דְּיוֹמָא
שופט בית המשפט העליון מני מזוז   מקור: לע"מ (מארק ניימן)

סוגיית פיצולו של תפקיד היועץ המשפטי לממשלה שבה ועלתה לאחרונה בסדר היום הפוליטי. בהמשך לחזרתה של סוגיה זו לשיח הפוליטי, מני מזוז, שופט בית המשפט העליון בדימוס ובעברו היועץ המשפטי לממשלה, אמר בכנס לשכת עורכי הדין שנערך השבוע כי "אין ספק שפיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה יחליש דרמטית את מערכת אכיפת החוק בישראל".

מזוז הוסיף וציין כי "הכוח של היועץ המשפטי לממשלה נובע משילוב שני התפקידים [של היועץ המשפטי ושל ראש התביעה הכללית], ההפרדה תהיה מלאכותית. כדי לקיים מערכת אפקטיבית, חייבים לעשות שימוש בשני הכובעים ביחד".

אמירה זו של מזוז לא היכתה גלים – אולי משום שהוא כבר אמר דברים דומים בעבר. אולם זו אמירה שאמורה לעורר חלחלה בקרב כל מי שנאמן לדמוקרטיה שכן מה שמזוז בעצם טוען זה שפיצול בין תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לבין תפקיד ראש התביעה הכללית יחליש את ההשפעה של היועץ על שרי הממשלה וזאת משום שהם לא יחששו יותר מיכולתו להעמידם לדין. מזוז סבור שחובה להשאיר חרב דמוקלס של העמדה לדין מעל ראשם של השרים וזאת כדי שהייעוץ המשפטי יוכל לכפות את רצונו עליהם.

מי שמכיר את מזוז יודע, ולא מהיום, שנאמנותו מעולם לא הייתה לשלטון החוק או למשטר הדמוקרטי אלא אך ורק לאקטיביזם המשפטני הרדיקלי ולחיזוק עוצמתה של המערכת המשפטית כגורם על-שלטוני. בעיניו של מזוז, אנשי המערכת המשפטית, כולל הוא עצמו כמובן, תמיד היו מעל הדמוקרטיה ומעל שלטון החוק. במאמר זה אביא מספר מקרים הממחישים היכן נאמנותו של מזוז מצויה, אבל לפני כן, גילוי נאות.

למי שלא יודע, מזוז בשבתו כיועץ משפטי לממשלה החליט להעמיד אותי לדין בפרשת הנשיקה. כל המקרים עליהם אספר במאמר מלמדים על שורה של בעיות עקרוניות בהתנהלותו של מזוז, אבל יותר משאלו בעיות של מזוז אלו בעיות של המערכת המשפטית בכללותה. אבל אני, כמובן, מחויב בגילוי נאות אודות "ניגוד העניינים האישי" שלי בעניין מזוז. אם המקרים האלו משקפים בעיה בהתנהלותו של מזוז, ובכלל באופן התנהלותם של בכירי המערכת המשפטית – ישפוט הקורא.

 

מהלך הקריירה של מזוז

מזוז פרש לאחרונה פרישה מוקדמת מכהונתו בבית המשפט העליון. הפרישה עברה בשקט יחסי. במדיה החברתית לא היו הרבה התייחסויות לפרישה וגם התקשורת דיווחה על כך באופן לקוני למדי – מלבד כמובן כתב המשפט של ערוץ 13 אביעד גליקמן שצייץ ציוץ נרגש כי "עזיבתו של השופט מני מזוז היא אבידה גדולה לבית המשפט העליון".

אבל השקט שליווה את פרישתו של מזוז אינו במקומו. מדובר לא רק בעובד ציבור בכיר שלהחלטותיו היו השפעה ניכרת על ההיסטוריה של מדינת ישראל לאורך השנים אלא למייצג מובהק של אליטה המשפטית שהתפתחה במדינת ישראל בעשורים האחרונים, וחשוב לא פחות למי שמגלם את התפיסות הבעייתיות הרווחות בקרב אליטה זו.

