דְּיוֹמָא

פרק רביעי

"שלום, אלוהים!"

ואדים מניח את כפות ידיו על אבני הכותל החמות וחש כל גבשושית וגבשושית. השמש יוקדת, החולצה שלו רטובה והוא מרגיש שכואב לו להביט לעבר השמיים.

"שלום, ואדים."

"אני מבקש סליחה," אומר ואדים. "פעם לא האמנתי בך. פשוט חייתי לי".

"ועכשיו אתה מאמין?"

"מאמין. אבל לא מבין."

"נו, באמת. אף אחד לא מבין אותי."

"אגב, תודה – מצאתי עבודה."

"בבקשה."

"עם הדירה לא היה לי מזל. אבל אין לי טענות!" ואדים ממהר לתקן את עצמו. "אין לי טענות בכלל".

החום גובר. הזיעה זולגת מתחת לחולצתו. כמה אנשים שעומדים לידו קפאו בתפילתם.

"מה עוד חדש?" מתעניין אלוהים.

"אין מנהיגים במדינה. אתה יכול לעזור?"

"נראה".

ואדים מציץ בחטף בשעונו ואומר בנחישות: "זהו, אני מפסיק לבלבל לך את המוח!"

"אה, בטח. הרי קבעת עם עורך דין".

ואדים מסמיק.

את משרד עורכי הדין מצאה יוליה ניקולאייבנה הבלתי נלאית. בכיכר העגולה למחצה, שבה נמצא המשרד, המולה עצומה: בחורות צעירות תוקפות בזעם גברים מזוקנים וצועקות שהם מפריעים להן להתכונן למבחנים, עם המוזיקה הדתית שלהם. הגברים המזוקנים מגדפים אותן. הבנות, בתגובה, משליכות עליהם נעליים.

"מסתבר שהיום זה היום הבינלאומי של התקוממות הבחורות...".

עוברת בראשו של ואדים מחשבה מצחיקה, שגורמת לו לחייך.

כשהוא נכנס למשרד הוא מגלה שהשכנים שלו כבר הגיעו, ומצטרף אליהם. עורך הדין מתגלה כאדם נמוך קומה עם אף גדול. הוא יושב בכורסת עור ענקית ומרופטת ובוחן בהנאה את דמותה של מרינה העסיסית, בעלת הלחיים האדומות. לצווארו עניבה שעליה כתוב:"קג''ב– השירותים החשאיים".

יוליה ניקולאייבנה, לבושה בחליפה אדומה, מתחילה לספר את הסיפור ועורך הדין מתחיל סוף סוף להתרכז בפרטים.

– בהחלט מקרה מעניין – הוא אומר לאחר שתיקה קצרה. אני מבין שאתם ממשיכים לגור שם.

– כן – אנה המורה, אוחזת מטפחת בידה.

– תעברו לגור במקום אחר, ואני אטפל בעניין שלכם. אנחנו ננצח במשפט, אבל את הכסף הוא לא יחזיר.

– אין לנו כסף לשכור שוב דירה חדשה! – נלחץ ואדים – הרי שילמנו שנה מראש.

– אז אני לא אטפל בעניין שלכם.

יוליה ניקולאייבנה קופצת ממקומה, נרגשת, ומשקפיה בורקות:

– אנחנו לא נוותר! יש צדק בעולם. הרי זאת המדינה שלנו!

– נכון – מסכים עורך הדין בחיוך – ועכשיו תצאו, אני צריך לעבוד.

המבקרים, לבושים בבגדים זולים ספוגי זיעה, קמים ממקומם בחיפזון. עורך הדין מצמצם את עיניו ובוחן בדקדקנות את מרינה.

"שווה!" הוא מלטף באצבעותיו את בד הקטיפה של העניבה, שעלתה לו לא פחות מחמישה עשר דולר.

"אולי אקח אותה כמזכירה? לא, זה מסוכן. אולי היא מהקג"ב? ויש לי כאן תיקים־תיקים".

השכנים ההמומים יוצאים אל הרחוב ומתוך הרגל חסכני מתחילים לצעוד ברגל, עד התחנה המרכזית.

