"עד ראיה" מאת ולדימיר נבוקוב   מקור:הוצאת אפרסמון

פרק ראשון

את הגברת הזאת, את מטילדה, הכרתי בסתיו הברלינאי הראשון שלי. זה עתה מצאו לי משרה של מחנך – במשפחה רוסית שעוד לא הספיקה להתרושש ועדיין מצאה לה משען בצללי הרגליה הפטרבורגיים.

לא חינכתי ילדים מימיי ולא היה לי שום מושג על מה לדבר איתם, כיצד להתנהג. הם היו שניים: בנים. חשתי מבוכה משפילה בנוכחותם. הם מנו את הסיגריות שעישנתי, ובהשפעת סקרנותם שוות הנפש החזקתי את הסיגריה בצורה מוזרה, ביד מוסטת הצידה, כאילו עישנתי לראשונה, וכל הזמן השרתי את האפר על ברכיי. אז הועתק מבטם הצלול בתשומת לב מידי הרועדת אל האבקה האפרפרה-החיוורת שכבר נמרחה על פלומת האריג.

מטילדה היתה מבקרת בבית הוריהם, ונשארת תמיד לארוחת הערב. פעם, כשגשם שוטף סאן בחוץ, נתנו לה מטרייה ואז היא אמרה: "מצוין, תודה רבה, האיש הצעיר ילווה אותי ויחזיר את המטרייה." מאז היה ליווייה לביתה לאחת מחובותיי. אפשר לומר שהיא מצאה חן בעיניי, הגברת הזאת החופשייה במנהגיה – שמחה, מלאה, בעלת עיניים בולטות ושלוות ופה גדול שֶׁכּוּנס לפקעת ארגמנית כשהתפדרה מול ראי. היו לה קרסוליים דקים ופסיעות קלילות, שדברים רבים נסלחו לה בזכותם. חום נדיב שפע ממנה: ברגע שהופיעה היה נדמה לי שהחדר מוסק בלהט. כשהייתי מלווה את תנור ההסקה הגדול החי הזה לביתו וחוזר לבדי, מוקף במצמוציו ובנצנוצו הכספיתי של הלילה חסר הרחמים, היה לי קר, קר עד כדי מיאוס.

אחר כך הגיע בעלה מפריס ובא להתארח יחד איתה. בעל ככל הבעלים, לא שמתי לב אליו במיוחד, ורק הבחנתי בדרכו לכחכח כחכוחים קצרים ומהדהדים אל תוך אגרופו בטרם יפתח בשיחה, ובמקל ההליכה הכבד, השחור שלו, בעל הידית המבהיקה, שהוא הקיש בו ברצפה בזמן שמטילדה הנשנקת מהתלהבות הפכה את הפרידה מבעלת הבית למונולוג רב-מלל. כעבור חודש הפליג בעלה לדרכו, וכבר בלילה הראשון שליוויתי בו שוב את מטילדה, היא הציעה לי לעלות אליה כדי לקחת ספר שמזמן הפצירה בי לקרוא – משהו בצרפתית, על בחורה רוסייה אחת ושמה אריאדנה. כרגיל, גשם ירד, הילות רטטו סביב הפנסים, ידי הימנית טבעה בפרוות חפרפרת חמה, ידי השמאלית החזיקה מטרייה פתוחה שהלילה תופף בה כמו בתוף. אחר כך, בדירה של מטילדה, המטרייה הזאת – שנצלבה ליד הרדיאטור של הסקת קיטור – כל הזמן טפטפה וטפטפה, השירה דמעה כל חצי דקה עד שהצטברה שלולית גדולה. ואת הספר שכחתי לקחת.

