דְּיוֹמָא
שיגור טיל טמי"ר ממערכת כיפת ברזל כדי ליירט את הרקטות ששוגרו מרצועת עזה לעבר ישראל, 13 במאי 2021   מקור: ויקיפדיה (דובר צה"ל)

ב-12 השנים החולפות בחרו ממשלות נתניהו במדיניות של חיזוק שלטון חמאס ברצועת עזה, או לכל הפחות במדיניות של הבטחת שלטון חמאס וזאת למרות ההצהרות הישראליות על הכוונות להחלישו.

ראיה לכך שמדובר בעיקרון מנחה של המדיניות הישראלית ניתן לראות בתכנית השלום שהציג הנשיא דונלד טראמפ: אחד מהתנאים לחידוש המשא ומתן על מדינה פלסטינית הוא פירוז רצועת עזה. זהו כמובן תנאי איש קש. לא רק שהרשות הפלסטינית לא מסוגלת לעשות זאת, ישראל מסכלת כל אפשרות כזאת, הן באמצעות מתן סיוע לחמאס ובידודו מסיכונים חיצוניים, והן באמצעות הפעלת לחצים על רשות הפלסטינית כדי לכפות עליה להתמקד בשרידותה. באופן הזה, יש לישראל גורם שלטוני שיאכוף את הביטחון ברצועת עזה בנפרד מהרשות הפלסטינית.

ישראל רואה ברצועת עזה "מדינת חמאס" דה פקטו, מבלי להכיר בכך באופן רשמי, כדי לא לשלם את המחיר המדיני של הכרה בארגון טרור. למדיניות הזאת ישנם מספר יתרונות בולטים. ראשית, מדיניות זו מחזקת את הפיצול המדיני של הפלסטינים. שנית, מדיניות זו מביאה לצמצום חופש הפעולה של הרשות הפלסטינית. שלישית, וחשוב מכל, המחירים קצרי הטווח של מדיניות זו קטנים, כיוון שמדובר בחלופה פסיבית שבה ההנהגה הישראלית אינה נדרשת להחלטות אותן ניתן לתקוף באופן ציבורי.

אולם, למדיניות הזו יש גם מחירים. ראשית, האיום הצבאי של חמאס גדל עם חלוף הזמן. הטכנולוגיות של ייצור רקטות – למשל באספקטים של טווח ושל דיוק הפגיעה – הופכות זמינות ופשוטות יותר. שנית, חמאס מנצח בתחרות על לב הציבור הפלסטיני. שלישית, לא ניתן לאיים בכיבוש רצועת עזה, כיוון שנתיב זה יצביע על כישלון מדיניותו של נתניהו מאז 2009, ולכן מדובר באיום לא אמין. כידוע, מנהיגים לא נוטים להודות בכישלון.

כלומר, הנחת העבודה העיקרית שעומדת מאחורי המדיניות הישראלית היא שניתן יהיה להכיל את האיום הצבאי של חמאס לאורך זמן ושאפשר יהיה לשמור על הבידול בין רצועת עזה לבין יהודה ושומרון. בסבב הלחימה הנוכחי, שתי הנחות העבודה האלו ספגו לכל הפחות מהלומה.

 

הנכות האסטרטגית של ישראל

המדיניות שנוקטת ממשלת ישראל כלפי החמאס ברצועת עזה מעדיפה את צמצום המחיר הפוליטי בטווח הקצר, על פני הצורך לקיים דיון אסטרטגי רציני על הטווח הארוך.

יתרה מזאת, בישראל קיימת נטייה לחשוב שאנחנו משחקים מול שחקנים לא רציונליים. מתפיסה זו נובעת המסקנה שלמעשה לא נדרשת חשיבה אסטרטגית וכל מה שצריך זה להלום באופן צבאי באויבים, כדי שהם יהיו מורתעים ולא ירצו לפעול נגדנו. פועל יוצא, אנחנו מתקשים בניתוח האינטרסים של היריבים שלנו, ובמקום זה אנחנו מדברים רק על כך שהם מורתעים – עד הרגע בו הם לא מורתעים ואז יש עימות.

חמאס הסלים את האש בגלל שהוא זיהה בפעם הראשונה הזדמנות אסטרטגית לקדם את מעמדו כנציג היחידי שנלחם על האינטרס הפלסטיני. אל-אקצא מהווה קונצנזוס פלסטיני, וזאת גם ביחס לאזרחי ישראל הפלסטינים. אחרי שישראל הצליחה לשבור באופן מוצלח יחסית את השימוש של החמאס בנרטיב השיבה, ירושלים ואל-אקצא זה הנרטיב הלאומי העיקרי שנותר לחמאס להשתמש בו.

חמאס ניצל את ההזדמנות שישראל העניקה לו והצליח לגרוף את כל הקופה – הכרה בארגון כמגן ירושלים, גילויי תמיכה של ערביי ישראל הצעירים בארגון וכיווץ נוסף במעמדם של אבו מאזן ושל הרשות הפלסטינית כהכנה ליום שאחרי לכתו של הראיס.

נכות החשיבה האסטרטגית-ביטחונית בישראל הביאה אותה לנהוג בעיוורון ביחס להזדמנות האסטרטגית שנוצרה לחמאס. נכות החשיבה הזאת גברה במהלך שנותיו של בנימין נתניהו בשלטון. נתניהו הרגיל את הציבור לכך שהוא לא נדרש לתת תשובות לנעשה, אלא אם מדובר בהצלחות ברורות שניתן לייחס לעצמו – כמו החיסונים. בנוסף, בשנים האחרונות נסוב הדיון הפוליטי רק סביב הסוגיה בעד נתניהו או נגדו, תוך זניחה מוחלטת של דיון בסוגיות מהותיות. אמנם, נתניהו אינו האחראי היחיד לכך, אבל תרומתו ניכרת. לראיה, אין למפלגת הליכוד מצע אידיאולוגי, וחברי הכנסת של המפלגה הם לא יותר מבובות-אומרות-הן של נתניהו.

 

ההקשר של סבב הלחימה הנוכחי

לכל מלחמה יש הקשר ייחודי. הפעם ההקשר הייחודי הוא המציאות הפוליטית בישראל, שכל כולה מושקעת במאבק ההישרדות המשפטית של ראש הממשלה. בשנתיים האחרונות נערכו ארבע מערכות בחירות, עשרות תפקידים לא אוישו, ולא הועבר תקציב. בישראל אין כיום מנגנון קבלת החלטות עצמאי ומקצועי שלא משמש רק לשירות גחמותיו הפוליטיות של ראש הממשלה.

הקליימקס של השבועיים האחרונים כאילו נכתב בתסריט הוליוודי: האסון בהר המירון, סיום הרמדאן, העברת המנדט ליריב פוליטי, והתקיימות היתכנות אמיתית להקמת ממשלה שנתניהו לא בראשה. בפעם האחרונה שהיה חשש כזה, נתניהו הורה לחסל את בהאא אבו אל-עטא – ימים ספורים לפני סיום המנדט של בני גנץ. כזכור, לאחר חיסולו של אבו אל-עטא נורו מטחים כבדים לעבר ישראל וצה"ל המשיך לתקוף ברצועת עזה, עד להשגת הסכם הפסקת אש לאחר יומיים.

נתניהו לא תכנן את ההסלמה מול חמאס. עם זאת, ההקשר הייחודי של מצבו הפוליטי והמשפטי הוביל את נתניהו להיות פחות זהיר לגבי ירושלים, ובהיעדר מנגנון קבלת החלטות מקצועי ואיכותי, איש לא יכול היה לזהות את הסיכונים הנובעים מכך (גם במירון איש לא התכוון שימותו 45 אנשים, אבל הלחץ הפוליטי הביא לכך שבמשך שנים נוטרלו גורמי המקצוע שצריכים למנוע מאסון כזה לקרות). כאשר העימות הגיע, נתניהו נמצא במצב פוליטי שונה מזה שנמצא בו בכל ההסלמות הקודמות. הפעם לא היה לנתניהו מה להפסיד פוליטית מהסלמה, וזאת בשונה מעקרון יסוד שהנחה אותו במשך 12 שנות כהונתו – להימנע מהטעות שעשה אהוד אולמרט ביציאה למלחמת לבנון השניה.

ההקשר האסטרטגי הייחודי של מבצע "שומר החומות" מתקיים לצד מה שנראה כמו מוכנות של צה"ל לעימות. ניכר שלצה"ל יש הפעם תכניות יעילות והוא מצליח לפגוע בחמאס בצורה קשה. אבל הבעיות האסטרטגיות של מדינת ישראל אינן ניתנות לפתרון צבאי פשוט. כל עוד אין לישראל מדיניות אסטרטגית מגובשת שמתלווה להפעלת הכוח הצבאי, המהומות הפנימיות במדינה שהן חלק מההתפוררות השלטונית לה אחראי נתניהו, הן תמונת הניצחון של מבצע "שומר החומות" – תמונת הניצחון של החמאס.

עמר דנק הוא סגן אלוף במילואים, שירת בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית, מהנדס ובעל תואר שני ביחסים בינלאומיים, ובעל הבלוג עמר אסטרטגיה

users: עמר דנק

הנקראים ביותר

החדשים ביותר