דְּיוֹמָא
ג'ניפר איגן, 2019   מקור: ויקיפדיה (הריין גודלוגסון)
בתמונה ג'ניפר איגן, 2019

הזמן עושה בנו שמות. הבריון הזה נוכח בחיינו ללא הרף, אך אנו חשים את השפעותיו ואת נזקיו רק במבט לאחור. איך הגעתי משם לפה, תוהה אחד האנשים בספר, "זאת השאלה שאני רוצה ללכת עליה ראש בראש: איך מכוכב רוק נהייתי אפס שמן שאף אחד לא שם עליו? בואו לא נעמיד פנים כאילו זה לא קרה". ואדם אחר מפנטז כיצד הוא נכנס למקום שהיה בו שנים רבות קודם, "ומוצא את עצמו שם – את אלכס הצעיר, מלא כולו תכניות ואמות מידה גבוהות, כששום דבר עוד לא הוכרע". באוסף תמונות בפרוזה, הנעות ללא סדר מסוים בין הזמנים, ג'ניפר איגן מספרת את סיפורן של מספר דמויות לאורך שנים, בלתי מודעות לעתיד, אך מודעות עד מאוד לעבר.

קליידוסקופ הוא תיאור הולם של הספר, שאינו רומן במובן המקובל, בגלל המשחק בזמנים ובגלל שבירת המוקדים הסיפוריים שלו. למעשה, הוא קרוב יותר לאוסף של סיפורים, שאותן דמויות מככבות בהם, לעתים במרכז הבמה ולעתים בשוליים, כשלכל סיפור מתלווה ברקע הידע שהקורא צבר לגביהן. הדמויות המרכזיות, שמהן מסתעפות ועליהן משתרגות הדמויות האחרות, הן של סאשה, שבפרק הראשון אנו מתוודעים אל בעיית הקלפטומניה שלה, ושל בני סלזאר, מפיק מוזיקלי שסאשה הייתה בפרק זמן מסוים העוזרת האישית שלו. משני הפרקים הראשונים, שבהם סאשה ובני מסופרים אי אז באמצע הזמן, המוקד עובר אל החבורה שהקיפה את בני בתיכון; אל מפיק מוזיקלי, שבני ביקש להרשים בזמנו, המתואר בעת בילוי עם ילדיו ועם חברים בספארי באפריקה; משם בקפיצה גדולה קדימה אל ערש הדווי שלו; חזור מעט בזמן אל חבר בלהקת התיכון של בני, שהפך לשרת, וחי בבדידות מעיקה; וכן הלאה עד לילדותה של סאשה, ועד לאלכס, שהוזכר כדמות שולית בפרק הראשון כדייט של סאשה, וכעת הוא זה שמבקש למצוא את עצמו הצעיר בדירתה.

מרבית העלילות מתרחשות סביב העיר ניו יורק וסביב סצנת המוזיקה, אך חלקן מפליגות הרחק – לאיטליה ולאפריקה – וחלקן מתמקדות בעיסוקים אחרים, כמו העיתונאות של ג'ולס, גיסו של בני, והיחצ"נות של דולי, המעסיקה לשעבר של סטפני, אשתו של בני. גם סגנונן של העלילות מגוון, כשהן מסופרות בגוף ראשון או שלישי, ופעם אחת אף בגוף שני, כשהדמות המרכזית חווה ניתוקים מעצמה. הדבר בולט במיוחד בפרק שבו אליסון, בתה של סאשה, מספרת על משפחתה באמצעות מצגת פאואר פוינט. תחילה ההפלגה הסגנונית הזו נראתה לי כגימיק, אבל מדף לדף הסיפור של אליסון הפך מזוקק יותר ויותר, והגימיק קיבל הצדקה.

הפרק האחרון, שסוגר מצוין את הספר, מכיל כמה מִינִי-נבואות טכנולוגיות ולשוניות, שקצת חרקו לי. מכל מקום, הן חייבו יצירתיות מצד המתרגם יואב כ"ץ, שעשה עבודה נאה בתרגומו של הספר כולו. לדוגמא, שפת המסרים המדולדלת, המתחכמת להשמיט תנועות, כמו זו "if thr r children, thr mst b a fUtr, rt?" תורגמה לטקסט עברי, המתייפייף באותיות לועזיות, מסוג "אם יw ילדיm, סיmן wיw עTיד, נכiן?". בחירה מוצלחת בעיני.

ג'ניפר איגן נקטה בשיטה דומה של תנועות בזמן ושל סיפורים הנקשרים זה לזה, גם בספרה המאוחר יותר, "חוף מנהטן". בניגוד לספר המאוחר, שבו הסגנון יצר גודש מיותר, ועורר בי תחושה של "תפסת מרובה לא תפסת", ב-"מפגש עם חולית הבריונים" מתקיים בסופו של דבר מיקוד סיפורי ורעיוני. בין אם מדובר ברומן ובין אם בסיפורים – ואין באמת חובה להגדיר – הספר הוא יצירה מגובשת, ואני ממליצה עליו.

מפגש עם חוליית הבריונים / ג'ניפר איגן
עם עובד, 2013
תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ
462 עמודים

אתי סרוסי היא מבקרת הספרים של אתר דיומא ובעלת בלוג סקירות ספרים

users: אתי סרוסי

הנקראים ביותר

החדשים ביותר