מטילדה לא היתה המאהבת הראשונה שלי. לפניה אהבה אותי תופרת בפטרבורג, בעלת מבנה גוף מלא גם היא, וגם היא יעצה לי שוב ושוב לקרוא ספר כלשהו ("מוּרוֹצְ'קָה, סיפור חייה של אישה אחת"). שתי הנשים המלאות האלה השמיעו בעיצומה של סערת הבשרים צווחה דקיקה, כמעט ילדית. לפעמים היה נדמה לי שלא היה כדאי לעשות את כל מה שעשיתי – כלומר, לחצות את הגבול הפיני בעודי מת מפחד (אם כי ברכבת אקספרס, יש לציין, מצויד באישור מעבר פרוזאי), כדי להיקלע מזרועותיה של אישה אחת לזרועותיה של אישה אחרת, כמעט זהה לה. מה גם שעד מהרה החלה חברתה של מטילדה לייגע אותי. היה לה נושא תמידי אחד לשיחה, שהעיק עליי: בעלה. "האיש הזה הוא חיה אצילה. אילו ידע, היה הורג אותי בו במקום. הוא מת עליי והוא קנאי נורא. בקונסטנטינופול הוא הטיח צרפתי אחד לרצפה כמו סמרטוט. הוא מלא תשוקה עד אימה, אך הוא יפה באכזריותו." התאמצתי לנתב את השיחה לאפיק אחר, אך היה זה הנושא החביב על מטילדה, וכשהיתה אוחזת בו, היתה אוחזת בו היטב ובהנאה. היה קשה למזג את דמות בעלה פרי יצירתה עם חזותו של אדם שהקדשתי לו תשומת לב מעטה כל כך. אף על פי כן, לא נעמה לי עד מאוד המחשבה שאולי אין זה כלל דמיונה המשובח, ועכשיו בפריס באמת לוטש את עיניו, חורק בשיניו ונושם בחוזקה דרך האף העריץ הקנאי, שקלט בחושיו את הצרות.

הייתי גורר את רגליי בדרכי הביתה, נרתיק הסיגריות ריק, פניי בוערות בשל רוח קלה של טרם שחר כמו לאחר הסרתו של איפור במה, כל צעד נענה בכאב מהדהד בראשי. אני הופך והופך במזלי הקלוש, ותמהּ ומרחם על עצמי וחש דכדוך ופחד. אמת לאמיתה: כדי שקיומו של אדם יהיה קיום מאושר, עליו להתקיים ולו לשעה, ולו לעשר דקות ביום, בצורה מוכנית. ואילו אני – חשוף תמיד, רואה תמיד – לא חדלתי לצפות בעצמי אפילו בשנתי, בלי להבין דבר בהווייתי, נטרף מהמחשבה שאיני מסוגל לשכוח את עצמי ומקנא בכל האנשים הפשוטים – פקידים, מהפכנים, חנוונים – שעושים את מלאכתם הקטנה בביטחון ובריכוז. ואילו אני הייתי ללא מעטה חיצוני. בבקרים הנוראים האלה של תכלת רכה, בעודי מצקצק בעקֵבִי דרך מדבר העיר, ראיתי בדמיוני אדם שאיבד את שפיות דעתו מפני שהתחיל לחוש בבירור בתנועת סיבובו של כדור הארץ. הוא היה מנסה לשמור על שיווי משקל תוך כדי הליכה בעודו נאחז ברהיטים, או מתיישב ליד חלון ומחייך בהתרגשות, כמו נוסע שאומר לך פתאום ברכבת: "איך שהיא שועטת!" אך עד מהרה היה נתקף בחילה לנוכח כל הרעיעוּת והטלטלות, מוצץ לימון וקרח, משתטח על הרצפה, אך הכול לשווא. את התנועה אי-אפשר לעצור, נהג הקטר עיוור ואין למצוא בלם. כשהמהירות היתה נעשית בלתי נסבלת, היה האיש מת מדום לב.

