דְּיוֹמָא
צילום אווירי של נמל מאלברי הבריטי, אוקטובר 1944   מקור: ויקיפדיה
צילום אווירי של נמל מאלברי הבריטי (Mulberry B), אוקטובר 1944

"מזחים לשימוש בחופים. הם חייבים לצוף מעלה ומטה בזרם. חובה לפתור את בעיית העיגון. אני רוצה את הפתרון הטוב ביותר. לא רוצה לשמוע טיעונים בנושא, הבעיות יטענו בעד עצמן" ווינסטון צ'רצ'יל, ראש הממשלה הבריטי, במזכר לתת-אדמירל לואיס מאונטבאטן, מפקד המבצעים המשולבים הבריטי, 30 במאי 1942

היום לפני 77 שנה החלה הפלישה של בעלות הברית לנורמדי – הידועה בכינוי הפופולרי D-Day. הפלישה הייתה המבצע האמפיבי הגדול בהיסטוריה. צי הפלישה כלל 6,939 כלי שיט, ביניהם 1,213 אוניות מלחמה ו-4,126 נחתות, קרוב ל-200 אלף אנשי צי ויותר מ-150 אלף חיילים שנחתו בחוף.

אחד האמצעים שהפעילו בעלות הברית כדי להנחית כוחות בסדרי גודל אלו וכדי לתספקם, היו הנמלים הצפים. זהו סיפורם של נמלי מאלברי.

 

חשיבותו של נמל לפלישה אמפיבית

בפלישה אמפיבית, ישנן שתי בעיות מרכזיות. הראשונה היא הנחתת הכוחות, והשנייה, מה עושים לאחר הנחתת הכוחות.

אם הכוחות נחתו בשלום, כדי שהם יוכלו להתקדם הלאה, נדרשת כמות נכבדה של ציוד ושל אספקה כגון תחמושת, דלק, חלפים וכיוצא באלו.

כוח רגלי מוגבל בקצב ההתקדמות שלו ואם אין לרגלים כוחות מסייעים – הם פגיעים מאוד להתקפת נגד. לעומת זאת, כוחות משוריינים, דורשים כמות גדולה של אספקה אותה צריך להעביר מהים לאזור הנחיתה ומשם הלאה לכוחות או למאגרי ההספקה הקדמיים.

בשנת 1944, דיביזיית חיל רגלים אמריקאית אחת, כללה 15 אלף חיילים או אף יותר מכך, לפחות 1,300 כלי רכב ומספר גדודי תותחנים. דיביזיה כזו צרכה בממוצע לפחות 700 טונות של דלק, ציוד ותחמושת ליום לחימה אחד (הבריטים צרכו מעט פחות, והגרמנים, שניידו את רוב הארטילריה שלהם באמצעות סוסים, רק שליש מזה). דיביזיות משוריינות, שכוחן התבסס על טנקים, צרכו כמובן הרבה יותר.

בקנה המידה של מלחמת העולם השנייה, דיביזיה הייתה כוח לא גדול. ב-1940, בקרב על צרפת, הפעילו בעלות הברית 134 דיביזיות, מהן 24 ממוכנות (חיל רגלים עם משאיות וכלי רכב נוספים) ושש משוריינות. כמובן שבשלב הראשון של הפלישה איש לא היה יכול לצפות להנחתת כוח כזה, אולם בכל מקרה היה ברור שלחימה בקנה מידה גדול, עם 30-20 דיביזיות, צורכת עשרות אלפי טונות של אספקה ליום, ומחייבת דרך להעביר את כל הטונות האלה מהים ליבשה.

הפתרון הקלאסי, כפי שהכירו אותו שני הצדדים, הוא כיבוש נמל גדול שמאפשר להעביר אספקה במהירות וביעילות.

לצורך הדגמה, בנמל שרבורג – נמל בגודל בינוני הממוקם מערבית לחופי הפלישה – ניתם היה לפרוק כ-20 אלף טונות של ציוד ביום, כמות שמספיקה לעשרים דיביזיות או קצת יותר. לעומת זאת, אם אין נמל אפשר, לפחות בתיאוריה, להעביר את הציוד לחוף באמצעות נחתות, כלומרכלי שיט המסוגלים לנחות על החוף. באותה תקופה היו נחתות ממגוון סוגים, החל מסירות עשויות כמעט כולן עץ המסוגלות לשאת כשלושים לוחמים, ועד לספינות נחיתה בנות כמעט 5,000 טון המסוגלות לשאת כעשרים טנקים או כשלושים משאיות. על כל פנים, הנחתות צריכות לקבל את הציוד בלב ים מספינות התובלה, שלא לכולן יש מנופים כדי להוריד ציוד כבד לנחתת, ולא לכל הנחתות יש יכולת להעמיס טנקים וציוד כבד במהלך שיט. בנוסף, הים חייב להיות שקט כדי לאפשר את ההעמסה ואז יש צורך לתזמן את הנחיתה בהתאם למועדי הגאות והשפל כך שיהיה לנחתת די זמן לפרוק את מטענה ולחזור.

A Crusader I tank emerges from the tank landing craft TLC 124 26 April 1942

טנק פורק מנחתת באימון נחיתה של הכוחות הבריטיים, 1942

המשמעות האסטרטגית של חישובים אלה הייתה, שעיקר המשאבים של המגן הושקעו בחיזוק ההגנה על הנמלים. התוקף היה צריך להשתלט על נמל, מתוך הנחה שהמגן כמעט וישמיד את הנמל בטרם יצליח התוקף לכובשו, ואזי יהיה צורך בפרק זמן ארוך להשמשתו מחדש. בפרק זמן זה יקשה מאוד על התוקף להרחיב ראש גשר או אפילו להנחית מספיק אספקה כדי לקיימו.

בחופי צרפת, הנמלים אכן היו האזורים המוגנים ביותר. כך למשל, בחוף פה-דה-קלה (Pas-de-Calais), שנחשב הנוח ביותר לפלישה מבחינת קרבתו לאנגליה, הציבו הגרמנים ביצורים עצומים וסוללות תותחי חוף 406 מ"מ, שיכולות היו לפגוע במטרות בבריטניה עצמה. הפצצות מהאוויר לא פגעו בתותחים כלל, ובמהלך המלחמה נפגע רק אחד מהם פגיעה קלה יחסית – מתותח בריטי דומה.

Beach obstacles at Pas de Calais 18 April 1944

מכשולים נגד נחיתה אמפיבית בחוף פה-דה-קלה, 1944

פועל יוצא, הגנה על חופים נחשבה לבעלת חשיבות משנית בהשוואה להגנה על נמלים. נחיתה בחופים, לפי התפיסה המקובלת אז, יכולה הייתה לאפשר הסתערות צבאית לכיוון נמל – אולם לא להנחית די כוחות באופן שמאפשר לתוקף לדלג על כיבוש הנמל.

הרעיון של הקמת נמל צף פתר למעשה את הבעיה של כיבוש הנמל, והרחיב מאוד את האפשרויות העומדות בידי בעלות הברית. באותו הזמן פתרון של נמל צף היה בלתי צפוי, מפני שאיש מעולם לא עשה דבר כזה קודם (אגב, הגרמנים ניסו לתכנן מזח נייד לטובת הפלישה לבריטניה ב-1940).

נמל צף, שמועבר באופן ימי ומורכב ליד חוף מתאים, מאפשר, באופן תיאורטי, לנחות בכל חוף מתאים ובתוך ימים ספורים לפרוק די כוחות להתקדמות בכוח משמעותי. מספר אנשים הגו את הרעיון בערך באותו זמן, והעובדה שראש הממשלה הבריטי היה אחד מהם ודאי לא הזיקה.

הצורך בנמל צף הובהר בצורה מוחלטת לאחר הפשיטה על העיירה דייאפ באוגוסט 1942 – עיר נמל לא גדולה שהייתה מוגנת במידה בינונית. מתוך 6,000 משתתפי הפשיטה, שנעזרו בטנקים ובשריוניות, כמעט שני שליש נהרגו, נפצעו או נשבו בידי הגרמנים. ברור היה לבעלות הברית שהסתערות על עיר נמל תגבה מחיר דמים איום – אם בכלל תצליח. היו שטענו, כמפקד הצי האמריקאי דאז, שהנמל מיותר, שכן יוכל להנחית לא פחות מאלף ספינות כל יום ולעקוף את הטונאז' של כל נמל צף. בדיעבד התברר שצדק; אך דעתו לא התקבלה, במיוחד לאור ההימור הגדול שנדרש. ייתכן מאוד שללא הנמל הצף לא היה צ'רצ'יל מסכים לפלישה כפי שהתבצעה.

כידוע, צ'רצ'יל שימש בתפקיד שר הימייה במלחמת העולם הראשונה, והודח מתפקידו לאחר הכישלון הצורב של הנחיתה בגליפולי שבטורקיה. הכישלון של גליפולי לימד את צ'רצ'יל כי ללא נמל קשה מאוד לתספק ראש גשר – אפילו של חיילי רגלים. תספוק כוח ממוכן, סבר צ'רצ'יל, מחייב נמל, והסתמכות על נחתות היא הימור מסוכן מדי.

Winston Churchill British prime minister giving a V sign in 1943

וינסטון צ'רצ'יל, 1943

 

תכנון הנמלים

הבריטים הפקיעו כברת חוף ניכרת לטובת בניית אבות טיפוס לחלקי הנמל השונים ולניסויים בהקמת הנמל הצף. פעילות זו בוצעה תחת מעטה סודיות כבד ואבטחה אווירית ניכרת, וזאת כדי למנוע מהגרמנים לצלם את הניסויים בבניית נמל צף ולהבין מה זוממות בעלות הברית.

בסופו של דבר, לאחר ניסיונות רבים, הוחלט על שני נמלים, במבנה אחיד, תחת שם הקוד "תותי עץ" (Mulberry harbours) – אגב, שם שנבחר באופן אקראי לגמרי.

מיקומם של הנמלים נבחר על סמך גיחות מודיעין רבות לחופי נורמנדי. צוללות זעירות יצאו לנורמנדי והביאו דגימות עפר, חול ובוץ, על מנת לבדוק באיזה חוף ניתן להציב את המתקנים הכבדים, מהו עומק המים, האם יש מכשולים תת קרקעיים לא צפויים, מהירות הזרמים וכן הלאה.

Omaha Beach landscape nowadays 2011 Anton Bielousov

חוף "אומהה", 2011

מודיעין נוסף התקבל בדרכים פחות קונבנציונליות. החל מנפילת צרפת ב-1940 ביקשה הממשלה הבריטית מאנשים שנפשו בצרפת לשלוח אליה גלויות וצילומים. מיליוני צילומים התקבלו, והם שימשו את הבריטים להכנת תמונת מודיעין של החוף ומקומות שונים בצרפת. אפילו מחקר גיאולוגי רומאי, שהוברח מספרייה בפריז, סייע לניתוח השטח. באופן לא מפתיע התברר שהמהנדסים הרומאים ערכו עבודה מקיפה מאוד.

כל אחד מנמלי מאלברי תוכנן כדי שיכלול שוברי גלים לאורך ולרוחב, מזחי פריקה ומזחים צפים. על פי התכנון הסופי שוברי הגלים העיקריים היו אמורים להיות מורכבים מיחידות בטון מזויין גדולות וחלולות, וכן מספינות מיושנות שיוטבעו כדי להשלים את קווי שוברי הגלים. בנוסף, תוכנן שובר גלים קדמי כדי לשבור את הגלים לפני שהם מגיעים לשוברי הגלים העיקריים. בחלק של המים העמוקים בתוך הנמלים הצפים תוכננו מזחי פריקה כדי לאפשר לספינות סוחר להיכנס ולצאת מהנמלים ללא חשש שבשעת השפל יפגעו בקרקעית. מזחי הפריקה היו אמורים להיות ארוכים דיים כדי לאפשר למספר ספינות להעמיס או לפרוק בו זמנית. מזחי הפריקה יחוברו לחוף על ידי מזחים צפים ושיירות של משאיות עתידות היו להוריד את הציוד מהמזחים לחוף, למעט במקרה של טנקים וכלי רכב אחרים שהיו אמורים לנסוע לחוף בעצמם.

יותר מ-40 אלף פועלים השתתפו בהרכבת הנמלים באזורים שונים בבריטניה.

Phoenix concrete caissons part of the Mulberry artificial harbour being constructed in Surrey Docks in Rotherhithe London 17 April 1944 Laing

יחידת בטון (פניקס) בבנייה באנגליה, 17 באפריל 1944

  

מרכיבי נמלי מאלברי

נמלי מאלברי הורכבו מחמישה מרכיבים שונים – יחידות פלדה, יחידות בטון, ספינות סוחר מיושנות שנועדו להטבעה, מזחי פריקה ומזחים צפים.

יחידות פלדה (Bombardons). יחידות פלדה חלולות בצורת צלב אשר שימשו כשובר הגלים הקדמי של הנמל הצף. אורך יחידת בומברדון עמד על 61 מטרים, רוחבה וגובהה על 7.6 מטרים ומשקלה במים עמד על אלפיים טונות. יחידות הבומברדון נועדו לצוף במים כשהן מעוגנות לקרקע ולשבור את הגלים בטרם יגיעו לשוברי הגלים העיקריים.

Omaha Beach Mulberry A Bombardons Flickr PhotosNormandie

שובר גלים קדמי עשוי מיחידות בומברדון, נמל מאלברי האמריקאי

146 יחידות בטון (Phoenixes). יחידות הבטון יחד עם הספינות המוטבעות שימשו כשוברי הגלים העיקריים של הנמל הצף. הגדולות שביחידות הפניקס הגיעו עד 60 מטר אורך, 18 מטר רוחב ו-15 מטר גובה, ומשקלן נע בין 1,672 טונות לבין 6,044 טונות. למעשה נבנו 212 יחידות פניקס, אולם חלקן שימשו כעתודה. הייתה זו החלטה נבונה שכן חלק מיחידות הפניקס נתקעו בבריטניה – והן נמצאות שם עד היום. כל יחידת פניקס הורכבה ממספר רב של תאים עם שסתומים, כדי שאפשר יהיה לגרום לה לשקוע במיקום הרצוי. ליחידות הפניקס היו גם משאבות על מנת לאפשר את הצפתן מחדש במקרה הצורך. אולם כשהבריטים ניסו להוציא את חלקי הנמל ממקומם, התברר כי המשאבות אינן עומדות בעומס, ורק חלק מהיחידות אכן הוצאו. לכל יחידת פניקס היה צוות משלה ותותחי נ"מ להגנה.

A line of Phoenix caisson units part of the Mulberry artificial harbour at Arromanches 12 June 1944 Harrison

שורה של יחידות פניקס בנמל מאלברי הבריטי

70 ספינות סוחר מיושנות (Gooseberries). ספינות הגוסברי הושטו לפערים בין יחידות פניקס ושם הוטבעו כדי להשלים את שוברי הגלים העיקריים. השימוש בספינות הסוחר היה אלתור עקב שינויים בתוכנית הנחיתה. התכנון המקורי לנחיתה כלל הנחתה של שלוש דיביזיות, ובהתאם לכך הוכן הנמל הצף לתספוק ראשוני של כוחות קטנים יחסית, מה שהצריך שובר גלים קטן יותר. כשהוגדל סדר הכוחות לשש דיביזיות מוגדלות על הקרקע ולעוד שלוש דיביזיות צנחנים, נוצר צורך להגדיל את קיבולת הנמל והדבר דרש הגדלה של שובר הגלים. ברם, לבריטים לא היו מספיק יחידות פניקס ולכן השתמשו בספינות כדי להאריך את שובר הגלים לגודל הרצוי. בעוד יחידות הבומברדון נפרסו כשובר גלים קדמי בעומק הים בקו מקביל לחוף, שוברי הגלים העיקריים נפרסו במספר קווים בתצורה של חצי קשת שיצרה נמל סגור. שוברי הגלים הורכבו בעיקר מיחידות פניקס והגוסברי הוטבעו בפערים ביניהן. מלבד השימוש בספינות הגוסברי להשלמת שובר הגלים הן שימשו גם כמחסות מלאכותיים מול החוף. במקרה של מזג אוויר גרוע במיוחד, ספינות הגוסברי המוטבעות היו אמורות לספק מחסה לספינות שלא יוכלו להיכנס לנמלים הצפים. לאחר הנחיתה אלפי כלי שיט היו אמורים לתספק את הכוחות, והנחת היסוד הייתה כי לא כולם יוכלו למצוא מקלט בנמלים במקרה של סערה. החלק העליון של ספינות הגוסברי הטבועות נותר בולט מעל למים. כמה מהספינות הגדולות יותר, שהתנשאו לגובה ניכר מעל המים, שימשו כמשרדים, כמבני מגורים וכמרכזי תחזוקת הנמל.

Mulberry A Gooseberry Line June 1944 US Navy

שורת אוניות גוסברי בנמל מאלברי האמריקאי

23 מזחי פריקה (Spud Pierheads), מהם 15 מזחים לפריסה ועוד שמונה מזחים רזרביים. מזחי הפריקה ניצבו על גבי עמודי בטון וניתן היה להגביהם ולהנמיכם חשמלית. דבר זה פתר בעיה מרכזית בתפעול הנמלים הצפים – הגאות והשפל. הפער בין הגאות והשפל בנורמנדי יכול להגיע לגובה של מספר מטרים. מזח גבוה קבוע היה מאפשר פריקת ספינה בגאות, אולם בשפל הספינה הייתה מוצאת את עצמה מתחת לגובה המזח. מזח נמוך קבוע היה מאפשר פריקת ספינה בשפל, אולם בגאות המזח היה מוצף. מזחי הפריקה שינו את גובהם בהתאם למפלס המים, וכך אפשרו לספינות להתחבר אליהם ולפרוק מטען בלא תלות במפלס. לכל אחד ממזחי הפריקה היה צוות קבוע של 21 אנשים – זאת מלבד עובדים נוספים שבאו לסייע בפריקה.

Mulberry Harbour Arromanches. Lorries on the Spud Pierhead L. Pelman

מזח פריקה בנמל מאלברי הבריטי

מזחים צפים (Whales), שקישרו בין מזחי הפריקה לבין החוף. המזחים הצפים הורכבו מיחידות גישור שהונחו על גבי משטחי ציפה (Beetles). משטחי הציפה היו אמורים להיות עשויים מפלדה אולם המחסור בחומר גלם זה בשל דרישות המלחמה הביא לכך שבנו אותם מבטון. "פגושים" עשויים עץ הוספו לצדדים של משטחי הציפה ולתחתית שלהם כדי להגן עליהם מנזק. המזחים הצפים היו יכולים לעלות ולרדת בזרם, וכך לאפשר פעולה שוטפת בשפל ובגאות.

A Whale floating roadway leading to a Spud pier at Mulberry A off Omaha Beach

מזח צף מוליך למזח פריקה בנמל מאלברי האמריקאי

חלק מהמזחים הצפים היו מסוגלים היו לשאת עד 80 טון בכל נקודה – כלומר, לאפשר לשיירת טנקים להתנייד בצפיפות מהספינה לחוף. מלבד זאת, כלי רכב מיוחדים – משאיות אמפיביות ודוברות "קרנף" גדולות – נועדו להעביר מטען מהספינות לחוף במקביל לשיירות שעל המזחים הצפים.

משקל כלל המרכיבים של שני נמלי מאלברי הגיע לשני מיליון טונות של בטון ופלדה.

Mulberry Harbour Launching of a concrete float Beetle E. E. Allen

משטח ציפה בנמל בריטי בהכנה לקראת הפלישה לצרפת

 

הפעלת הנמלים

נמל מאלברי "האמריקאי" (Mulberry A) תוכנן להיפרס בחוף "אומהה" לאחר כיבושו; נמל מאלברי "הבריטי" (Mulberry B) , שזכה לכינוי "נמל וינסטון", תוכנן להיפרס בחוף "גולד" סמוך לעיירה ארומאנש במערב הגזרה הבריטית. חוף ארומאנש לא אמור היה להיות מותקף בנחיתה, אלא להיכבש בהתקפה מן העורף. היות שהחוף הבריטי הזכיר בטופוגרפיה שלו את דיאפ, כולל הביצורים, הבריטים לא נלהבו מהרעיון לנחות בחוף ולסתום אותו בשרידי נחתות גם אם הנחיתה תצליח (מסתמא שהאמריקאים לא חששו מאפשרות זו).

Plan of Mulberry A at Omaha Beach H. Damon

התוכנית של נמל מאלברי האמריקאי

מרכיבי הנמלים נגררו לאזור הפעולה בקצב איטי. כמה חלקים דרשו יותר מגוררת אחת, והיו חלקים שיכלו להתקדם רק בקצב של כארבעה קילומטרים לשעה. מרכיבים של הנמלים הצפים הגיעו מכל רחבי בריטניה, שם הורכבו בסודיות כדי למנוע את חשיפת התוכנית.

רוב החלקים הגיעו לנורמנדי ללא קשיים מיוחדים. מול חוף "יוטה", החוף המערבי ביותר בחופי הפלישה, הטביעו תותחים גרמניים שלוש מספינות הסוחר המיושנות שנועדו להטבעה, אולם שתיים מהן הוטבעו בדיוק במקום הנדרש ולפיכך שימשו היטב בתפקידן.

Royal Engineers Sappers operating the valves of one of the Phoenixes to submerge it after it has been placed in position L. Pelman

חיילי הנדסה בריטיים מתפעלים את השסתומים באחת מיחידות הפניקס כדי לגרום לה לשקוע אחרי שמוקמה במיקום שנועד לה

ב-9 ביוני כבר היו כל חלקי הנמלים במקום, ועד 16 ביוני החלו שני הנמלים הצפים לפעול אם כי בנמל הבריטי מזח נחתות הטנקים עדיין לא הושלם. הנמלים הצפים השתרעו על פני מספר קילומטרים לכל כיוון, והמזח הארוך ביותר בהם היה באורך של למעלה מקילומטר וחצי.

כדי להגן על נמלי מאלברי מפני התקפות גרמניות, ספינות חמושות בנשק נגד מטוסים הוצבו בהם ועמדות נ"מ רבות הוצבו על המזחים. כוח מיוחד של שולות מוקשים עסק, החל מאמצע יוני 1944, בטיהור נתיבי הגישה לנמלים. ספינות של הצי המלכותי פטרלו מסביב לנמלים כדי למנוע פגיעה בהם.

Engineers at work on the roadway leading to the Mulberry artificial harbour at Arromanches 14 June 1944 Harrison

מהנדסים משלימים את החלק המחבר את המזח הצף ליבשה בנמל מאלברי הבריטי. מתחת ליחידות הגישור אפשר להבחין במשטחי הציפה

 

הגרמנים מגלים את הנמלים הצפים

ב-16 ביוני הגרמנים גילו לראשונה את הנמלים – עשרה ימים אחרי הפלישה. גילוי זה סייע לגרמנים להבין שמדובר בפלישה האמיתית ולא במהלך הטעיה.

גם לאחר יום הפלישה הגרמנים עדיין חששו כי מדובר בנחיתה משנית שמטרתה להסב את הדעת מפה-דה-קלה, היעד שהצבא הגרמני סבר שישמש לפלישת בעלות הברית. גילוי הנמלים הבהיר לגרמנים כי הנחיתה בנורמנדי היא אזור הנחיתה הראשי.

חיל האוויר הגרמני פתח בסדרה של התקפות מהאוויר על הנמל הצף. ברם, התקיפות הגרמניות לא השיגו הצלחה רבה בזכות אש הנ"מ הכבדה והעליונות האווירית של בעלות הברית. יתרה מזאת, שבועיים לאחר הפלישה הקימו מומחי הסוואה אמריקאים נמל דמה צף שהיה מספיק משכנע כדי לגרום לגרמנים לרכז אש רבה מולו במקום מול הנמלים האמיתיים.

 

סופו של הנמל האמריקאי

בין ה-19 ל-22 ביוני 1944, ימים ספורים לאחר הפעלת הנמלים, הכתה בחופי נורמנדי הסערה הקשה ביותר מזה עשרים שנה. הסערה השמידה את הנמל האמריקאי, וגרמה נזק ניכר, אך בר תיקון, לנמל הבריטי. היו מספר סיבות לכך ששני הנמלים הצפים ספגו מידה שונה של נזק. חוף אומהה היה חשוף יותר מחוף ארומאנש, ולכן ספג יותר נזק בסערה. כדי להקל על התנועה, האמריקאים הותירו שתי פרצות גדולות בשוברי הגלים, למרות שהוזהרו על ידי הצי הבריטי כי במקרה של סערה יזרמו נחשולים פנימה ויפגעו בנמל – וכך אכן קרה. בהגיע הידיעות הראשונות על הסערה המתקרבת אילצו הבריטים כל ספינה שלא הייתה עסוקה בפריקה וטעינה לצאת מן הנמל אם לא הייתה חייבת להיות שם, ולשוט למחסות או ללב ים ובכך צמצמו את הסיכוי שספינה שתטבע בסערה תפגע בחלק נמל חיוני ותשבית אותו. כמו-כן, ניתנה הוראה שחלקים של שובר הגלים שיינתקו ממקומם בשעת הסערה, או ספינות שייסחפו בגלים ויסכנו את הנמל – יוטבעו באש נגד טנקים. המשמעת הנוקשה של הצי הבריטי, צמצמה מאוד את הנזק שנגרם לנמל "הבריטי".

בסיום הסערה, הנמל הבריטי איבד חמש יחידות פניקס, שובר הגלים הקדמי התפרק, ומזחי הפריקה והמזחים הצפים ניזוקו אך לא נהרסו. הנמל האמריקאי איבד 21 מתוך 28 יחידות פניקס, יחידות הבומברדון נסחפו בזרם ומזחי הפריקה והמזחים הצפים נהרסו.

Wrecked pontoon causeway of one of the Mulberry artificial harbours following the storm of 1922 June 1944jpg

מזח צף הרוס לאחר הסערה

למזלן של בעלות הברית, מחסות הגוסברי מחוץ לנמלים עמדו היטב בסופה, ומאות ספינות תפסו מחסה מאחוריהם וניצלו מטביעה או פגיעה.

למרות הסערה, הנמל הבריטי העלה תרומה חשובה ללוגיסטיקה של בעלות הברית. אלפיים טונות של תחמושת נחוצה ביותר נפרקו ביומיים הראשונים של הסערה בנמל הבריטי – בזמן בו לא נפרקה שום תחמושת בכל שאר החופים ובנמל האמריקאי גם יחד. תחמושת זו נצרכה חיש מהר, וסייעה מאוד לבעלות הברית בקרבות שניהלו באותה העת מסביב לראש הגשר.

לאחר תום הסערה והערכת הנזק הורה הגנרל אייזנהאואר, מפקד כוחות בעלות הברית במערב אירופה, לנטוש את הנמל האמריקאי, ולהעביר את כל מה שניתן לנמל הבריטי. את מקומו של הנמל האמריקאי מילאו שיירות של נחתות טנקים ונחתות רגלים, שהגיעו לחוף בגאות, פרקו בשפל, וחזרו לים בגאות. בשיא הפעולה הצליחו בעלות הברית לפרוק בחוף אומהה 356,219 טונות של ציוד ביולי 1944 לבדו.

הקיבולת של הנמל הבריטי הייתה נמוכה יותר – בדרך כלל כ-6,000 טון ליום, עם שיאים של 12-10 אלף טון ליום כאשר לא היו צווארי בקבוק לוגיסטיים בחוף. עם זאת, הנמל פעל למעלה משמונה חודשים ברצף, מול שלושה חודשים שתוכנן לפעול, ובמהלך פעולתו עברו בו כ-2.5 מיליון חיילים, חצי מיליון כלי רכב וכארבעה מיליון טונות של אספקה. עד לסוף אוגוסט, 40% מהאספקה הבריטית הונחתה דרך הנמל הבריטי.

A Crusader AA tank comes ashore from an LST onto the pierhead at the Mulberry artificial harbour at Arromanches Harrison

טנק פורק מנחתת למזח פריקה בנמל מאלברי הבריטי

 

אחרית דבר

נמל שרבורג שנכבש בסוף יוני לאחר לחימה עזה, החל להיפתח לתעבורה ימית בסוף אוגוסט (כצפוי הגרמנים השמידו את רוב מתקניו). פתיחת נמל שרבורג סיפקה חלופה לנמל מאלברי שנותר, ועדיין, עד סוף אוקטובר, 25% מאספקת בעלות הברית, 20% מכח האדם ו-15% מכלי הרכב עברו דרך הנמל הבריטי. רק פתיחת נמל אנטוורפן בסוף 1944 והתרחקות החזית מאות קילומטרים מנורמנדי הובילה להפסקת השימוש בנמל הצף.

The Mulberry artificial harbour off Arromanches in Normandy September 1944 Harrison

נמל מאלברי הבריטי, ספטמבר 1944

לאור ההצלחה האמריקאית בהנחתת ציוד בחופים גם ללא נמל, ישנם הטוענים כי הנמל היה מאמץ לוגיסטי מבוזבז ומיותר. אולם קשה להסכים עם טענה זו בשל שלוש סיבות עיקריות: לולי האפשרות של נמל צף, ייתכן מאוד שמתכנני בעלות הברית, בהביאם בחשבון את המקרה הגרוע ביותר, לא היו מיישמים את הפלישה כפי שבוצעה, ואפשר שהפלישה הייתה נדחית לזמן רב; באמצע יוני- שלב קריטי בביסוס ראש הגשר – הצליחו בעלות הברית לפרוק 2,000 טונות של תחמושת נחוצה ביותר בזמן סערה, ששיתקה את כל אתרי הנחיתה האחרים; למרות ההצלחה הלוגיסטית המרשימה בחופים האמריקאים, הנמל הבריטי סיפק בהצלחה חלק ניכר מאספקת בעלות הברית, והשימוש בו היה נוח וסדיר הרבה יותר מאשר שיירות הנחתות אל החוף, ובייחוד לאור העובדה שרוב הספינות לא יכולות היו לנחות בחוף. הנמל המלאכותי איפשר לרכז את כל הנחתות לחופים האמריקאים ואת שאר הספינות לנמל הבריטי, וכך הכפיל את נפח הפריקה בהשוואה למצב בו הנחתות היו מתפזרות בין כל החופים.

לאחר המלחמה פורקו חלק ממרכיביו של הנמל הבריטי ונעשה בהם שימוש משני. יחידות הגישור של המזחים הצפים שימשו לתיקון מספר גשרים בצרפת, בלגיה והולנד, וכמה מיחידות הפניקס נגררו חזרה לבריטניה, ולאחר ההצפה הגדולה בים הצפוני ב-1953 נשלחו חלקם להולנד שם שימשו לסתימת פרצות בסכרים. עם זאת, חלק ממרכיבי הנמל הצף הבריטי נותרו במקומן ואפשר לראות אותן עד היום באזור ארומאנש, כאנדרטה להישג ההנדסי והלוגיסטי האדיר שהעלה תרומה רבת חשיבות להצלחת מבצע הפלישה לנורמנדי.

Mulberry Harbour Phoenix Elements Arromanches Chriusha

שרידי נמל מאלברי הבריטי ליד ארומאנש

יגיל הנקין הוא ד"ר להיסטוריה צבאית, חוקר בקתדרה ללימודי צבא של המככלות הצבאיות, עמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון

users: יגיל הנקין

הנקראים ביותר

החדשים ביותר