יארצייט – קונסטנטין רוקוסובסקי

בתמונה מרשל קונסטנטין רוקוסובסקי (ראשון מימין) ומרשל גיאורגי ז'וקוב (שלישי מימין) בשער ברנדנברג בברלין (בין השניים נמצא פילדמרשל ברנרד מונטגומרי)

אתמול היה יארצייט 52 למרשל ברית המועצות, קונסטנטין קונסטנטינוביץ' רוקוסובסקי. ההיסטוריה הסובייטית רוויה בדוגמאות של אומץ. לרוב – בדוגמאות טראגיות. אבל היום נדבר על היוצא מן הכלל – רוקוסובסקי, אולי המצביא הסובייטי המוכשר מכולם, והאדם האמיץ ביותר ששמעתי עליו.

רוקוסובסקי נולד בשנת 1894 בווארשה (אז חלק מן הקיסרות הרוסית), נצר למשפחת אצולה פולנית עתיקה, שירדה ממעמדה ומנכסיה במאה ה-19. הוא התייתם מאביו בגיל שמונה, ומאמו – תשע שנים לאחר מכן. מגיל צעיר, ילדי המשפחה נאלצו לעסוק בעבודת כפיים (קונסטנטין, למשל, עבד כסתת מגיל 15, אחרי שכבר הועסק בקליניקה לרפואת שיניים וכעוזר בקונדיטוריה).

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הוא התנדב לצבא הרוסי ושירת בחיל הפרשים, שם מיד הצטיין כלוחם נועז, מיומן ומעוטר. אחרי נפילת הצאר, כאשר הצבא הרוסי נתקף בבולמוס דמוקרטי והתחיל להצביע על כל דבר ועניין, החל במינוי "ועדים חייליים" וכלה בהחלטות טקטיות, רוקוסובסקי, שמאז ומעולם נהנה מפופולריות בקרב עמיתיו ופקודיו, התחיל להתקדם בסולם הקרייריסטי.

אחרי ההפיכה הבולשביקית הוא הצטרף לצבא האדום, והקידום שלו, כמו של רבים אחרים, צבר תאוצה הולכת וגוברת: מפקד פלגת פרשים, מפקד גדוד, מפקד חטיבה. כאשר לכל אורך הדרך, מפגין רוקוסובסקי אומץ אישי יוצא דופן לצד כישורי פיקוד לא מבוטלים. ב-1919, אגב פשיטה על מטה של אחת הדיוויזיות בצבא קולצ'אק, הוא לחם פנים אל מול פנים עם מפקדה, חטף ממנו קליע בכתף, אבל הרג אותו באבחת חרב.

בקיץ 1921, החטיבה בפיקודו הנחילה תבוסה קשה לחילותיו של הדיקטטור הרצחני של מונגוליה, הברון פון אונגרן-שטרנברג, קרב שבו רוקוסובסקי נפצע קשה. 3 שנים מאוחר יותר, בלחימה מול כוחות הגרילה של הגנרל מילניקוב, היה זה רוקוסובסקי שהוביל את הכוח שנתקל במורדים, והוא עצמו ירה במילניקוב מאקדחו האישי.

תמונת בוגרים של בית הספר הגבוה לפרשות בלנינגרד. רוקוסובסקי חמישי מימין בשורה השלישית. ז'וקוב ראשון מימין

אחרי מלחמת האזרחים הוא נשאר בצבא והמשיך להתקדם בסולם הדרגות, תוך כדי השתלמויות בקורסים הפיקודיים, שם ההכיר את שני האנשים שילוו את חייו המקצועיים לטוב – סמיון טימושנקו – ולרע – גאורגי ז'וקוב. זו'קוב, אגב, פיקד על הבריגדה השנייה בדיביזיה שהייתה בפיקודו של רוקוסובסקי בתחילת שנות ה-30, ומעניין לבחון את חוות הדעת שמפקדו כתב עליו:

"ניחן בכוח רצון חזק. החלטי ונחוש. מרבה להפגין יוזמה ומיומן בהפעלתה הלכה למעשה. ממושמע. מחמיר בדרישותיו ועומד על ביצוען. מעט יבשושי באופיו ואינו קשוב די הצורך. ניחן במידה לא מבוטלת של עקשנות. גאוותן להחריד [...] מתאים לתפקידו. עשוי להועיל בתפקיד סגן מפקד דיוויזיה או מפקד האגד הממוכן, בתנאי השלמת הקורסים הנדרשים. לא מתאים לעבודת מטה או הוראה – מתעב אותה מטבעו..." (8 בנובמבר 1930).

בתחילת טיהורי 1937 בשורות הצבא, הודח רוקוסובסקי ולאח זמן קצר גם נעצר, כשהוא מואשם בריגול לטובת יפן ופולין. הוא עונה קשות – חוקריו השתינו עליו, הכו אותו באכזריות, שברו את שיניו הקדמיות ואת צלעותיו; מחצו בפטיש אצבעות ברגליים; פעמיים ביימו למענו הוצאה להורג, שבה הובילו אותו לחצר הכלא וירו לעברו בכדורי סרק; הוא לא נשבר, לא חתם על הודאה ולא הפליל אחרים.

מה שקצת הקל עליו, היא העובדה שהבולשת התרשלה וקבעה שהראיות העיקריות נגדו באו מפי חברו לנשק ממלחמת האזרחים, חבר שרוקוסובסקי ידע לבטח שנהרג אגב כיבוש קרים במלחמה ההיא.לכן, הוא הציע בהתרסה לחתום על הכול, תכף לאחר העימות עם מי שהפליל אותו לכאור. חרף כל עוצמתם, אנשי הנ.ק.ו.ד. לא ידעו לערוך סיאנסים מוצלחים, ורוחו של אדולף יושקביץ' לא הגיעה לעימות.

אחרי שנתיים וחצי בתא נידונים למוות, במרס 1940, רוקוסובסקי שוחרר, הוחזר לשורות המפלגה והצבא, ונשלח לנופש הבראה. נראה שהדבר התרחש בהתערבותו של טימושנקו, שעמד להתמנות לשר הביטחון, ופנה לסטלין בבקשה למען חברו משכבר הימים. מן הסתם, ספר הזיכרונות של רוקוסובסקי נאלץ לפסוח על התקרית המצערת הזאת, והוא נפתח בשורות הענוות: "באביב 1940 נפשתי, יחד עם משפחתי, בסוצ'י. לאחר מכן, הוזמנתי אל הקומיסר העממי, המרשל ס. ק. טימושנקו. הוא קידם את פניי בחום ובלבביות." ("חובת החייל", פרק 1 – "המלחמה מתחילה מחר").

במלחמת העולם השנייה פרח רוקוסובסקי כמצביא – כוחותיו ניהלו קרבות בלימה מוצלחים בתחילת מבצע "ברברוסה" והוא בנה מחדש כמה וכמה ארמיות שרוסקו בידי הגרמנים. אבל כישוריו נודעו ברבים אחרי שניהל בהצלחה מזהירה את מגננת מוסקבה, וזאת אגב עימותים קשים עם ז'וקוב.

רוקוסובסקי במהלך הקרב על מוסקבה

ז'וקוב, כידוע, היה מגדולי התליינים וגדול הקצבים – סגנון הפיקוד שלו היה הטלת אימה, מטרה שהושגה באמצעות משפטי שדה והוצאות להורג תכופות, וסגנון הלחימה החביב עליו היה לחנוק את האויב בהררי גופות של חיילים סובייטיים. רוקוסובסקי, אהוב החיילים והקצינים, שאיש מעולם לא שמע אותו מרים קול, מאיים, מגדף או מסכן לשווא את חיי חייליו, התעלם במופגן מדרישותיו ונאלץ לומר לפקודו לשעבר ולמפקדו הנוכחי שהוא יתחיל לנתק לו בפרצוף, אם לא ישנה את נימת הדיבור שלו.

אחרי שרוקוסובסקי פיקד על קרב סטלינגרד ושבה את פאולוס, באה ההצלחה המזהירה של קורסק, ואחריה - המעבר הסובייטי למתקפה. הרוסים התחילו לנוע מערבה.

רוקוסובסקי במהלך המערכה בסטלינגרד

רוקוסובסקי, בתור מפקד חזית בלרוס, הוזמן לחוות את דעתו לגבי "מבצע בגרטיון" המתוכנן. בניגוד לדעתם של סטלין, ז'וקוב, הרמטכ"ל המוכשר ואסילבסקי, ולמעשה כל צמרת הפיקוד שתמכה במהלומה אחת מרוכזת, רוקוסובסקי, מתוך הכרות השטח הצר והביצתי, הציע לפצל את המבצע לשני מאמצים עיקריים (!), כדי שהצבאות המתקדמים לא יפריעו זה לזה, ירתקו את הגרמנים ולא יניחו להם להעביר תגבורות.

