקה אינם זקוקים לבית אחר מהבית האמריקני, הטיל הסנטור ג'וזף מקארתי אימים על אמריקה בציד הקומוניסטים שלו ובחקירת "פעילות אנטי-אמריקנית" (מאלף הדבר שבעצם הימים שמקארתי עסק בציד יהודים באשמה שהם קומוניסטים רדף סטלין את יהודי ברית המועצות בטענה שהם קפיטליסטים!) דבר לא בלם את אכזריותו המרושעת של מקארתי. בלאוסטיין עצמו גינה את מה שעשה מקארתי לאמריקה – ובעקיפין את פגיעתו בביטחון יהודיה. הוא חשש מפני "מגפה של שבועות נאמנות בקמפוסים של האוניברסיטאות" והיסטריה שתטפח "גישות מפחידות כלפי החירות לחשוב, לדבר, להיות מה שאנחנו, ובעצם להיות שונים." אפילו בלאוסטיין היה שותף למקצת חששותיהם של ביאליק וארלוזורוב.

אמנם בסופו של דבר לא הגיעה "שאלת היהודים" לאמריקה, אבל צורות אחרות של אנטישמיות בהחלט הגיעו. במאה התשע-עשרה הזהירו פופוליסטים אמריקאים שבנקאים יהודים מחבלים באינטרסים של האמריקאי הממוצע, ויהודים גדולי אפים הופיעו לא פעם בקריקטורות פופוליסטיות. וכשהחלו יהודים להגיע אל חופי אמריקה בהמוניהם בראשית המאה העשרים קמו ארגונים שהציבו להם מטרה להטיל מגבלות על ההגירה.

היו גם תקריות של אנטישמיות אלימה, והידועה שבהן היא פרשת ליאו פרנק בשנת 1915 בג'ורג'יה. פרנק הואשם האשמת שווא ברצח נערה נוצרייה ונכלא, אבל המון מוסת פרץ לתוך הכלא, חטף אותו ועשה בו לינץ'. הנרי פורד, איל התעשייה האמריקאי, דיבר על "תוכנית יהודית לשלוט בעולם, לא באמצעות השתלטות על שטחים ולא בתוקפנות צבאית ולא על ידי שעבוד ממשלות, אלא על ידי שליטה במנגנון המסחר והבורסה לניירות ערך." במסצ'וסטס של שנות הארבעים יצאו כנופיות של בריונים אירים קתולים ל"ציד יהודים" ותקפו יהודים בכל מקום שנתקלו בהם. אוניברסיטאות יוקרה הגבילו קבלת סטודנטים יהודים למוסדותיהם באמצעות מכסות נוקשות.

בעייתית לא פחות הייתה האנטישמיות הארסית של גיבורים אמריקאים כדוגמת צ'רלס לינדברג והגנרל ג'ורג' פאטון. אפילו אחרי זוועות השואה לא היסס פאטון להביע את דעתו ש"[יש מי ש]סבורים שהעקורים הם בני אדם, אבל לא כך הדבר, בייחוד כשמדובר ביהודים, שהם ירודים יותר מבעלי חיים." פאטון סיפר שראה בית כנסת ארעי שהוקם כדי לאפשר לעקורים יהודים לציין את יום כיפור. "נכנסנו לבית הכנסת, שהיה מלא ודחוס בהמון האנושי המסריח ביותר שראיתי מימיי. מובן שראיתי אותם מההתחלה והתפעלתי מהעובדה שיצורים שלכאורה נבראו בצלם אלוהים יכולים להיראות כמו שהם נראים ולפעול כמו שהם פועלים." ההערות המזעזעות האלה לא פגמו כלל ברום מעמדו של פאטון בפולקלור האמריקני.

והיו גם אנשי כנסייה כמו האב צ'רלס קוגלין (שהזהיר מפני "השתלטות יהודית על העולם"), שרובם אמנם נשכחו עתה, אבל בשעתם זרעו פחד עמוק בליבם של יהודי אמריקה. עשרות שנים לאחר מכן, ב-2017, כשצעדו מפגינים בשַרלוטסוויל שבווירג'יניה וקראו "יהודים לא יתפסו את מקומנו" אמרו יהודי אמריקה שמדובר ב"נקודה מרצדת אחת על המסך" ותו לא. וכשישב ביל קלינטון ברצון לצד לואי פַרַחאן, המנהיג האנטישמי הידוע לשמצה של "אומת האסלאם", בהלווייתה של הזמרת ארֶתה פרנקלין באוגוסט 2018 (שבועות מעטים אחרי שדיבר פרחאן על "יהודים שטניים שהדביקו את העולם כולו בארס ובמרמה") אולי היו השומעים צריכים להיזכר באזהרותיהם של ביאליק וארלוזורוב, אם מישהו קורא אותם בימינו כל עיקר. באוקטובר 2018 נרצחו אחד-עשר יהודים בבית כנסת בפיטסברג בידי אדם שצעק "כל היהודים חייבים למות!" מאז אירעו עוד התקפות על יהודים בחוף המערבי ובחוף המזרחי, ונרשמה עלייה שאין להתעלם ממנה בשיח האנטישמי בשמאל הרדיקלי ובתנועות הגזעניות שבאגף ימין. בהסתערות ההמון על בניין הקפיטול בוושינגטון בינואר 2021 נראו פורעים שעל חולצותיהם הכתובת "מחנה אושוויץ: העבודה משחררת" או 6MWNE, שפירושו "שישה מיליון אינם מספיקים" (6 million was not enough). כל אלה גורמים לדברי ארלוזורוב כמעט לפני מאה שנה להישמע מצמררים עוד יותר.

הישראלים אינם מפיקים סיפוק כשמאורעות כאלה מדווחים בעיתונות, אבל הם מחזקים את הרגשתם שחייב להיות מקום אחד בעולם שבו יהיו היהודים פטורים מפחדים כאלה, ותהיה מה שתהיה דעת הקהילה הבינלאומית על צורת הדמוקרטיה שלהם. צריך להיות מקום אחד בעולם שבו מאורעות כגון אלה אינם גורמים ליהודים לתהות אם הבטחתה של אמריקה ליהודים אכן חסרת גבולות כמו שיהודים רבים ביקשו תמיד להאמין.

החזונות המתחרים על דמותו הראויה של המרחב הציבורי בישראל ובאמריקה מסבכים גם את היחסים בין ישראל ליהדות האמריקנית המתקדמת. יהודי אמריקה מתפתים לייחס לעליית כוחו הפוליטי של הימין הדתי בישראל – ואפשר להבין לליבם – את היחס המזלזל של הישראלים כלפי הפלורליזם הדתי של אמריקה, היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית, פתיחותם של יהודי אמריקה לשינוי בתפקידיהם של גברים ונשים, והקבלה הכללית של קהילת הלהט"ב בחיים היהודיים באמריקה. אין ספק שכוחו הגובר של הימין הדתי מאפשר לרבנות בישראל להיות דיפלומטית פחות בסוגיות כאלה, אבל גם בליבה של האכזבה שמרגישים של יהודי אמריקה בנושאים אלה טמון גורם יסודי הרבה יותר.

איש לא היטיב לנסח זאת מעינת וילף, שדבריה על יהודי אמריקה והשפעתם בישראל הובאו בפרק הקודם. הקרבות הדתיים הפומביים שחשובים כל כך בעיני יהודי אמריקה ותופסים מקום מרכזי כל כך בהזדהותם עם כל מה שעשה את אמריקה לבית נהדר כל כך בשבילם, כתבה וילף, פשוט אינם מדברים אל ליבם של הישראלים. "לישראלים לא אכפת כלל איך אזרחים מביעים את זהותם הדתית, היהודית או האחרת." העובדה שהישראלים אינם מתחברים למה שחשוב כל כך בעיני יהודי ארצות הברית, אומרת וילף, היא נתק עצום, לא יותר (ולא פחות).

שאלה אחרת היא למה לא אכפת לישראלים. התשובה, לדברי החוקר שלמה פישר (סוציולוג ישראלי שעל משנתו וילף מבססת את הניתוח שלה), היא שהדת באמריקה נחשבת לכלי לביטוי התנגדות (וזה היה ייעודה של ארצות הברית).

ארצות הברית היא ארץ שהדנ"א התרבותי שלה נוצר בידי הפרוטסטנטיות המתנגדת, כלומר בידי פרוטסטנטים שדחו את הכנסייה האנגליקנית השלטת וניסחו אמיתות דתיות שהתבססו על מצפונם הדתי ועל פרשנותם שלהם לכתבי הקודש. הכול יודעים שהצליינים [מקימי מושבת פלימות] באו לאמריקה בחיפוש אחר חירות דת... הוגים פוריטנים שהתנגדו לרעיונות השליטים של האמת הדתית בניו אינגלנד... גיבשו את האידיאלים הדתיים והאזרחיים של חופש המצפון והפלורליזם הדתי. מה שחשוב לזכור הוא שמדובר ברעיונות דתיים ואזרחיים כאחד. מכאן שהדת באמריקה הולכת יד ביד עם הפלורליזם, זכויות האזרח והדמוקרטיה.

יהודי אמריקה היו שותפים אפוא לאמונתו של תומס ג'פרסון שהערכים האמריקניים האלה – ובהם הדת כמפתח להתנגדות – יהיו בסופו של דבר לנחלת הכלל. במכתב שכתב ג'פרסון שבועיים לפני מותו, מכתב שאפשר לראות בו ברכת פרידה מארצות הברית על ערש דווי, נתן ג'פרסון פומבי לחלומו בדבר מורשתה של ארצות הברית: "לו תהי הבשורה הזאת לעולם – ואני מאמין שכך תהיה (לחלקים מסוימים במוקדם ולאחרים במאוחר, אבל בסופו של דבר לעולם כולו) – קול קורא לבני האדם לקום ולנפץ את כבליהם, אלה הכבלים שהנזירים בבערותם ובדעותיהם הקדומות שכנעו אותם להיכבל בהם, ולקבל עליהם את הברכה [ו]הביטחון שבשלטון העצמי".

מקצת הערכים האלה הגיעו גם לישראל, אבל לא כולם. גם העובדה הזאת הוסיפה על תסכולם של יהודי אמריקה מ"סירובה" של ישראל לאמץ את התנועות הדתיות הליברליות של אמריקה. אבל ישראל אינה עתידה לאמץ אותן בעתיד הקרוב, כמו שפישר מסביר: "היהדות הדתית המסורתית נתפסה כמכשול בדרך ליצירתו של היהודי החדש, העצמאי, המושרש במציאות הגשמית של הטריטוריה הלאומית ושל הייצור הכלכלי – חקלאות ותעשייה כבדה – ויוצר תרבות לאומית עצמאית וחדשה. לכן ניסו הציונים לשוב ולבנות את היהדות בכיוון אזרחי יותר, והקימו מדינה שממשלה דמוקרטי פחות או יותר וזהות לאומית חדשה, שבה נחשבה הדת לגורם מנוגד למפעל הזה".

לאמריקאים שימשה הדת אמצעי להתנגדות, והתנגדות עמדה ביסוד המפעל האמריקני. בישראל, לעומת זה, נתפסה הדת כמחסום המונע את הולדת היהודי החדש, שהוא המפתח להגשמת יעדיה של ישראל.

לפיכך, לדברי וילק ופישר כאחד ובניגוד לדעת יהודי אמריקה, הישראלים אינם תולים בדת תקוות רבות בתור גורם שיביא לידי פריחתה של תרבות אזרחית ודמוקרטית. דבר זה, טוענת וילף, אינו משאיר ליהודי אמריקה המבקשים לחולל שינוי בישראל אפשרויות פעולה רבות (חוץ מעלייה המונית לישראל, אפשרות שווילף אינה מזכירה מפני שסבירותה נמוכה כל כך).

אם רוצים יהודי אמריקה להשפיע על ישראל לקבל את הפלורליזם מהסוג שלהם הם זקוקים למספרים. שום שינוי פוליטי לא ייתכן בלי מספרים. ואין מספרים בישראל שתומכים ביהדות מהסוג שיש לאמריקאים באמריקה. כדי להשיג את המספרים הגדולים האלה על היהודים האמריקאים הליברליים להחליט מיהם בעלי בריתם הפוטנציאליים. אם הם מבקשים שיהודים בישראל יראו בעין יפה את דתם סביר לשער שאלה לא יהיו יהודים אורתודוקסים לא ליברליים, שדוחים דחייה מוחלטת את דרך הפולחן שלהם. אם הם מבקשים שיהודי ישראל יהיו שותפים לערכיהם בדבר פלורליזם, שוויון, סובלנות, פמיניזם וליברליות, סביר שהם יפנו אל יהודים אוכלי טרפות ומחללי שבת, שיחסם לדת נע מדחייה גמורה ועד אדישות. אם יהודים קונסרבטיביים, רפורמיים וליברליים בכלל רוצים בעלי ברית בישראל שיהיו שותפים לערכיהם הליברליים וגם ליחסם החיובי לדת הם מגבילים את עצמם למאגר של אזרחים שבקושי יכול לקבל מנדט אחד בכנסת.

יש אירוניה עמוקה בהרגשת הביתיות שיהודים אמריקאים רבים מרגישים כשהם מבקרים בישראל. חלק ממה שהם אוהבים הוא עצם הדבר שהחברה בה יהודית במובנים רבים כל כך. מראות שהישראלים מקבלים כדבר מובן מאליו עשויים לגעת עמוק בליבם של יהודים מבקרים. הצעירה שמאחורי לוח הזכוכית בדוכן ביקורת הדרכונים היא יהודייה, וגם האיש המתקן את הסרט הנע באולם איסוף הכבודה, והאיש או האישה המטאטאים את הרצפה בשדה התעופה. השלטים כתובים בעברית, ואף על פי שרוב התיירים אינם יודעים לקרוא ולהבין אותם יש משהו בכתב העתיק, שמשמש עתה לכל הצרכים – משלטי הנחיה וכרזות פרסום ועד אזהרות שלא לנסוע במוניות לא מורשות – שגורם להם הרגשת בית שלא חוו כמוה מעולם. וכך תיאר את ההרגשה הסופר האמריקאי היהודי הרמן ווּק: "זאת ההרגשה המיוחדת שפוקדת אדם שהיה חלק ממיעוט כל ימיו, ועכשיו מוצא את עצמו במקום שבו כולם כמוהו – התמורה המיוחדת במינה הזאת שמשנה את עצם פעולתם של האותות העצביים כביכול – היא בהכרח תחושה שרק יהודי מהתפוצות שבא לישראל יכול לחוש. ישראלי מלידה אינה יכול לתאר לו אותה."

מה שעולה מדבריו של ווק הוא שה"יהודיות" של ישראל, שיהודים אמריקאים רבים כל כך אוהבים, היא תולדת המרחב הציבורי הרווי ביהודיות של ישראל. אי אפשר להרגיש כך במרחב ציבורי שנוצר בדמוקרטיה ליברלית. רק דמוקרטיה אתנית כדוגמת ישראל יכולה לעשות זאת. זאת עסקת החליפין שעשו הישראלים והאמריקאים כל אחד בארצו: הישראלים ויתרו על הדמוקרטיה הליברלית האמיתית, ואילו יהודי אמריקה ויתרו על הרגשת ההשתייכות הנלווית לדמוקרטיה האתנית.

ווק צדק. לישראלים הילידים ההרגשה הזאת מובנת מאליה כל כך עד שאין הם מבינים אותה, ואילו ליהודים אמריקאים היא גורם מחולל תמורה. אפילו ישעיה ברלין, שלא נטה לאמירות ציוניות משתפכות (על בן-גוריון אמר שהוא "דמגוג יעיל", אבל לואי ברנדייס נראה בעיניו "קדוש וג'נטלמן, מין לורד בלפור יהודי"), אמר שישראל מעניקה מין נינוחות שאינה נחלתם של יהודים בתפוצות. "אין יהודי בעולם שאני מכיר," העיר פעם ברלין, "שאי-שם בתוכו אינו מרגיש שמץ של אי נוחות לנוכח ה'הם', הרוב שבתוכו הוא חי."

חלק ממה שמחריף את היחסים המורכבים שבין יהודים אמריקאים לישראל הוא עצם הדבר שהבחנתו של ברלין אולי אינה נכונה עוד, בייחוד בקרב הצעירים. השואה נראית להם כהיסטוריה עתיקה, ישראל היא תופעת טבע כמו השמש הזורחת וקיומה מובטח כמעט כמו כל מפעל אנושי, וה"אי נוחות" שהזכיר ברלין כמעט אינה חלק מהווייתם, על כל פנים באמריקה. ההיבטים של חיי התרבות והפוליטיקה בישראל, שאינם עולים בקנה אחד עם החזון העולמי של ג'פרסון, בולטים אפוא לעין הרבה יותר, והם בעייתיים ומביכים יותר משהיו בעיני הוריהם וסביהם.

ושוב עלינו להזכיר שעובדת קיומם של הבדלים כאלה בין יהודי אמריקה ליהודי ישראל אינה עניין של טוב או רע. אם נשוב אל דימוי הזוג שפתחנו בו, ההבדלים האלה דומים הרבה יותר לשני בני אדם שבתנאי לחץ למדו לחיות עם השוני ביניהם. בסופו של דבר אף אחד מהם אינו יכול – ואינו צריך – להיעשות דומה לאחר: אמריקה לא הייתה יכולה להשיג את גדולתה לולא הייתה דמוקרטיה ליברלית. ישראל לא הייתה מסוגלת למלא את ייעודה אילו הייתה כזאת.

קרובים רחוקים: הקרע בין יהודי אמריקה לישראל / דניאל גורדיס
כתר, 2021
תרגום מאנגלית: יוסף מילוא
261 עמודים

ד"ר דניאל גורדיס הוא סגן נשיא המרכז האקדמי שלם וראש התוכנית ללימודים הומניסטיים של המרכז

users: דניאל גורדיס

מה?
חוק הלאום שנוי במחלוקת? אולי רק במוחו הקודח של ה"הומינסט"

עוד בנושא

אולי יעניין אותך

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר