דְּיוֹמָא
בית המשפט העליון   מקור: ויקיפדיה

"אדם קרוב אצל עצמו" הוא כלל הלכתי שנקבע בתלמוד, שמשמעותו היא שאדם אינו יכול להעיד על עצמו במשפט. זאת, מטעמים אנושיים ברורים. אך כלל משפטי טבעי זה אינו חל על השופטים בישראל. התופעה המצערת הזו באה לידי ביטוי במלוא עוזה בסוגיית ניגודי העניינים של שופטי בית המשפט העליון שעלתה לכותרות בעקבות מספר תחקירים עיתונאיים.

סוגיית ניגוד העניינים של העליונים הביאה את חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' להציע ועדת חקירה פרלמנטרית שתבדוק את הנושא – והארץ געשה. עצם המחשבה שפוליטיקאים יבקרו שופטים נתפס אצל חלק ממובילי הדעה ממחנה מסויים כחילול הקודש. לצד זה הועלו חששות משימוש פוליטי בוועדת החקירה הפרלמנטרית בהקשר למשפטו של ראש הממשלה, ומיד הפך הנושא לנקודת מחלוקת סביב הציר הקבוע של ביבי כן-או-לא.

אבל גם אם נשים את נתניהו בצד, צריך וראוי לשאול מדוע צריכה הכנסת לטפל בנושא ניגוד העניינים של השופטים? התשובה לשאלה זו פשוטה: השופטים אינם יודעים לעשות זאת בעצמם.

הסמכות לפסוק במקרה של ניגוד עניינים, וההחלטה להעביר תיק משופט אחד לאחר, נמצאת בידיהם של השופטים עצמם. ההחלטה להעביר שופט מניהול תיק מתקבלת על ידי השופט עצמו. השופט אמור להכריע אם הוא צריך להסכים לטענות נגדו. על ההחלטה של השופט אם לפסול את עצמו אפשר לערער, ואז מועברת ההכרעה לנשיאת בית המשפט העליון או להרכב שהיא קובעת.

גם גופי בקרה "חיצוניים" כביכול, כמו נציבות תלונות הציבור על שופטים, בית הדין המשמעתי לשופטים וועדת האתיקה של השופטים, מאויישים על ידי שופטים בדימוס ושופטים מכהנים. אבל גם שופטים בדימוס מגיעים מאותו מעגל ערכי ומאותה תפיסה יסודית בנוגע לתפקודם ואופיים של השופטים. ביקורת חיצונית? אַיִן.

התחקירים של קלמן ליבסקינד, של צח שפיצן ושל בר פלג מלמדים כי המציאות בה שופטים מחליטים על עצמם בכל הנוגע לניגודי עניינים, בעייתית, וזאת בלשון המעטה. עולה אפוא השאלה מדוע שופטי העליון נלחמים נגד שינוי השיטה? מדוע הם בטוחים ביכולתם לטפל בנושא ניגוד העניינים בכוחות עצמם, כאשר בזרועות השלטון האחרות נמסר הטיפול לידי גופים חיצוניים?

התשובה לכך מתחילה בתפיסה העצמית של השופטים, היינו באמונה הבלתי מסוייגת שלהם שכוונותיהם הטובות מונעות מהם לפעול בניגוד עניינים. שופט העליון יצחק עמית היטיב לבטא עמדה זו בתשובה לחשש שהביע עותר מפני הטיית משפט על ידי שופט המצוי בניגוד עניינים:

"דומה כי העותר חוטא באי הכרה של הדנ"א השיפוטי... אכן, שופט הוא בן אדם ולא מלאך. אך על כס השיפוט, השופט לומד כיצד 'לנטרל' רעשים חיצוניים"

ציטוט מדהים זה ממחיש כיצד תופסים שופטי העליון את עצמם. שופט אינו יכול להיות מצוי בניגוד עניינים. הוא מעל החולשה האנושית הזו. האמונה העזה של שופטי העליון ב-"די-אן-איי השיפוטי" שלהם  היא המביאה אותם להתרעם על ייחוס ניגוד עניינים למעשיהם.