מזוז החל לעבוד בפרקליטות המדינה תכף לאחר שהוסמך כעורך דין בשנת 1981. מזוז מילא שורה של תפקידים בפרקליטות עד שבשנת 1994 מונה למשנה ליועץ המשפטי לממשלה. בשנת 2004 הוא מונה למשרת היועץ המשפטי לממשלה, בה שימש עד לשנת 2010. בשנת 2014 מונה מזוז לכהונת שופט בבית המשפט העליון. מזוז לא עבד כמשפטן מחוץ לשירות המדינה. מזוז גם לא פיתח קריירה אקדמית כמשפטן ויש לו רק תואר ראשון במשפטים.

אפשר לומר, ותהיה זו לשון המעטה, שאופקיו המשפטיים של מזוז מעולם לא היו נרחבים במיוחד. אבל חשוב מכך, מזוז עוצב בדמות המערכת בה שירת. להבנתו, יש זהות אינטרסים מוחלטת בין טובת המערכת לבין טובת המדינה ואנשי המערכת – כמו המלכים-הפילוסופים במדינה של אפלטון – הם האליטה הראויה למשול במדינה לטובתה שלה, וזאת כפי שאפשר להיווכח מהמקרים המתוארים להלן.

 

מזוז והלכת פנחסי-דרעי

כידוע, בפסקי הדין בעניין דרעי ובעניין פנחסי קבע בית המשפט העליון כי ראש הממשלה "הסביר" חייב לפטר שרים שהוגשו נגדם כתבי אישום – זאת למרות שלא היה שום בסיס לכך בחוק יסוד הממשלה. לא זאת בלבד, בשנת 2001 הכנסת חוקקה מחדש את חוק יסוד: הממשלה מחדש והוסיפה סעיפים הקובעים במפורש כי כהונתם של שר וסגן שר תפקע ביום שבו הורשעו בבית משפט בעבירה שיש עמה קלון. מדובר בביטול חד משמעי של הלכת פנחסי-דרעי על ידי הכנסת. באופן לא מפתיע שופטי בית המשפט העליון המשיכו לטעון שלמרות הסעיפים הברורים והמפורשים בחוק יסוד הממשלה המתוקן, הלכת דרעי-.פנחסי עודנה שרירה וקיימת, אך טענות אלו נאמרו רק באוביטר דיקטום ומאז תיקון חוק היסוד, בג"ץ טרם פסק בניגוד להוראת חוק היסוד ברציו דסידנדי (כלומר לא ביסס מחדש את הקביעה כהלכה פסוקה).

אבל כל זה כבר ידוע. מה שאני רוצה לספר לכם זה על אירוע אזוטרי שקשור להלכת דרעי-פנחסי, השופך אור על דמותו של מזוז.

חברי למפלגה חבר הכנסת אופיר פינס רצה בזמנו לקבע את הלכת דרעי-פנחסי בחוק יסוד הממשלה. כלומר, פינס רצה לשנות את חוק יסוד הממשלה כך ששרים וסגני שרים שהוגש נגדם כתב אישום – חייבים להתפטר.

לא עבר זמן רב ומזוז, אז היועץ המשפטי לממשלה, התקשר לפינס וביקש ממנו לזנוח את הרעיון. מזוז יצא מנקודת הנחה שהכנסת תתנגד להצעת חוק כזו ותקבע שהסעיפים הקיימים בחוק יסוד הממשלה – הם המחייבים. לפיכך, סבר מזוז, מוטב להשאיר על כנו את המצב הקיים, שבו בית המשפט העליון יכול לבחור להתעלם מהוראה מפורשת בחוק יסוד.

 

היועץ המשפטי מזוז ומינויי הממשלה

בשני הסיפורים להלן אני רוצה להמחיש לכם כיצד היועץ המשפטי לממשלה משמש כזרוע קדמית של בית המשפט העליון בתוך הרשות המבצעת ומסייע לפלג האקטיביזם השיפוטי הרדיקלי בעליון לחמוס את שיקול הדעת של נבחרי הציבור לעצמו. שני הסיפורים אמנם עוסקים במזוז אך ישנם רבים כמותם גם ביחס לאחרים שכיהנו בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.