סטלין הופתע מן ההתעקשות של מפקד החזית והציע לו לצאת לחדר הסמוך ולחשוב שנית. רוקוסובסקי יצא, חזר והודיע שהוא עומד על שלו. סטלין הציע לו לצאת שוב ולחשוב על כך טוב טוב.

תחשבו על הרגע הזה – אדם שכבר בילה שנתיים וחצי בתא נידונים למוות ("אני לא חוזר לשם שוב", - הוא אמר לבתו, כשזו שאלה, מדוע אבא לא נפרד לעולם מאקדחו האישי), מתעקש אל מול שני הקצבים הגדולים ביותר בהיסטוריה של ארצו – סטלין וז'וקוב, מגורש מן החדר פעמיים כדי לחזור בו, ולאחר שנכנס אל החדר בפעם השלישית, מודיע שלא שינה את דעתו המקצועית גם הפעם.

סטלין היה מפלצת, אבל גם מפלצות יודעות לפעמים להעריך אומץ וכישרון: "נחישותו של מפקד החזית מוכיחה שהמתקפה תוכננה בקפידה. וזוהי ערובה בטוחה להצלחה". ("חובת החייל", פרק 18 – "שני המאמצים – עיקריים").

"מבצע בגרטיון" הפך להצלחה הגדולה ביותר בחזית המזרחית, השמיד למעשה את קבוצת הארמיות "מרכז" של הגרמנים ופגע קשות במצבן של ארמיות ה"צפון". רוקוסובסקי קיבל דרגת מרשל, עיטור "גיבור ברית המועצות" וסטלין עצמו התחיל לפנות אליו בשמו ובפטרונים שלו (להבדיל מן הפנייה ב"חבר + שם משפחה" הרגילה שלו), כבוד שהיה שמור עד אז רק לרמטכ"ל המנוח שפושניקוב, שסטלין העריץ את כישוריו התאורטיים. כמו-כן, רוקוסובסקי גם מונה לפקד על מצעד הניצחון (ז'וקוב מונה "לקבל" את המצעד).

רוקוסובסקי וז'וקוב במצעד הניצחון

אפשר לסיים את הסיפור על אומץ כאן, אבל ראוי להזכיר שהאומץ של רוקוסובסקי פעל גם לטובת שתי הדמויות המאיימות הללו, ז'וקוב וסטלין: כאשר סטלין פנה נגד ז'וקוב אחרי המלחמה, רוקוסובסקי לא הצטרף להילולת הגינויים הכללית ועמד בגבורה מול איומים מחודשים של הבולשת.

אשר לסטלין, אז בימי "ההפשרה" של חרושצ'וב וחשיפת זוועות השלטון (מהן נעדרו, כמובן, תפקידו של חרושצ'וב ושל שאר "חושפי" הזוועות הללו), הוא ענה בשלילה נחושה לדרישה להשחיר את דמותו של "שמש העמים" ובחר להיות מודח, עקב כך, מתפקיד סגן שר הביטחון. שלישו, הגנרל-מאיור קולצ'יצקי, הסביר זאת בסלידה מפוליטיקה ולאו דווקא בהערצת הרודן המנוח.

ולקינוח, אגדה ידועה על האיש, שאין לי כל אפשרות לבדוק את אמינותה

אי אז בשנות הארבעים (אני לא בטוח, האם במהלך המלחמה או אחריה) דווח לסטלין שרוקוסובסקי נטש את משפחתו ומנהל רומן גלוי עם שחקנית הקולנוע ולנטינה סֵרוֹבָה, רעייתו של בכיר המשוררים הסובייטים בתקופה המדוברת, קונסטנטין סימונוב.

לשאלת דורשי טובתו: "אז מה, חבר סטלין, מה נעשה בו?", השיב סטלין ביושר: "מה נעשה, מה נעשה! אנחנו נקנא בו!".

בין אם נבחר להאמין לו או לא, בדבר אחד אין כל ספק – אומץ היה לרוקוסובסקי בשפע.

רוקוסובסקי ב-1945

יגאל ליברנט הוא דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב, וחוקר תולדות של רעיונות פוליטיים