דְּיוֹמָא
בית המשפט העליון   מקור: ויקיפדיה

הדיון שנערך לאחרונה בבית המשפט העליון, בהרכב מורחב מאד, בעתירות נגד חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי (חוק יסוד הלאום), עורר ביקורת ציבורית על עצם נכונותו של בית המשפט לשקול את ביטולו של חוק יסוד. אלא שבסופו של יום התברר, כצפוי, שהסיכוי שבית המשפט ייענה לעתירות הוא אפסי.

אולם עצם קיום הדיון בעתירות נגד חוק יסוד הלאום הותיר תחושת אי נוחות. בית המשפט חזר והבהיר לעותרים את מה שהיה ברור מלכתחילה: שאין כל סתירה הכרחית בין סעיפי חוק היסוד לבין עקרונותיה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית, וכל סתירה אפשרית כזו שתתעורר – ניתן יהיה להסירה בדרך הפרשנות.

כל כך היו אמירות אלו מובנות מאליהן, שהתעוררה תהייה מה צורך ראה בית המשפט לכנס את ההרכב הנכבד לדון בסוגיה זו? ומה צורך ראה בית המשפט לדון בעתירה תיאורטית נגד חוק יסוד – על כל הבעייתיות הרבה שבעתירה מעין זו – במקום להמתין לראות האם בכלל הכרעה משפטית בעניין זה תהיה נחוצה לצורך מעשי כלשהו?

התשובה היא שבמידה רבה לבית המשפט העליון לא הייתה ברירה. זוהי הדינמיקה – המזיקה בעיני – שנוצרה בשנים האחרונות סביב הגשתן של עתירות ציבוריות.

עתירות ציבוריות – מופשטות, תיאורטיות, קלושות ומוקדמות ככל שתהיינה – זוכות לכבוד מלכים בבית המשפט העליון, שבמקום לדחותן על הסף, מקיים בהן דיונים רחבי הרכב ובעלי פרופיל תקשורתי גבוה. כך היה גם בעניין העתירות נגד כהונתו של נתניהו כראש ממשלה לאחר שהוגשו נגדו כתבי האישום. גם עתירות אלה נדחו, פה אחד, אך רק לאחר דיון מתוקשר מאד.

ריבוין של עתירות ודיונים מעין אלה מחייב, לדעתי, לשוב ולשקול בכובד ראש את החזרתה של דרישת המעמד (הידועה גם כזכות עמידה) למשפט הציבורי הישראלי.

מבין שלל הרפורמות המוצעות לריסון האקטיביזם השיפוטי – בצל הביקורת הגוברת בשנים האחרונות על מעורבותו המופרזת של בית המשפט העליון בסוגיות ציבוריות ופוליטיות – דומני שזאת הפשוטה ביותר. יש להחזיר את דרישת המעמד כתנאי להגשת עתירה לבית המשפט. כלומר, הדרישה שהעותר יצביע על זכות משפטית אישית שלו שנפגעה באופן ממשי באופן שמצדיק את עתירתו ומבסס אותה.

• עִמְּדוּ על זכות העמידה הרחבה

• שלטון החוק – על הצורך להסדיר את דרישת המעמד בחקיקה

• בחזרה לזכות העמידה המסורתית

 

השינוי בפסיקה

כידוע, דרישת המעמד נהגה במשפט החוקתי הישראלי מאז הקמת המדינה ועד אמצע שנות השמונים. דרישה זו צומצמה מאוד והלכה למעשה בוטלה בשנת 1986 בעניין רסלר (בג"ץ 910/86).

במהלך המחצית הראשונה של שנות השמונים, עו"ד יהודה רסלר עתר מספר פעמים נגד הסדר הפטור מגיוס שניתן לבני ישיבות. עתירות אלו נדחו בשל היעדר מעמד ובשל חוסר שפיטות. רסלר לא הצליח להצביע על זכות אישית שלו שנפגעה מהפטור מגיוס שניתן לבחורי ישיבות, ולפיכך גם לא הצליח לגרור את בית המשפט אל הזירה הפוליטית. "השאלה אם יש או אין לגייס בחורי ישיבות היא ביסודה בעיה ציבורית, שיש להשאיר את פתרונה בידי הגורמים הפוליטיים, שמתפקידם להכריע בענין זה" פסק יצחק כהן, אז ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון, כאשר דחה את העתירה שהגיש רסלר בנושא בשנת 1981 (בג"ץ 448/81).

אך בשנת 1986, בתגובה לעוד עתירה של עו"ד רסלר בנושא, חל מהפך בעמדתו של בית המשפט העליון. בפסק הדין אותו הוביל השופט אהרן ברק – תוך הסתייגויות מסוימות של מאיר שמגר והסתייגויות נמרצות יותר של השופטת מרים בן-פורת – נזנחה הן דרישת המעמד והן עילת השפיטות. האזהרות לפיהן הדבר יוביל למעורבות רבה יותר של בית המשפט בסוגיות פוליטיות, וממילא יפגע במעמדו ובאמון הציבור בו – נדחו כמעט כלאחר יד.

 

עליית העותר הציבורי

כתוצאה מהשינוי שחל בפסיקה, מאמצע שנות השמונים ואילך, שערי בית המשפט העליון נפתחו לרווחה לכל עותר ציבורי.

עמותות איכות שלטון למיניהן, קליניקות משפטיות, שדולות פוליטיות וסתם אזרחים שאכפת להם, הניחו בפני בית המשפט כל בעיה חברתית שהיא. החל מהעתירות לפיטוריהם של דרעי ופנחסי בשל הגשת כתבי אישום ועד העתירה לפסילת מועמדותו של נתניהו בעילה דומה, עבור בעתירות נגד הפרטת בתי הסוהר ובעתירות נגד קיומם של מסלולים נפרדים לחרדים באקדמיה, וכלה בעתירות כנגד חוק יסוד הלאום.

כל אלה ועוד רבות אחרות הן עתירות שהיו נדחות על הסף לו נהגה כאן דרישת המעמד – דרישה מינימאלית וטריוויאלית בבתי משפט עליון אחרים, כמו למשל בבית המשפט העליון בארצות הברית.

 

צמצום הדרישה לזכות עמידה – הועיל או הזיק?

גם על התועלת שבעתירות אלה אפשר להתווכח – הן על התועלת הציבורית והן על התועלת המשפטית.

מה יצא לנו, למשל, ממעורבותו של בית המשפט העליון בסוגיית בחורי הישיבות? האם כיום, שלושים ומשהו שנים לאחר בג"ץ רסלר המפורסם, אינספור עתירות נוספות בנושא, פסקי דין של מאות עמודים, ומשברים פוליטיים תכופים – נמצא הפתרון הגואל? ואולי יצא שכרו של בית המשפט – ושל החברה הישראלית – בהפסדו?

ומה יצא לנו מהבג"צים בעניין דרעי ובעניין פנחסי, מהם נאלץ, בסופו של דבר, בית המשפט העליון לסגת בפרשת נתניהו?

זאת ועוד, גם בסוגיות שהן משפטיות במהותן, עתירות ציבוריות מחייבות את בית המשפט העליון לנקוט עמדה עקרונית, תיאורטית במידה רבה, ומראש, בסוגיות שמן הראוי היה לנסות וליישבן בהדרגה ובמתינות, עקב בצד אגודל, בהליכים משפטיים בערכאות הדיוניות, אגב סכסוכים ספציפיים.

כך, למשל, בעניין הפרשנות הראויה לחוק יסוד הלאום, או השאלה האם מסלולים נפרדים לחרדים באקדמיה פוגעים בזכות לשוויון.

קיימים יתרונות רבים לנהל את הדיונים האלה אגב טענות קונקרטיות של נפגעים קונקרטיים. ראשית, במקרים בהם כלל אין נפגעים ספציפיים, אין כל צורך בהכרעה עקרונית של בית המשפט העליון בסוגיה שהיא, כמסתבר, עדיין תיאורטית. שנית, גם במקרים בהם מתעורר סכסוך ספציפי, מידת הגמישות השיפוטית בהכרעתו בערכאות הדיוניות גדולה הרבה יותר, החל מאפשרויות פשרה וכלה בניסיונות שונים להכריע את העניין על בסיס הנסיבות הקונקרטיות, תוך הימנעות מהכרעה חדה וחותכת המעוררת מתח ציבורי שאינו הכרחי. זוהי אגב שיטת הדיון המקובלת בארצות הברית, בה המקרים מגיעים להכרעות עקרוניות בבית המשפט העליון רק אחרי שנידונו, אגב סכסוכים ספציפיים, בערכאות הנמוכות, לפעמים במשך שנים.

עתירות ציבוריות מחייבות את בית המשפט להכריע בסוגיות חברתיות שנויות במחלוקת הרבה לפני שיש בכך הכרח משפטי, ובכך מסכן בית המשפט את מעמדו כגוף אובייקטיבי, ניטרלי, ובלתי מעורב פוליטית – ללא צורך ממשי.

כמובן, לעתים אין מנוס מהכרעות שנויות במחלוקת פוליטית עזה, ועל בית המשפט לעשות את מלאכתו, יהיה המחיר הציבורי אשר יהיה. אך במה דברים אמורים? באותם עניינים יסודיים שבג"ץ אמור לתת בהם סעד מן הצדק, ובפרט בעתירות הנוגעות לפגיעה בזכויות הפרט והמיעוט. דרישת המעמד משקפת בדיוק את התפקיד הבסיסי הזה של בית המשפט, בכך שהיא דורשת מהעותרים להצביע על פגיעה ממשית בזכות אישית.

הוויתור על דרישת המעמד הוביל, בפרספקטיבה היסטורית, למעורבות מוגזמת – ובלתי נחוצה במידה רבה – של בית המשפט בסוגיות שנויות במחלוקת, ובהכרח לאובדן משמעותי של לגיטימציה ציבורית, שסופו להשפיע גם על יכולתו של בית המשפט לפעול בחופשיות בשאר התחומים – ובהם תחומי היסוד של ההגנה על זכויות האדם.

 

הרחבת הדרישה לזכות עמידה

כיצד ראוי להחזיר את דרישת המעמד למשפט הציבורי הישראלי?

ניתן לעשות זאת כמובן באמצעות חקיקה, אלא שדומני שעדיף דווקא שבית המשפט העליון יתחיל במלאכה זו, באמצעות צמצום שיפוטי הדרגתי של זכות העמידה של עותרים ציבוריים. ניתן לזהות סימנים ראשונים למגמה זו בפסיקה של חלק משופטי בית המשפט העליון, ויש לקוות שמגמה זו תוסיף ותגבר.

ד"ר יעקב בן-שמש הוא מרצה בכיר למשפט חוקתי ומנהלי בפקולטה למשפטים, הקריה האקדמית אונו

users: יעקב בן-שמש

הנקראים ביותר

החדשים ביותר