ובכלל, הייתי בודד כל כך. מטילדה, שהיתה שואלת אותי בהבעה נכלולית אם אני כותב שירים, מטילדה, שבחדר המדרגות או בכניסה לבית היתה משסה אותי במיומנות לנשק אותה רק כדי שתהיה לה סיבה להתנער ממני ולפעפע בלהט: "נער משוגע" – מטילדה לא נחשבה, כמובן. את מי עוד הכרתי בברלין? את מזכיר אגודת הצדקה, את המשפחה שהועסקתי בה כמחנך, את בעל חנות הספרים הרוסית ויינשטוק, את הזקנה הגרמנייה שקודם שכרתי ממנה חדר – והנה תם ונשלם החשבון. אי-לכך, בכל הווייתי חסרת המגן שימשתי מטרה מפתה לאסון. והוא נענה להזמנה.

היה בסביבות שש בערב. האוויר בחדרים הוסיף משקל, כדרכו בשעות בין ערביים, ובקושי יכולתי להבחין בשורות הסיפור המצחיק של צ'כוב שקראתי לחניכים שלי בקול כושל ומועד. אך לא העזתי להדליק את האור: היתה להם, לילדים האלה, נטייה מוזרה, לא ילדית, לחסכנות, בַּעַלבָּתיוּת מאוסה. הם ידעו במדויק כמה עולים נקניק, חמאה, כל מיני דגמים של מכוניות... כשקראתי באוזניהם בקול את "הרומן עם הקונטרבס" וניסיתי לשווא להצחיק אותם, בעודי חש בושה ובוש גם בשמו של המחבר המסכן, ידעתי, ידעתי שהם רואים מצוין את המאבק שלי עם עכרורית הדמדומים ועוקבים ובודקים בעניין צונן האם אחזיק מעמד עד לרגע שבו תידלק בבית ממול, כדוגמה וסימן, המנורה הראשונה. החזקתי מעמד, ואור היה גמולי. ברגע שהתכוננתי לשוות לקולי חִיוּת רבה יותר (קרב הקטע המצחיק ביותר בסיפור), טלפון הזעיק אותנו פתאום אל חדר הכניסה. היינו לבד בבית. הילדים קפצו מיד על רגליהם ושעטו לכיוון הצלצולים, מתחרים זה בזה. ואילו אני נשארתי לשבת וספר פתוח על ברכיי, מחייך ברוֹך אל מול השורה שנקטעה. התברר שמבקשים לדבר איתי. התיישבתי בכורסה החורקת, הצמדתי את השפופרת אל אוזני. התלמידים שלי עמדו לידי – האחד מימין, השני משמאל, ושמרו עליי בקור רוח. "אני תכף מתכוון לבוא אליך," אמר קול של גבר, "תהיה בבית, אני מקווה?" שאלתי: "מי מדבר?" "אינך מזהה? עוד יותר טוב – תהיה הפתעה," אמר הקול. "אבל אני רוצה לדעת מי זה," התעקשתי וצחקתי (לאחר מעשה, לא הייתי מסוגל להיזכר ללא בושה ואימה בנימה המשחקית המעושה שבקולי). "אתה מקדים את המאוחר," אמר הקול ביבושת. אז נתתי דרור לשובבות שבי: "מדוע? מדוע? זה משעשע..." כשהבחנתי שאני מדבר עם חלל ריק, משכתי בכתפיי ותליתי את השפופרת על כנה. חזרנו לחדר האורחים. אמרתי: "ובכן, איפה היינו?" וכשמצאתי את המקום הנחוץ, המשכתי בקריאה.

אך הרגשתי מין חוסר שקט. המשכתי לקרוא בקול בצורה מוכנית, וכל הזמן שקלתי וחשבתי ביני לבין עצמי מיהו האורח. אולי מישהו שבא מרוסיה? מניתי בזיכרוני במעורפל את הפנים המוכרות, את הקולות המוכרים – למרבה הצער, הם לא היו רבים – והתמקדתי משום מה בסטודנט אוּשָׁקוֹב... שנת הלימודים היחידה שלי באוניברסיטה, שלא היתה משופעת בפגישות, אצרה את אושקוב זה כמו מטמון. כשבאמצע שיחה, למשמע אזכּוּר אקראי של "גַאוּדֵיאָמוּס" והתעוזה הסטודנטיאלית חסרת המעצורים, הייתי משווה לפניי ארשת של יודע דבר ושל חולמנות קלה, זה התייחס לאושקוב, אף על פי שאלוהים עדי, שוחחתי איתו פעמיים בסך הכול (על עניינים פוליטיים או זוטות אחרות, אינני זוכר). ואולם קשה להניח שהוא היה שומר על מסתוריות שכזאת בשיחת טלפון. הסתבכתי בניחושיי, ודמיינתי לי פעם סוכן של הברית הקומוניסטית ופעם מיליונר תימהוני שזקוק למזכיר.

