דְּיוֹמָא
חייל צה"ל בפעילות מבצעית בגבול מול רצועת עזה   מקור: יוטיוב (דובר צה"ל)
בתמונה חייל צה"ל בפעילות מבצעית בגבול מול רצועת עזה

לפני שלושה ימים, לוחם ביחידת המסתערבים של משמר הגבול נפצע אנוש באירוע בגדר הגבול עם רצועת עזה ומאז הארץ רועשת וגועשת. המילה "הסלמה" נשמעה שוב ושוב בתקשורת וברגע אחד צה"ל הפך לחסר כל יכולת.

המבקרים הזועמים האשימו את בג"ץ או את הפצ"ר או את השמאל או את הפנסיות של הקצינים או את כל דבר אחר שחיזק את הדעה שיש תשובה פשוטה לבעיות הביטחון של ישראל (כמובן, דעה בה החזיקו כבר קודם).

היו גם מי שהגדילו וטענו שהאירוע התרחש בגלל הרפיסות של הממשלה החדשה ובעיקר בגלל שנפתלי בנט הוא ראש ממשלה חלש.

אם מצאתם את עצמכם מזדהים עם אחת מהטענות דלעיל, ברכות, אתם שותפים לפרדוקס ההיסטריה הביטחונית של מדינת ישראל. על פי פרדוקס זה, הפגיעה בחיילים היא מחיר שאסור למדינה לשלם ולכן יש להסלים את הפעילות הצבאית בתגובה לכל פגיעה בחיילים – גם במחיר של פגיעה ביותר חיילים.

 

הכלה צבאית

"היה רק מלכוד אחד והוא מלכוד 22, שטען כי דאגה לביטחון האישי נוכח סכנה אמיתית ומיידית, איננה אלא תהליך שכלי נבון. אור היה מטורף ויכול היה להיות מקורקע. היה עליו רק לבקש; ובו ברגע שהיה עושה זאת, כבר לא היה מטורף והיה עליו לטוס למשימות נוספות. אור היה מטורף בטוסו למשימות נוספות ושפוי אם לא טס, אבל אם היה שפוי היה עליו לטוס שוב. אם טס היה מטורף ולא היה חייב לעשות זאת; אבל אם לא רצה לטוס היה שפוי וחייב היה לעשות זאת", מתוך "מלכוד 22" מאת ג'וזף הלר

לוחם מג"ב בראל חדריה שמואלי נפצע במהלך מילוי תפקידו. מובן מאליו שבשביל בראל ובני משפחתו מדובר בעולם ומלואו אבל אין לשכוח כי ישראל מחזיקה צבא כדי לשמור על בטחון המדינה – גם במחיר פציעה ואפילו מוות של חיילים. ולמרות שיש לישראל צבא חזק, ממשלות ישראל בחרו לנקוט לעתים תכופות במדיניות של הכלה צבאית – כבר מאז הקמת המדינה. זאת משום שכדי להיות וילה בג'ונגל, ישראל (כמו כל מדינה אחרת) צריכה לאזן בין הרצון להפעיל כוח לבין מציאות בה הכוח מוגבל.

מדיניות ההכלה הצבאית מול ארגון החמאס ברצועת עזה לא התחילה עם השבעת הממשלה החדשה. מדובר במדיניות "ותיקה" למדי. ולמי שכבר הספיק לשכוח, רק לאחרונה יצאנו למבצע צבאי מול החמאס בגלל שלא יכולנו להמשיך בהכלה צבאית באותו רגע נתון, אבל באף אחד משלבי מבצע "שומר החומות" לא הייתה לממשלה שום מטרה אסטרטגית אחרת מלבד חזרה למצב של הכלה צבאית בו חיילים (ולעתים אזרחים) נפגעים בלי שאנחנו מגיבים בעוצמה.

המצב האסטרטגי – גם לפני "שומר החומות" וגם מאז "שומר החומות" – הוא שברצועת עזה שולט ארגון החמאס שדורש שיעבירו לו כסף, אחרת יגיב בפעולות איבה. הדיון הנוכחי בישראל הוא האם העברת הכסף לחמאס תהיה בכרטיס מגנטי או במזומן, וכל עוד הממשלה לא מתכוונת לשנות את המציאות האסטרטגית שנוצרה מול רצועת עזה – הדיון הזה יימשך. כלומר, מבחינת האסטרטגיה הישראלית מול החמאס, מה שהיה קודם יימשך (נכון לעכשיו) גם הלאה.

המציאות הלא נעימה היא שלכל החלופות המדיניות של ישראל מול ארגון החמאס ברצועת עזה (וגם מול אויבים אחרים) יש מחיר בחיי אדם.

 

תקלה מבצעית

"אפילו אנשים שלא היו שם זכרו בבהירות מה בדיוק אירע לאחר מכן", מתוך "מלכוד 22" מאת ג'וזף הלר

למרבה הצער, כאשר יש צבא יש גם תקלות מבצעיות, משום שבכל מקום בו יש בני אדם יהיו גם תקלות וכישלונות. תגובה היסטרית לתקלה מבצעית נקודתית אינה מועילה בדבר אבל בהחלט יכולה לגרום נזק. ברם, תגובות היסטריות לתקלות מבצעיות אינה תופעה חדשה בישראל.

במהלך מלחמת לבנון הראשונה נחטפו חיילי נח"ל. אחרי כן היה ליל הגלשונים. לפני יותר מעשרים שנה החליט הרמטכ"ל דאז, שאול מופז, להדיח לוחמים ברצועת הביטחון על שלא חיסלו מחבל שחדר למוצב. זמן מה לאחר מכן קמו זעקות שבר כאשר חיזבאללה פרסם סרטון שבו אחד מלוחמיו תקע את דגל הארגון ליד מוצב של צה"ל.

למעשה, מאז קום המדינה ועד היום, היו לצה"ל אינספור תקלות מבצעיות, ואף לא מעט מחדלים, ובכל זאת הגענו עד הלום: מדינה חזקה, עם צבא רב עוצמה וכלכלה יציבה – לבטח ביחס לשכונה בה אנו חיים.

למרות שהתקלה המבצעית טרם נחקרה כל צורכה, "מומחים" רבים כבר הגיעו למסקנות נחרצות. כמעט מיותר לציין שרבים ממומחי הכורסא האלו מעולם לא היו באוגדת עזה וכלל לא מכירים את המכשול הקרקעי ואת תרומתו המבצעית, אבל זה לא מפריע להם לטעון שהתקלה המבצעית מקורה ברפיסות של צה"ל או בתרבות ארגונית כושלת של הצבא או במדיניות של הכלה צבאית שמדרדרת אותנו אל התהום – וזאת כאשר בפועל לא השתנה דבר.

כאשר אנו בוחנים תקלות מבצעיות כגון זו שהתרחשה בשבת, יש לקחת את הדברים בפרופורציות – אנשים טעו, טועים ויטעו. זה קל מאוד להעביר ביקורת מהיציע (אגב, לרוב הביקורת קולנית יותר ככל שהמבקר היה מעורב פחות בלחימה או שהאירוע אינו בתחום ההתמחות הצבאית שלו). על כל פנים, לקחת תקלה מבצעית נקודתית ולהסיק ממנה שהמצב הכללי קטסטרופלי, זה פשוט לא נכון ומעיד יותר על הטוען מאשר על האירוע עצמו. ביקורת על תקלות מבצעיות צריכה להיות עניינית וממוקדת – אחרת אין בה ערך כלל.

אפשר, מותר וצריך לבקר את צה"ל על תקלות מבצעיות, קל וחומר על תרבות תחקיר קלוקלת ועל דיווחי שקר של דובר צה"ל. במידה מסוימת, צה"ל הוא בבואתה של החברה הישראלית – ואנחנו לא אוהבים לראות את הבינוניות שלנו מול העיניים. אבל כל זה לא חדש, וזה לא השתנה בגלל הממשלה החדשה או העומד בראשה, ולכן השימוש הבזוי בפצוע ובתקלה המבצעית בה נפצע כדי לנגח את בנט הוא ריקוד מכוער על הדם.

מציאות לא נעימה נוספת היא שכל עוד יש לנו צבא – ואויבים – תהיינה תקלות מבצעיות בהן ייפגעו חיילים (לצד הצלחות צבאיות שגם בהן ייפגעו חיילים).

זה לא משנה אם מדברים על הכלה צבאית מול אויב שנחוש להמשיך ולהילחם חרף המחירים הכבדים שהדבר גובה ממנו או אם מדברים על תקלות מבצעיות במהלך לחימה ממושכת, מציאויות לא נעימות הן, מטבען, לא נעימות – ושום תגובה מתלהמת לא תשנה זאת.

עמר דנק הוא סגן אלוף במילואים, שירת בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית, מהנדס ובעל תואר שני ביחסים בינלאומיים, ובעל הבלוג שאלה אסטרטגית

users: עמר דנק

Anonymous
מילים מילים מילים.
בהפעלות כוחות בטחון, יש דברים שלא עושים.
העובדה שאזרחי אויב, (ביחד עם לוחמים על אזרחי), מתקרבים כה קרוב לגדר, זו דוגמא להושטת הלחי השניה. אתה נותן לאויב לבזות אותך ואת חייליך.
זה בדיוק מה שקורה כשכוחות משטרה וצבא באים לעשות סדר, ואזרחים רשאים להיות במרחק יריקה מהם. זה משחק ברולטה רוסית, על חשבון כוחות הבטחון-למען ???? למען מה, לעזאזל?!
הם רואים את החולשה של כוחות הבטחון, שמהווים לגביהם, ברווזים במטווח.

הנקראים ביותר

החדשים ביותר