פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "עוד שעה אחת" מאת נגיב מחפוז

דאגות פרטיות התערבבו בדאגות ציבוריות. רבים האמינו כי אין זו אלא דאגה יחידה בעלת שמות רבים, ואחת היא אם הפתרון נעוץ בשלום, בדמוקרטיה או בהלכה האסלאמית — העיקר לא פתרון שכבר נוסה בעבר והיה לו חלק בהצטברות הפירות המרים שהם נאלצים לאכול כעת. שיהא זה השלום, אבל מדוע הוא מעז פנים וקשה להשגה? שתהא זו הדמוקרטיה, אבל רעיונותיה מתווכחים ביניהם, נאבקים זה בזה והופכים מבימות פוליטיות למפלגות גלויות.

כוחה של מפלגת הוופד הלך והתעצם, עד כי היתה כַּשֵׁד שניפץ את הבקבוק. האדמה רעדה ונבקעה, והוציאה מתוכה תקנות משמעת שהשיבו את השֵׁד לתוכו. מפלגות אחרות נוסדו, ולראשונה גם לשמאל קמה מפלגה חוקית משלו. כל המפלגות קראו להחיל את החוק האסלאמי, ובהן גם מפלגת השמאל. מוחמד חש שמעולם לא היה קרוב יותר להגשים את מטרתו, ועם זאת אמר בעצב:

"אפילו לקומוניסטים יש מפלגה, רק לנו אין."

קולות המתנגדים עלו, אולם המחירים עלו יותר, והשווקים התמלאו במוצרי צריכה ובמותרות מיובאים. הציבור היגע דיבר על מעמד חדש של מיליונרים כעל מגפה שסימניה ותוצאותיה ידועים, אך חיידקיה אינם נראים בעין בלתי מזוינת.

או אז המטירו השמים הפתעה אדירה שהסירה דאגה מלב כולם, הפתעה אגדית העולה על כל דמיון, הפתעה שניכרים בה מאפיינים של נסים ונפלאות וסיפורי אגדות. נודע שאנוור אל-סאדאת עומד לנחות על אדמת ישראל!

רבים ברחבי העולם התקבצו מול מקלטי הטלוויזיה לחזות במו עיניהם כיצד הרצון האנושי קורא תיגר על מהלך ההיסטוריה ומסיט אותו ממסלולו הבלתי נמנע בכוח אך ללא שימוש בנשק. המפגש בין אויבי האתמול התרחש לעיני כול, מלווה בלחיצות ידיים ובפרצי צחוק, בנאומים ובתפילות בשני הצדדים. מים מתוקים נבעו מסדקים בסלע איתן וזרמו אל ערוץ של חלוקי נחל. הביקור המופלא היה לנושא שיחה מרכזי במפגש המשפחתי של יום שישי בבית הישן.

"זה ממש כמו הנחיתה על הירח," אמר רַשאד.

מהבעת פניהם של מוחמד ומונירה ניכר שלא התרשמו מהדברים, אך סופסוף מצאו נקודה מוסכמת על שניהם.

"זאת פרצה שאי אפשר לסתום אותה," אמר מוחמד.

"זאת כניעה ולא הסכם שלום," קבעה מונירה.

"אתם רוצים מלחמה שלעולם לא נגמרת?" שאלה כַּוְות'ר בקרירות.

סַנִייה נראתה שלווה ומאושרת, גם אם לבה רחש כל העת אהבה וחמלה לרַשאד. היא פנתה למוחמד ושאלה: "מה חושב שפיק?"

"הוא מוסלמי בדיוק כמוני."

"ואני הייתי מוסלמית רבע מאה לפניך. ומה עם סיהאם?"

"זאת הפעם הראשונה שהיא מסכימה איתנו," אמר בלעג.

"ואוּלפת?"

"נראה לי שהיא חושבת כמוך, אמא."

היא פנתה למונירה: "אמין חושב כמוך? כמובן, סוף-סוף כולם מסכימים על משהו."

היא פנתה שוב למוחמד: "אתה מסתובב הרבה בין אנשים. תגיד לי את האמת, מה הם חושבים?"

הוא עיווה את שפתיו בכעס: "העם בעד השלום בלי לחשוב."

"ראיתי איך הם קיבלו את הנשיא כשחזר מישראל," אמרה סַנִייה, "אני לא מתפלאת, בני. קבלת הפנים היתה למעשה שבועת אמונים מחודשת וברכה על הצעד שעשה. הם שמתים בזמן מלחמה ורעבים ללחם בזמן שאין שלום ואין מלחמה. הם פועלים על פי השכל הישר שלהם הרחק מהמלכודת של אמונות ואידיאולוגיות."

"הג'יהאד לא זקוק לתירוצים, והאמת ברורה כשמש," אמר מוחמד בקשיחות.

"הכול לגיטימי אם עליך להגן על עצמך."

"אמא, נראה לי שאיבדנו את התמיכה של הערבים," אמרה מונירה.

"הם הדביקו לנו תווית של בוגדים, ובצדק," אמר מוחמד.

"מה אומרים על כך האנשים?" שאלה אותו בדאגה.

"הם זועמים על הערבים," ענה לה, "הם שכחו לגמרי את ההיסטוריה שלהם, הן הישנה והן החדשה. לא משנה מה אומרים על הטעויות שלהם, אסור לנו לשכוח את תמיכתם."

"אני מסכימה איתך," אמרה סַנִייה, "אבל כשפורץ סכסוך נעלמת התבונה."

"אנשים התחילו להגיד: מה לנו ולערבים? אנחנו לא ערבים. וכך התחילה תקופה טרגית בהיסטוריה שלנו שממילא רצופה בטרגדיות."

"כשפורץ סכסוך נעלמת התבונה, אבל היא לעולם לא הולכת לאיבוד," אמרה בשקט.

"אין לו ברירה, או שנסור למרוּת ארצות הברית או שנמות ברעב," אמרה מונירה בתיעוב.

למרות זאת הזְקנה היתה אופטימית, ואף שבה לחלום על חידוש הנעורים של הבית והגן, וגם חלקת הקבר.

עוד שעה אחת / נגיב מחפוז
מחברות לספרות, 2021
תרגום מערבית: ברוריה הורביץ
174 עמודים

נגיב מחפוז (2006-1911) היה סופר, תסריטאי ומחזאי ואינטלקטואל מצרי. מחפוז נולד בקהיר למשפחה מהמעמד הבינוני. ב-1934, אחרי שהשלים תואר ראשון בפילוסופיה, הוא הצטרף לשירות המדינה. את לימודי התואר השני שלו בפילוסופיה, הוא לא השלים עקב החלטתו להפוך לסופר. במקביל לעבודתו בשירות המדינה, ממנה פרש רק ב-1971, פרסם מחפוז 35 רומנים, מאות סיפורים קצרים, שבעה מחזות ו-26 תסריטים לסרטי קולנוע. ב-1988 זכה מחפוז בפרס נובל לספרות