צלצול. הילדים זינקו שוב במהירות הבזק אל חדר הכניסה. גם אני יצאתי לראות. בהנאה, כמבינים עניין, הם הסיטו את בריח הפלדה, פשפשו עוד איפשהו והדלת נפתחה... זיכרון מוזר... אפילו כעת, כשדברים רבים השתנו – אפילו כעת אני קופא קלות שעה שאני דולה ממאגר הזיכרונות את הזיכרון המוזר ההוא, כאילו היה פושע מסוכן. אז, כן, אז, קרס והתמוטט – לגמרי ללא קול, כמו על מסך קולנוע – קיר שלם בחיים שלי. הבנתי שתכף יקרה משהו מטלטל, אך על פניי היה חיוך, ללא ספק – חיוך מרַצה, נדמה לי. ידי שהושטה ונידונה לפגוש אוויר, צפתה את האוויר מבעוד מועד ובכל זאת ניסתה להביא לסיומה את המחווה, שצלצלה בראשי בצורת מילים: נימוס בסיסי. "לסלק את היד," היה הדבר הראשון שאמר האורח כאשר הביט בכף ידי המושטת, שכבר צללה אל התהום.

לא סתם לא זיהיתי את קולו לא מכבר. מה שהועבר דרך חוט הטלפון כעין מאמץ שעיוות את גון הקול המוכר, היה למעשה חימה יוצאת מגדר הרגיל, צליל סמיך שלא שמעתי עד אז בשום קול אנושי. כמו תמונה חיה ניצב המחזה הזה בזיכרוני: חדר כניסה מואר באור בהיר, אני, שאיני יודע מה לעשות בידי שנדחתה, מימיני ילד, משמאלי ילד, שניהם אינם מביטים באורח אלא בי, משום מה, והאורח עצמו, במעיל גשם בגון הזית שטלאים אופנתיים מעטרים את כתפיו, חיוור כאילו הוכה סנוורים מהֶבזק מגנזיום – עיניים לטושות, שפם בצורת משולש שחור שווה שוקיים מעל לשפה תפוחה בארסיות. ואז הסתמנה פתאום תנועה קלה, תחילה אך בקושי מורגשת: שפתיו הדבוקות זו לזו נפתחו בקול מצמוץ, מקל ההליכה השחור והעבה שבידו רעד קמעה, ולא יכולתי עוד לגרוע ממנו עין. "מה קרה?" שאלתי, "מה קרה? נדמה לי שזוהי אי-הבנה. אי-הבנה כלשהי, נדמה לי..." ואז מצאתי ליָדי שעדיין לא ידעה מנוחה ולא מצאה לה תנוחה ראויה, מקום משפיל ובלתי אפשרי: מתוך שאיפה מעורפלת לשמור על כבודי העצמי, הנחתי את ידי על כתפו של אחד מתלמידיי; הילד גיחך ולכסן את מבטו אל כף ידי. "שמע נא, אדוני הטוב," השפריץ פתאום האורח, "זוז מהם מעט הצידה. לא אגע בהם, אל תטרח להגן עליהם – אבל אני זקוק למרחב, כיוון שאני מתכוון לנער ממך אבק." "אתה בבית זר," אמרתי, "אין לך זכות להקים שערורייה. אינני מבין מה אתה רוצה ממני...".

הוא הכה אותי. הוא חבט במקל ההליכה בכתפי, בלהט ובקול, ומכוח המהלומה קרסתי הצידה. כורסת קש קלועה נרתעה ממני כמו יצור חי. הוא הניף שוב את ידו וחשף את שיניו: מכה ניחתה על ידי המורמת. אז נסוגותי וחמקתי במצודד אל חדר האורחים, והוא אחריי. והנה עוד פרט מסקרן: הרי צעקתי בקול, קראתי לו בשמו ובשם אביו, שאלתי אותו בקול רם מה עשיתי לו. כשהשיג אותי שוב, ניסיתי להתגונן בעזרת כרית שחטפתי תוך כדי הליכה, אך הוא העיף אותה מידיי. "זו שערורייה," צעקתי, "אני לא חמוש. העלילו עליי. אתה תשלם על זה ביוק...".

עוד מכה. נכנסתי תוך כדי נסיגה אל מאחורי שולחן, ולהרף עין קפא הכול שנית כתמונה חיה. הוא עמד וחשף שיניים, מקל בידו המורמת, ומאחוריו, משני צידי הדלת, קפאו על עומדם הילדים. יכול להיות שהזיכרון התעוות כאן אצלי בדרך כלשהי, אבל חי נפשי, נדמה לי שאחד מהם עמד בידיים מוצלבות, שעון אל הקיר, האחר ישב על ידית הכורסה, ושניהם צפו בלי להניד עפעף בעשיית השפטים בי. זמן מה אחר כך אחזה שוב תנועה בכול, וארבעתנו עברנו לחדר הסמוך. הוא חבט בירכיי ואחר כך הנחית מהלומה מסנוורת ונוראה בפניי. מעניין לציין, שאני עצמי לעולם לא הייתי יכול להכות בן אדם, גם אם היה עולב בי עלבון נורא. אפילו כעת, תחת מהלומות מקל ההליכה הכבד שלו, לא רק שלא יכולתי לפתוח במתקפה כי לא הייתי בקיא בתכסיסי גברים, אלא – אפילו ברגעים אלה של השפלה וכאב – לא דמיינתי לעצמי שאני מסוגל להרים יד על רעי, בפרט אם רעי זועם ושרירי, ולא ניסיתי להימלט לחדרי. שם היה שמור בתיבה אקדח שקניתי – אבוי – רק לשם הרתעתן של רוחות רפאים.

הקיפאון הרפלקסיבי של התלמידים שלי, התנוחות השונות שהם קפאו בהן כמו פרסקאות בפינות חדר זה או אחר, ראיית הנולד שבה הדליקו את האור ברגע שנסוגותי אל חדר האוכל החשוך – כל אלה הם מן הסתם תעתועי תפיסה, רשמים נפרדים שייחסתי להם חשיבות והֶתמֵד – סכמטיים, יש לציין, כמו רגלו הכפופה בברכה של הולך רגל נושא ילקוט בצילום עיתונות (מר כך וכך בדרכו לוועידה). ואילו למעשה הם לא נכחו כנראה כל הזמן, כשעונשי הוצא לפועל. היה רגע שבו מתוך חשש לרהיטי הוריהם, נקטו צעד מעשי והחלו לטלפן למשטרה – ניסיון שצעקה רמה סיכלה אותו מיד. אבל אינני יודע היכן למקם את הרגע הזה, בהתחלה או ממש בסוף, אחרי תמונת הסיום החגיגית של סבל ואימה, כשצנחתי כמו שק על הרצפה, ובעודי מגיש את גבי העגול למהלומות, חזרתי ואמרתי בקול צרוד: "די, די, יש לי לב חולה, די, יש לי לב..." אציין בסוגריים שתפקוד הלב שלי היה תקין תמיד.

כעבור זמן מה הכול נגמר. בנשימה כבדה הוא הצית לו סיגריה, רועם בקופסת גפרורים; עמד זמן מה, התבונן, ואחרי שאמר משהו על לקח קטן, סידר את כובעו על ראשו ויצא בחיפזון. מיד קמתי מהרצפה והלכתי לחדרי. הילדים רצו בעקבותיי. אחד מהם ניסה להשתחל אל פתח דלתי. הדפתי אותו בדחיפת מרפק. הכאבתי לו, אני יודע. נעלתי את הדלת על מפתח, שטפתי את פניי, כמעט צועק ממגעם הצורב של המים. אחר כך הוצאתי מזוודה מתחת למיטה והתחלתי לארוז את חפציי. זה היה קשה, גבי דאב, יד שמאל לא כל כך צייתה לי, דמעות ערפלו את עיניי.

כשיצאתי אל חדר הכניסה לבוש מעיל, נושא מזוודה כבדה, מיד הופיעו הילדים שוב. אפילו לא העפתי בהם מבט. כשירדתי במדרגות חשתי שהם מביטים בי מלמעלה, רכונים מעל למעקה. מעט למטה משם פגשתי את המורה למוזיקה, שבאה דווקא בימי שלישי. היתה זו בחורה רוסייה ענוותנית, ממושקפת, רגליה שמנות ועקומות. לא קדתי לה לשלום, הסבתי ממנה את פניי הנפוחות וזינקתי אל הרחוב. דממת המוות של תימהונה האיצה בי.

בטרם אשים קץ לחיי, רציתי לכתוב אי-אלו מכתבים, כמתחייב מן המסורת, וגם לשהות לפחות חמש דקות במקום בטוח ומוגן מסכנה. לכן עצרתי מונית ונסעתי לדירה שגרתי בה קודם. למרבה המזל, התברר שהחדרון המוכר לי פנוי, ובעלת הבית הזקנה החלה מיד להציע את מיטתי... טרדות שווא. חיכיתי בקוצר רוח שתצא. היא טרחה זמן רב, מילאה קנקן וכד במים, סגרה את הווילונות, משכה במשהו והביטה למעלה בפה פעור שחור. לבסוף השמיעה כמה ציוצים והלכה.

אדם קטן נדוש, אומלל ורועד, במגבעת מעוגלת, עמד באמצע החדר ושפשף מסיבה כלשהי את ידיו. זו דמותי שניבטה אליי להרף עין בראי. אחר כך שלפתי מהר מהמזוודה נייר ומעטפות, מצאתי בכיסי בדל עיפרון עלוב וישבתי אל השולחן. אך התברר שאין לי למי לכתוב. הכרתי רק אנשים מעטים ולא אהבתי אף אחד. מכתבים יצאו מכלל חשבון, יצא מכלל חשבון גם כל השאר: דימיתי במעורפל שאני חייב לסדר את חפציי, ללבוש בגדים תחתונים נקיים ולהשאיר במעטפה את כל כספי – עשרים מארק – בצירוף פתק למי למסור אותו. אבל אז הבנתי שקיבלתי את כל ההחלטות האלה לא היום אלא פעם, מזמן, בתקופות שונות, כשדמיינתי לעצמי בשאננות כיצד אנשים יורים בעצמם. כך עירוני מבטן ומלידה שמקבל במפתיע הזמנה ממכרו בעל האחוזה, קונה קודם כול מימייה ומגפיים עמידים – לא כי הם באמת עשויים להועיל, אלא סתם כך, שלא במודע, כפועל יוצא מכל מיני מחשבות לא בדוקות שחשב פעם על כפר, על טיולים ארוכים ביערות ובהרים. אך אין יערות ואין הרים – רק שדה ניר ותו לא, ואין חשק לצעוד בכביש בחום היוקד. כך הבנתי גם אני את חוסר הטעם שבמושגיי הקודמים על עיסוקים של טרם מוות, את היותם פרי מוסכמה: אדם שגמר בדעתו להשמיד את עצמו רחוק מענייני ההוויה הארצית. לשבת לכתוב צוואה, נניח, היה עשוי להיות מגוחך בה במידה כמו להשתמש ברגע שכזה בתכשיר נגד נשירת שיער. שהרי עם האדם מושמד גם העולם כולו, מכתב של טרם מוות מתפורר לאבק ואיתו כל הדוורים, מתפוגג כמו עשן גם בית הדירות להשכרה שהוא הוריש לצאצאיו הלא קיימים.

והנה, דבר שחשדתי בו זה מכבר – הבלותו של העולם – התברר לי לאשורו. חשתי פתאום חופש בל ייאמן – והוא היה אות וסימן להַבלוּת. לקחתי את השטר של עשרים מארק וקרעתי אותו לגזרים. הסרתי את השעון מידי והשלכתי אותו אל הרצפה. השלכתי שוב ושוב, עד שהוא נעצר. עלה במחשבתי שאוכל, אם ארצה, לרוץ עכשיו החוצה, לחבק כל אישה ולהשמיע באוזניה מילים מגונות, לירות בכל מי שיזדמן בדרכי, לנפץ חלון ראווה... דמיון של פריקת עול הוא מוגבל: לא יכולתי להעלות על דעתי שום דבר נוסף.

בחשש, בתנועות מגושמות, טענתי את האקדח, אחר כך כיביתי את האור בחדר. מחשבה על מוות, שאי-אז הבהילה אותי כל כך, היתה כעת קרובה ופשוטה. פחדתי, נורא פחדתי מהכאב המפלצתי שאולי יסב לי הקליע. אך לפחד מחלום שחור קטיפתי, מעלטה גמורה, המתקבלת על הדעת ומובנת הרבה יותר מססגוניות החיים אשר מדירה שינה מעיניך – לא, כיצד אפשר לפחד מזה, אילו שטויות... עמדתי באמצע החדר. התרתי את כפתורי החולצה על חזי, הטיתי את גופי קדימה, מצאתי במישוש בין צלעותיי את ליבי שפעם כמו חיה קטנה שאתה מבקש להעביר אותה למקום מבטחים ושאינך יכול להסביר לה שאין מה לפחד, אלא להפך, כל מעשיך למענה נעשים... אך הוא היה חי כל כך, הלב שלי. נרתעתי מלהצמיד את קנה האקדח אל העור הדק שהוא פעם תחתיו, קפיצי, ולכן הסטתי קמעה את ידי המכופפת בצורה לא נוחה, כדי שהפלדה לא תיגע בחזי החשוף. אחר כך נדרכתי כולי ויריתי. היה הדף חזק, ומשהו מאחוריי השמיע קול צלצול פלאי – לעולם לא אשכח את קול הצלצול הזה. הוא הפך מיד לפכפוך מים, לשאון מים גרוני. נאנחתי, נשנקתי, הכול זרם ובעבע בקרבי וסביבי. עמדתי משום מה בכריעה על ברכיי, רציתי להישען על הרצפה בידי, אבל ידי שקעה ברצפה כמו במים ללא קרקעית.

עד ראיה / ולדימיר נבוקוב
אפרסמון, 2021
תרגום מרוסית: דינה מרקון
110 עמודים

ולדימיר נבוקוב (1977-1899) היה סופר, משורר, מחזאי, מתרגם ולפידופטרולוג (חוקר פרפרים) רוסי. נבוקוב נולד בסנקט פטרבורג למשפחת אצולה. בעקבות המהפכה הבולשביקית, נמלטה המשפחה לאנגליה ולאחר שנים ספורות היגרה לברלין. ב-1937 עבר נבוקוב לפריז וב-1940 לארצות הברית שם עבד כמרצה לספרות וכחוקר פרפרים. ב-1926 פרסם נבוקוב את הרומן הראשון שלו ובשנים שלאחר מכן כתב עוד רומנים ונובלות ברוסית. בשנות ה-40 החל לפרסם רומנים באנגלית ובשנת 1955 יצא לאור ספרו הידוע ביותר "לוליטה". הנובלה "עד ראיה" פורסמה בשנת 1930

users: ולדימיר נבוקוב

עוד בנושא

אולי יעניין אותך

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר