דְּיוֹמָא
הארי מוליש, 1999   מקור: ויקיפדיה (מיכאל הנדריקס)
בתמונה הארי מוליש, 1999

יצירתו של הסופר ההולנדי הארי מוליש הושפעה עמוקות ממלחמת העולם השנייה. מוליש, יליד 1927, היה בנם של מהגר מאוסטריה ושל אם יהודייה שהתגרשו ב-1936. בתקופת הכיבוש הנאצי עבד אביו בבנק גרמני שטיפל בנכסים שהוחרמו מיהודים. אחרי המלחמה נידון לשלוש שנות מאסר אך בזכות שיתוף הפעולה שלו עם הנאצים ניצלו אשתו לשעבר ובנו מגורלם של יהודי הולנד. לסבתו של מוליש מצד אמו לא שיחק המזל והיא נרצחה בתאי הגזים. עם ספריו נמנים "ההתנקשות" המצוין – הוצאת "כתר", 1988, בתרגומה של עדה פלדור – שמתרחש ברובו בתקופת הכיבוש ושהפך לסרט שזכה בפרס האוסקר לסרט הזר, ו-"תיק פלילי 40/61" שלא תורגם לעברית, אודות משפטו של אייכמן, בו נכח מוליש והאזין לעדויות.

"זיגפריד" סובב סביב הניסיון להבין את דמותו החידתית של היטלר, נושא שהעסיק את מוליש, וגם את בן דמותו בספר, הסופר רודולף הֶרְטֶר. להרטר ביוגרפיה זהה לזו של מוליש. הוא בן גילו, שבעים ושתיים, בעת התרחשות העלילה בנובמבר 1998, והוא אפילו נראה כמוהו. בעת ביקור בווינה, הוא מנסה להסביר למראיינת את האופן בו הוא מנסה לפצח דמויות חידתיות: "אם אני צודק בתפיסתי את הפנטזיה, צריכה להיות אפשרות להבין אותה [את הדמות החידתית] טוב יותר כששותלים אותה בתוך סיטואציה דמיונית וקיצונית, ומתבוננים בהתנהגותה". תוך כדי דיבור הוא מבין שבאופן כזה אולי יצליח לפצח גם את היטלר. הוא מנסה לברוא עבורו סיטואציות קיצוניות אך כאלה שמתיישבות עם מה שידוע עליו, ומתקשה בכך. הגורל מזמן לו פגישה עם זוג קשישים ששימשו כמשרתים ב-"קן הנשרים" באוברזלצברג, ואלה משתפים אותו בסוד שהחליטו לשאת עמם עד הקבר, וכעת הם מפקידים אותו בידיו. הסיטואציה הספרותית שאותה התקשה לברוא, התגלגלה אליו מן המציאות והוא מזועזע (אומר במאמר מוסגר שהזעזוע שלו הפתיע אותי, בהתחשב בכל מה שאנחנו יודעים על היטלר).

למה היטלר כל כך חידתי ורודנים רצחניים אחרים לא? הרטר אומר כי כשמתבוננים במנהיגים אחרים מסוגו, סטאלין לדוגמא, חשים את האדם שמאחורי החזות של המנהיג. היטלר, לעומת זאת, "היה בבחינת העדר ישות". סיפורם של בני הזוג מחזק את תפיסתו. "הגנרל יודל [...] אמר פעם שמבחינתו היה ונשאר הפיהרר כספר החתום. היום שברתי את החותם. הספר אינו אלא אחיזת עיניים, כל עמודיו ריקים. היטלר היה תהום מהלכת על שתיים. המילה האחרונה עליו היא 'לא כלום'". הוא סבור כי אין לחפש הסברים לשאלה איך התינוק אדולף הפך להיטלר בחוויות מחייו. "העדר כל יסוד מוסרי" – זה מה שעשה אותו מה שהיה. "הוא לא גילם דמות, כשם שנהוג לחשוב, אלא הוא היה מסכה שאין מאחוריה פנים: מסכה חיה. שריון מהלך, שאין בתוכו אדם". זהו, כמובן, פתרון שאינו מסביר דבר, וכאן נפרדות דרכיהם של מוליש ושל הסופר בן דמותו. מוליש אמר על התיאוריות ששם בפיו של הרטר כי הן מטורפות. הוא אף הרחיק את הרטר אל המיסטיקה ואל הבלתי טבעי כשהניח לו לקשור בין תקופת התממשותו של היטלר ברחם אמו לתקופת שקיעתו המנטלית של ניטשה, ומכאן הגיע לתובנה כי "הוא מעולם לא היה תינוק חף מפשע, בעודו עובר בבטן אמו כבר היה רוצח". אבל לא המסקנות הן העיקר כאן אלא הניסיון להתחקות על שורשי הרוע. מבחינת מוליש עצמו, כפי שהתבטא בראיון, לולא המיר את העיסוק שלו בהיטלר בכתיבה ספרותית, ייתכן שזה היה עולה לו בחייו.

"זיגפריד" הוא ספר יוצא דופן על הניסיון לפענח דמות שהיא כנראה בלתי ניתנת לפענוח, ועל מלאכת הכתיבה וההתגבשות של ה-"מה" ושל ה-"איך" (הרטר, אגב, סבור שה-"איך" הוא חזות הכל וה-"מה" שולי). מעניין ומומלץ.

זיגפריד: אידיליה שחורה / הארי מוליש
ספרית פועלים
2006
תרגום מהולנדית: רחל ליברמן
152 עמודים

אתי סרוסי היא מבקרת הספרים של אתר דיומא ובעלת בלוג סקירות ספרים

users: אתי סרוסי

הנקראים ביותר

החדשים ביותר