– אתם תראו, הוא עוד יצטער! – קוראת המורה, אבל אף אחד לא עונה לה.

האוטובוס שלהם מטפס בנהמת מנוע במעלה ההר, בין העצים, עד שנעצר בכניסה ליישוב. בלולים, הניצבים זה לצד זה בציידי הדרך מקרקרות תרנגולות. זו שעת אחר צהריים, והחום הכבד כבר מתחיל להתפוגג מעט. בכניסה לבית הם פוגשים בדיירים החדשים הסוקרים אותם במבט בוחן: פאני, קטנה ונמרצת, לראשה כובע עם פרחים מלאכותיים, בעלה האפרורי, ובתם החיוורת לוסיה, בת השלושים.

יוליה ניקולאייבנה רואה את הדיירים החדשים ושמחה:

– איזה יופי שאתם פה! עכשיו אנחנו רבּים יותר, ונילחם יחד בבעל הבית שלנו!

– אתם יכולים להילחם אומרת פאני – אנחנו כבר נסתדר לבד.

היא תופסת את בעלה ונכנסת פנימה.

לוסיה נשארת לעמוד על המדרגות החיצוניות. היא שולפת מתיק העור האדום שלה סיגריה דקה וארוכה עם פילטר חום ומציתה אותה.

– אני מאוד מאוכזבת – היא אומרת למרינה בקול צווחני. – הידיים שלי רועדות מעצבים. נפלנו בגדול! זה אבא שלי אשם בהכול. חתם בלי לבדוק.

– אני לא רוצה לדבר על זה יותר – עונה מרינה ומביטה בשעונה. – אלך להכין ארוחת ערב. אלכס שלי, אחרי סקס, מקבל כזה תיאבון...

היא קורצת ללוסיה ההמומה ופורצת בצחוק.

הדיירים התפזרו בחדרים. הערב הגיע, ועטף בכחול־כהה את הבית עם הפתח השחור של הכניסה והתמונות העליזות של החלונות. ואדים שוכב בשקט על הספה. בפינת החדר התעצמו הצללים, והוא מקשיב לקולה המונוטוני של יוליה ניקולאייבנה המדברת עם המורה בחדר הסמוך:

את יודעת, בעלי עסק בבניית מִתקני רקטות. העבירו אותנו ממרכז אסיה לאזור באיקל. את בעלי לקחו מיד – לבסיס, ואנחנו כמה נשים – גרנו בקרוואן. גרנו שם שבוע־שבועיים, עד שלא יכולנו לסבול את זה יותר ונסענו למפקד. לא נתנו לנו להיכנס אליו אבל היה מותר להתקשר. התקשרנו ואמרנו שאם לא יעשו סדר, אנחנו נכתוב מכתב לחרושצ'וב, שֶׁיֵּדַע מה הולך פה. המפקד קיבל אותנו הקשיב ואמר: "סעו חזרה, אני אטפל בזה". לא הספקנו להגיע בחזרה, וכבר באו ועדות, ועוד ועדות, והבתים שהיינו צריכים לעבור אליהם עוד לא היו מוכנים. אז הם גירשו אנשים מהכפר הסמוך. גרנו בבית כפרי, עם רצפה בצבע קש, סאונה וחצר משק. איזה תפוחי אדמה גדלו שם! אני חפרתי, ומרינוצ'קה שהייתה רק בת ארבע זרקה אותם לאדמה. ולאן כל זה נעלם?

אלכס השיכור דפק בטעות בדלת של חמותו וגרם לסיום השיחה ביניהן.

שלום אלוהים! / לאוניד לוינזון
כרמל, 2021
תרגום מרוסית: חוה ברכה קורזקוב, טניה חזנובסקי, תומר שריג
182 עמודים

לאוניד לוינזון עלה לישראל בשנת 1991. "שלום אלוהים" הוא ספרו השני שתורגם לשפה העברית. ספרו "ילדי פושקין" זכה בפרס עיריית סנקט פטרסבורג לרומן הטוב ביותר שנכתב בשפה הרוסית מחוץ לגבולות רוסיה

users: לאוניד לוינזון

הנקראים ביותר

החדשים ביותר