יעקב גנות היה מועמד לתפקיד מפכ"ל המשטרה. היועץ המשפטי לממשלה מזוז סבר כי המינוי כשר מבחינה חוקית וקבע כי "אין מניעה משפטית" שיכולה לגרום לפסילת מינוי גנות למפכ"ל. עם זאת, מזוז טען כי המינוי בעייתי עקב עברו של גנות (13 שנים קודם לכן גנות הואשם בחשדות לקבלת שוחד, ומרמה והפרת אמונים וזוכה בבית המשפט אך בפסק הדין השופטים העבירו ביקורת על התנהלותו). לפיכך, מזוז הדגיש כי יש לשקול לא רק את שאלת המניעה המשפטית אלא את כל השיקולים הרלוונטיים, ביניהם הצורך ברכישת אמון הציבור במינוי מפכ"ל חדש למשטרה.

בסופו של דבר, הממשלה לא הצליחה למנות למפכ"לות אדם ששירת 44 שנים במשטרת ישראל ובשב"ס, סיים את שירותו בדרגת ניצב, פיקד על משמר הגבול, ובמסגרת שירותו קיבל את עיטור המופת וציון לשבח, וזאת משום "הבעייתיות" של המינוי ועל אף שלא הייתה מניעה משפטית למנותו.

אבל המעורבות של מזוז במינויי הממשלה – מעורבות ללא שום בסיס בחוק הכוונה – הגיעה לשיא בפרשת לביא.

יואל לביא, ראש עיריית רמלה, היה מועמד לתפקיד ראש מִנהל מקרקעי ישראל. למרות שוועדת איתור שאושרה על ידי היועץ המשפטי לממשלה המליצה על לביא – מועמדתו נפסלה לאחר שמזוז קבע שמינויו של לביא "פסול ובלתי סביר" משום שהתבטא באופן לא ראוי נגד הציבור הערבי.

לביא היה ראש עיר מצטיין, שהיה מקובל גם על רבים מערביי עירו, אבל התבטאויותיו לא נשאו חן בעיני היועץ המשפטי לממשלה מזוז והלה אסר על ראש הממשלה אולמרט להביא את המינוי לאישור הממשלה.

לביא עתר לבג"ץ אך עתירתו נדחתה. בפסק הדין של נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש נקבע כי מזוז טעה כשאסר להביא את המינוי לאישור הממשלה, אבל באותה נשימה נקבע כי אילו הובא המינוי לממשלה, הייתה הממשלה חייבת לקבל את עמדת היועץ המשפטי לממשלה. פסק דין אורווליאני למופת השב ומלמד על שיתוף הפעולה בין המערכת המשפטית לבין הפקידות המשפטית בהכפפת נבחרי הציבור למרותם.

 

האינטואיציה המשפטית של מזוז

תהליך המשפטיזציה, שהחל בבית המשפט העליון ובהרחבת היקף הביקורת השיפוטית על פעולת הרשות המבצעת, פעפע גם לתוך בירוקרטיה המשפטית. תהליך זה בא לידי ביטוי, בין היתר, בהעצמת כוחם של היועץ המשפטי לממשלה ושל היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה, שקיבלו הלכה למעשה חופש מוחלט לפרש את החוק במנותק מכוונת המחוקק ומהוראות החוק כפשוטן. כיום, שרי הממשלה אינם יכולים להוציא אל הפועל מדיניות אלא באישור היועצים המשפטיים של משרדיהם, ומאחר שהללו מתמנים על ידי היועץ המשפטי לממשלה וכפופים לו, בכל עימות בינם לבין השרים הם זוכים אוטומטית לתמיכתו.

כדי להבין עד כמה מערכת הייעוץ רואה בעצמה ישות העומדת מעל שלטון החוק ומעל הדמוקרטיה, ראוי לצטט דברים שאמר מזוז בכנס שהתקיים ב-2017 באוניברסיטת בר-אילן, שם סיפר כיצד פעל כיועץ משפטי לממשלה:

"כיועץ משפטי אני עבדתי על פי דוקטרינת הרמזור... אדום, זה המקרים המובהקים של אי חוקיות... ירוק... מעשה ברור שהוא מותר... המקרים הקשים הם מקרים כתומים, האור הכתום, ששם אין תשובה ברורה. אין חוק או פסק דין שאוסר פעולה כזו, אבל התחושה [הסובייקטיבית של מזוז – ח. ר.] היא שזה לא עולה בקנה אחד עם עקרונות משפטיים ותפיסות יסוד משפטיות וכולי. וכאן היועץ המשפטי לממשלה צריך לקבל הכרעה קשה, אם הוא בא לממשלה או לשר ואומר: 'למרות שאין לי אסמכתא מובהקת שמה שאתה הולך לעשות הוא בלתי חוקי, אני אומר לך שזה בלתי חוקי ולכן אסור לך לעשות זאת'... אני חושב שליועץ המשפטי אין מנוס, הוא נתקל בדברים לא מעטים שבהם למרות שאין תשובה ברורה, האינטואיציה המשפטית שלו [הדגשה שלי – ח. ר.] אומרת לו שזה דבר לא חוקי, ולמרות שהוא לא יכול להצביע על חוק או פסק דין שמבסס את זה, הוא צריך לעמוד מאחורי אמירה כזאת גם אם היא לא סגורה בפסיקה או בחקיקה".

שופט בית המשפט העליון מני מזוז בכנס באוניברסיטת בר אילן

לקרוא ולא להאמין.

מזוז טען כי האינטואיציה של היועץ המשפטי לממשלה עומדת מעל החוק ומעל פסקי הדין. במילים אחרות, דעותיו האישיות של היועץ המשפטי לממשלה – שאינן מבוססות על החוק או על הפסיקה – הן שקובעות מה מותר ומה אסור.

 

מזוז ושלטון החוק

"שלטון החוק" הוא אחד מעקרונות היסוד של הדמוקרטיה הליברלית ומשמעותו היא כפיפות הכול, מהאזרח הקטן ועד השליט, לחוק. כלומר, משמעות העיקרון היא שכולם – ללא יוצא מן הכלל – שווים בפני החוק.

באותו כנס באוניברסיטת בר אילן הציג מזוז את מערכת היחסים הראויה לדעתו בין היועץ המשפטי לממשלה לבין שלטון החוק כאשר דן בעתירות לבג"ץ נגד החלטות היועץ המשפטי לממשלה. למרות שמזוז מכיר בסמכותו של בג"ץ לבקר את החלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה, הוא סבור שעל שופטי בית המשפט העליון ליישם סמכות זו אחרת מכפי שהם נוהגים עם שאר בעלי הדין המתייצבים לפניהם:

"יש כללי יישום שונים של ביקורת שיפוטית, לפי סוגי המבוקרים ולפי סוגי ההחלטות, ואני חושב שגם הביקורת השיפוטית על היועץ המשפטי לממשלה צריכים להיות לה מאפיינים ייחודיים, שאחד מהם... הוא שבית המשפט חייב להיות רגיש למחיר הנלווה לביקורת השיפוטית שלו על היועץ המשפטי לממשלה... במובן שכל החלשה של היועץ המשפטי לממשלה דרך הביקורת השיפוטית, המחיר שלה יכול להיות הרבה יותר יקר מהרווח של אותה ביקורת. ולכן צריך למצוא את נקודת האיזון. יועץ משפטי שבית המשפט העליון יקבע שהחלטה שלו, שחוות הדעת שלו, מוטעית... עלולה להיפגע משמעותית גם המעמד הציבורי שלו, אבל מה שיותר חשוב – המעמד שלו מול רשויות השלטון, והיכולת שלו מכאן ולהבא לכפות על השלטון לפעול כחוק. ולכן חייבים לשקלל את הנזק הסביבתי הזה לתוך שיקול הדעת של בית המשפט, כאשר הוא שוקל התייחסות לחוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה. זה נכון גם לגבי הכרעה אופרטיבית של בית המשפט, וזה נכון גם לגבי הרטוריקה של ההכרעה של בית המשפט. לפעמים הרטוריקה חשובה לא פחות. לפעמים בית משפט דוחה עתירה, אבל הרטוריקה של הביקורת הכרוכה בכך פוגעת יותר מאשר תוצאה הפוכה שבה הייתה מתקבלת עתירה עם רטוריקה אחרת".

שופט בית המשפט העליון מזוז אומר ללא כחל ושרק שעיקרון שלטון החוק לא תקף ליועץ המשפטי לממשלה. דין אחד לפשוטי העם (ולנציגיו הנבחרים של העם) ודין אחר ליועץ המשפטי לממשלה.

משיטתו של מזוז נובע שלממשלה המתנגדת לעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה קל וחומר לפוליטיקאי הנתבע בפלילים על ידי היועץ המשפטי לממשלה, אין סיכוי לקבל משפט צדק בבית המשפט העליון – וזאת גם כשעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה מנוגדת לחוק. כאשר היועץ המשפטי מעורב בהליך משפטי בבית המשפט העליון – לא הדין והצדק הם הקובעים בעיניו של השופט מזוז, ולא זכויות הנאשם והראיות מכריעות במשפט לשיטתו, אלא אך ורק יוקרתו ומעמדו של היועץ המשפטי לממשלה.

 

השופט מזוז וממלכת ניגודי העניינים

כששר המשפטים אמיר אוחנה רצה למנות ממלא מקום לפרקליט המדינה, היועץ המשפטי לממשלה ד"ר אביחי מנדלבליט הוציא חוות דעת האומרת כי יש מניעה משפטית לעשות זאת. למנדלבליט לא הפריע שחוק שירות המדינה (מינויים) הסמיך באופן מפורש את השרים למנות ממלאי מקום במשרדם ולא נתן ליועץ המשפטי לממשלה שום מקום בהליך המינוי הראשוני. אבל שר המשפטים סירב לוותר לדרישה הלא חוקית של היועץ המשפטי לממשלה והצליח, אחרי מאבק לא פשוט, למנות את דן אלדד לתפקיד ממלא מקום פרקליט המדינה.

אבל אז עברו שלושה חודשים ושר המשפטים היה צריך, על פי דרישת החוק, להאריך את המינוי לתקופה נוספת. עתירה הוגשה נגד החלטתו של שר המשפטים. העותרים ביקשו להוציא צו על תנאי שיאסור על השר להאריך את מינויו של דן אלדד כממלא מקום פרקליט המדינה. שעה קלה לאחר הגשת העתירה נתן השופט מזוז צו ארעי המונע את הארכת מינוי של דן אלדד, ובנוסף, ואף שלא הוגשה בקשה שכזו בעתירה, כלל הצו הוראה "למניעת מינויו של ממלא מקום אחר עד למתן החלטה אחרת".

החלטה זו, שניתנה מיוזמתו של מזוז, הייתה גם חסרת סמכות וגם חסרת תקדים. למעשה, מזוז נכנס לזירת התגוששות על פי עמדותיו ודעותיו ולא על פי טיעונים שהוצגו לו.

אבל פה לא הסתיים הסיפור.

בחודש נובמבר 2019, במסגרת כנס בחיפה, התבטא מזוז בחריפות רבה נגד שר המשפטים אוחנה. בתגובה לשאלה שנשאל אודות אמון הציבור במערכת המשפטית במצב "שיש שר שאפילו זורק בליסטראות בה", ענה מזוז: "המצב של שר משפטים לעומתי, או בכלל שר לעומתי, הוא מצב בעייתי, מטריד, מציק". אחרי כן הביא מזוז דוגמא שנייה של שר לאיכות הסביבה לעומתי.

השר אוחנה ביקש כי השופט מזוז יפסול את עצמו. השופט מזוז דחה את בקשת הפסילה וכתב, בין היתר: "דברים קצרים אלה, שהיו בתשובה לשאלה, לא התייחסו באופן ספציפי למבקש, או לפעולה או החלטה קונקרטית שלו, אלא באופן כללי לתופעה של 'שר לעומתי', כאשר הדוגמה שצוינה התייחסה דווקא לשר להגנת הסביבה"

כאשר העניין הגיע לנציב התלונות על השופטים, השופט אורי שהם, קבע הנציב כי "ראוי היה להימנע" מהדברים שנאמרו אך דחה את הטענה שמזוז שיקר בהחלט שיפוטית.

אבל כל מי שמקשיב למה שמזוז אמר בכנס יכול לראות בעצמו שהשופט הנכבד שיקר בדברים שכתב בהחלטה השיפוטית.

כך, למשל, גיא זהר, מגיש תוכנית הטלוויזיה "מהצד השני", הראה כיצד השופט מזוז ממש לא דייק בדבריו.

ברוכי קרא, הפרשן המשפטי של ערוץ 13 ומי שאינו ידוע כמבקר של משוגות המערכת המשפטית צייץ בטוויטר: "התיאור בהחלטת מזוז אינו תואם המציאות שהיתה שם. ברור שמזוז כיוון לאוחנה".

חן מענית, עורך מדור המשפט של עיתון גלובס שהיה מי שערך את הריאיון עם מזוז בכנס, צייץ בטוויטר: "היה ברור לגמרי גם בזמן אמת שמזוז מדבר על שר המשפטים אוחנה". במאמר שכתב בנושא, מענית אף הגדיל והציג את הדברים כהווייתם: "האמירה של מזוז, בהחלטה שיפוטית, כי הוא כלל לא התייחס בדבריו ספציפית לאוחנה היא ממש מופרכת, שלא לומר, אי אמירת אמת"

אני תמה מה היה קורה לשר בהליך שיפוטי אילו הצהיר הצהרת שקר? למען האמת, אין כאן מקום לתמיהה, שכן על פחות מכך הועמד השר יעקב נאמן לדין.

 

מזוז ופיצול משרת היועץ המשפטי לממשלה

ונסיים בסוגיית פיצול משרת היועץ המשפטי לממשלה עמה פתחנו את המאמר.

כידוע, ליועץ המשפטי לממשלה ישנם מספר תפקידים. הוא מכהן הן כיועץ משפטי של הרשות המבצעת, הן כראש התביעה הכללית והן כאחראי בלעדי על ייצוג הממשלה בערכאות. היועץ המשפטי לממשלה אף שייך לעצמו אחריות על ייצוג האינטרס הציבורי ושמירה על קיום החוק.

מדובר בתפקיד בעל עוצמה רבה ביותר ובריכוז סמכויות שאין לו אח ורע במדינות דמוקרטיות. פרופ' שלמה אבינרי המחיש אנומליה אנטי דמוקרטית זאת על דרך האבסורד: "הנה שאלה שבדרך כלל לא נשאלת בקורסי מבוא למדע המדינה: מיהי האישיות בעלת הסמכות הרחבה ביותר בעולם הדמוקרטי: נשיא ארה"ב? ראש ממשלת בריטניה? נשיא צרפת? לא ולא. התשובה הנכונה היא: היועץ המשפטי של ממשלת ישראל".

אבל מעבר לסתירה בין העוצמה הרבה שיש ליועץ המשפטי לממשלה לבין עיקרון האיזונים ובלמים ההכרחי בדמוקרטיה ליברלית, לא קשה לראות כי ישנו ניגוד עניינים מוסדי בין התפקידים השונים הכלולים במשרה. אבינרי הגדיר זאת היטב: "במצב הנוכחי מדובר באישיות שאינה נבחרת, שנגועה בניגוד סמכויות ועניינים: מצד אחד הממשלה ממנה אדם שאמור להיות יועצה המשפטי – אבל הוא אינו מייעץ לה, אלא מכתיב לה מה מותר ומה אסור לה לעשות (סמכות האמורה להיות בידי בית המשפט העליון, ולא בידי פקיד); אף שאין הוא נבחר ציבור, הוא משתתף בישיבות הממשלה ועיני הכל נשואות אליו – הן משום שהוא משגיח הכשרות האולטימטיבי של הממשלה, והן משום שבידיו הסמכות להגיש כתב אישום נגד כל אחד משרי הממשלה שמינתה אותו. מצד אחר – אי אפשר לפטרו. כיצד ייתכן שאותו אדם יהיה גם יועץ לראש הממשלה וגם מי שיכול להכריע אם להעמידו לדין?".