ברמה האנושית, אפשר להבין את התחושה הזו. אם שופט עליון מאמין שהוא בעל כוונות טובות, אזי ממילא יסמוך על עצמו שיעשה טוב. ואם האקו-סיסטם המקיף את שופטים בית המשפט העליון – התקשורת, האקדמיה וחלק גדול מהפוליטיקאים – ממשיך ומטפח את תחושת שופטי העליון כי הם מצויים מעל כל ביקורת, תחושת המגלומניה וההסתמכות העצמית שלהם רק גדלה והולכת.

דרושה מידה של ענווה כדי להבין שגם שופט הוא אדם עם מגרעות ועם חולשות אנושיות. ואפילו שופט בבית המשפט העליון אינו יכול להתגבר על טבעו האנושי, גם אם יאמין בכך בכל נפשו ובכל מאודו.

ובנקודה זו עובר הדיון למישור העקרוני יותר. העדר הענווה והתחושה כי אדם מסויים מתעלה מעל הטבע האנושי, מציגים את ההבדל היסודי ביותר בין הזרם הפרוגרסיבי לבין הזרם השמרני. שכן הפער בין שתי השקפות עולם אלו נובע בראש ובראשונה מתפיסתן את הטבע האנושי.

הפרוגרסיבים מאמינים שהאדם הוא יציר בריאה ללא מגבלות, שהחולשות האנושיות שלו תמיד ניתנות לתיקון, ושניתן לשנות את אופיו כך שיהיה "טוב יותר". אם אדם הוא בעל כוונות טובות ומכוון ממש חזק לתוצאה הנכונה – הוא יעשה טוב. ואם המצב "לא טוב" – זה אך מהטעם שלא רצינו מספיק חזק ושכוונותינו לא היו טהורות מספיק. אם רק נצליח "לתקן" עצמנו טוב יותר, טוענים הפרוגרסיבים, נוכל להגיע לתוצאה הרצויה. ומה עם החולשות האנושיות הטבועות בנו? התפיסות הפרוגרסיביות כושלות בהתמודדות עם בעיה זו.

לעומת זאת גורסים השמרנים כי האדם עמוס חולשות אנושיות וחובה על החברה להכיר בכך. "הכוונות הטובות" כלל אינן רלבנטיות, שכן אלו אינן מובילות בהכרח לתוצאות טובות. לכן עלינו להעדיף כללים שמותאמים לטבע האדם ויכולים לרתום אותו, על כל מגרעותיו, לתוצאות הטובות ביותר האפשריות. הדגש השמרני הוא אפוא על ענווה – ההבנה כי יש ליצור מערכות חברתיות המכירות במגבלות של האדם וחותרות לנטרל את השפעתן כמידת האפשר. משום כך שואפים השמרנים למנוע ריכוז של כוח בידי בודדים, ובשל כך הם מתנגדים לאקטיביזם שיפוטי.

השופטים בבית המשפט העליון כיום משתייכים ברובם לזרם הפרוגרסיבי המאמין שמספיק לרצות טוב כדי לעשות טוב. זו ההצדקה הבסיסית לאקטיביזם שיפוטי; אנחנו רוצים לעשות צדק, כי החוק לא עושה את זה. בשם אותו צדק מהותי, בית המשפט העליון מוצא לנכון לשנות חקיקה, לנגוס בסמכויות של הכנסת ושל הממשלה, ומעל הכל, לנכס לעצמו עוד ועוד כוח. והכל נעשה מתוך כוונות טובות והאמונה הכמעט דתית שדי בכך כדי לעשות טוב, וזה לא משנה אם בדרך מפרקים את כללי המשחק לגורמים ומרסקים את האיזון בין הרשויות.

באופן לא מפתיע הביאו הכוונות הטובות של השופטים הפרוגרסיביים לפגיעה קשה מאוד באמון הציבור בבית המשפט העליון, אך גם לאובדן הענווה שתפקידם דורש מהם. לכן, לציבור אין ברירה אלא להתערב – באמצעות נבחריו בכנסת – בנושא ניגוד העניינים ולקבוע מערכת כללים ברורה. על הריבון לסייע לשופטים להתמודד עם הנקודה העיוורת שלהם, ולעזור להם להבין שגם הם, כשאר בני האנוש, עלולים להיתפס לחולשות אנושיות טבעיות.

עו"ד דורון נחמיה, בעלים של משרד עורכי דין, ממייסדי קבוצת "נתיב בליכוד" וארגון הלובי "האינטרס שלנו"

users: דורון נחמיה

הנקראים ביותר

החדשים ביותר