דברים נכוחים אלו ברורים לכל אדם בעל יושרה. לא משנה אם אתם תומכי בנימין נתניהו או מתנגדיו, האם אתם מרגישים בנוח כאשר המשפטן שהעמיד את ראש הממשלה לדין מייעץ לו באופן יומיומי? האם אתם זה לגיטימי בעיניכם שהיועץ משפטי לממשלה מתערב בסוגיית מימון ההגנה של חשוד אותו העמיד לדין במסגרת תפקידו כראש התביעה הכללית?

ניגוד העניינים המוסדי הביא מספר שרי משפטים לפעול למען פיצול משרת היועץ המשפטי לממשלה ובייחוד להפריד בין תפקיד הייעוץ המשפטי לבין תפקיד ראש התביעה הכללית.

אבל מה שברור לכל אדם בעל יושרה לא ברור בהכרח למשפטנים בשירות המדינה – ובייחוד לא ברור למי שמכהן כיועץ משפטי לממשלה או שנהג לכהן במשרה.

כמו פרופ' דניאל פרידמן לפניו וכמו איילת שקד אחריו, גם פרופ' יעקב נאמן התכוון לפצל את משרת היועץ המשפטי לממשלה כאשר כיהן כשר משפטים. מזוז, אז היועץ המשפטי לממשלה, תקף בחריפות את הצעתו של שר המשפטים וזאת למרות שבאותה העת שימש כעובד מדינה בכיר המנוע מלבקר את החלטות הממשלה בפומבי (כמובן שנהלים כגון אלו ובכלל דרישות המנהל התקין אינם חלים על בכירי ובחירי המערכת המשפטית).

מזוז שטח מספר טיעונים נגד הפיצול אבל אחד מהם היה מעניין במיוחד – טיעון בו מזוז הביע באופן בוטה את מה שהביע באופן יותר מרומז השבוע: "ביום שאחרי הפיצול נעמוד במצב בו כל שר יעשה כאוות נפשו, תוך התעלמות מוחלטת מחוות הדעת של היועצים המשפטיים". כלומר, יש לשמור את האיום בתיק פלילי מעל ראש של השרים כדי שיכופו ראשם בפני "עצתו" של היועץ המשפטי לממשלה. ממש פרוטקשן משפטי.

חשוב מאוד להבין שלא מדובר ברעיון הקיים רק במישור התיאורטי.

בתקופת כהונתו של אהוד אולמרט כראש הממשלה, גורלו המשפטי היה בידי מזוז – בשבתו כראש התביעה הכללית. באותה עת, אולמרט ניסה לקבל כמה החלטות למורת רוחו של מזוז – בשבתו כיועץ המשפטי לממשלה. דורשי טובתו של אולמרט הזהירו אותו לבל יתעמת עם מזוז (היועץ), שאם לא כן מזוז (התובע) עלול להתחשבן איתו. בנסיבות אלה נאלץ אולמרט לקבל את דרישותיו של מזוז כמעט בכל תחום שבו היו ביניהם חילוקי דעות.

 

רודנות המשפטנים

למרות שמאמר זה עוסק במזוז, מזוז אינו הנושא האמיתי של המאמר. הדרך בה מזוז תופס את רצון נציג המערכת המשפטית כמחליף את הדין וכמצוי מעליו, נאמנותו של מזוז למערכת המשפטית במקום לשלטון החוק ונכונותו לשקר במצח נחושה במסגרת הליך שיפוטי, מאפיינים רבים במערכת המשפטית. נציגי האקטיביזם השיפוטי הרדיקלי בבית המשפט העליון ובפקידות המשפטית רואים בעצמם מלכים-פילוסופים – אם לא מלאכי מרום – הפטורים מזוטות כמו שלטון החוק או ריבונות העם.

מזוז סיים את תפקידו, אבל ההתנהלות האנטי דמוקרטית של המערכת המשפטית על זרועותיה השונות תימשך גם אחריו. מעבר לסיבות העקרוניות בגינן יש לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה – ובעיקר סיום ניגוד העניינים המוסדי החריף המגולם בתפקיד היועץ/תובע והכפפתו לעיקרון האיזונים ובלמים – חשוב לבצע את הפיצול כדי לשוב ולהעמיד את הדמוקרטיה הליברלית מעל רודנות המשפטנים.

חיים רמון כיהן כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל

users: חיים רמון

הנקראים ביותר

החדשים ביותר