מה יקרה אם הממשלה תחליט לצמצם את סגר הקורונה רק לאוכלוסיה המבוגרת?

איורים: גל ערד-כבירי

נגיף הקורונה הוביל את מקבלי ההחלטות בישראל וברחבי העולם לאכוף סגר כללי על האוכלוסייה, על מנת למנוע הדבקות ותמותה. עתה, יש צורך בחשיבה מעמיקה כיצד אפשר לחזור לשגרה או לצמצם את המגבלות.

אחת החלופות האפשריות, שהוצעה על ידי אפידמיולוגים בולטים ב-Imperial College וצוותי חשיבה לאומיים להתמודדות ממושכת עם נגיף הקורונה, היא צמצום הסגר לאוכלוסיות הפגיעות ביותר אליו – המבוגרים ביותר.

שיעור התמותה מתוך החולים (CFR), או שיעור התמותה מתוך הנדבקים (IFR) של הקורונה עולה באופן חד עם הגיל, וחזרה לשגרה, כל עוד אין בידינו טיפול או חיסון יעיל לנגיף, מהווה סיכון בריאותי משמעותי וכמעט חסר תקדים.

במזכר מדיניות שחיברתי במסגרת פורום קהלת ניסיתי לשרטט כיצד תראה מציאות כזו בישראל, ומה יהיו ההשלכות שלה על המבוגרים (בני 65 ומעלה), על שאר האוכלוסייה ועל הממשלה. במאמר זה אציג בקצרה את מסקנות המחקר.

מגורים

על מנת להגן על כמה שיותר מבוגרים, יש צורך להפריד עד כמה שניתן בין מבוגרים לצעירים מהם – על אחת כמה וכמה אם הצעירים ינהלו את חייהם באופן שגרתי פחות או יותר, ולכן סביר להניח כי רבים מהם ידבקו בנגיף ויישאו אותו ללא ידיעתם. בחינת סוגי המגורים של מבוגרים מעלה כי בערך שליש מהם גרים עם צעירים מהם, והשאר גרים בגפם או עם מבוגרים נוספים:

עבור מבוגרים בני למעלה מ-65 המתגוררים עם בני מתחת ל-65, הרשויות יצטרכו להכריע: האם ניתן להסתפק ב"בידוד בתוך הבית" כפי שיש לבצע היום במקרה שאחד מבני המשפחה נמצא בבידוד עקב חשיפה ידועה לנשא, או שהמציאות של בני בית אחרים היוצאים ונכנסים לבית דורשת הפרדה קשיחה יותר, עד כדי העברת חלק מבני המשפחה מביתם ליחידות דיור שונות וזמניות, בדומה למשל ל"מלונות הקורונה".

ממשלה וכלכלה

רוב המבוגרים (79%) אינם עובדים. אלה שכן עובדים (בערך 215 אלף איש) מהווים בערך 5.5% מכלל המועסקים (שכירים ועצמאים) בישראל. סגר על מבוגרים בלבד, משמעותו שאדם מבוגר שאינו יכול להמשיך לעבוד מביתו – מנוע מלעבוד.

נכון להיום, עובדים שהם מעל גיל הפרישה (67 לגברים ו-62 לנשים) ומנועים מלהמשיך לעבוד – לא זכאים לדמי אבטלה. עם זאת, כבר עתה (אפריל 2020) התקבלו מספר החלטות מדיניות להקלה בקריטריון זה או החלפת דמי אבטלה ב"מענק הסתגלות" של המוסד לביטוח לאומי. כיוון שמדובר באבטלה אשר המדינה כופה על המועסקים המבוגרים, ייתכן כי מקבלי ההחלטות יחליטו לשנות את הקריטריונים לקבלתם וכן את גובה דמי האבטלה (היחס בין דמי האבטלה למשכורת לפני האבטלה).

לפי החישובים שלי, העלות החודשית של דמי אבטלה לבני 65+ שלפני הסגר עבדו ועתה לא יכולים לעבוד – עומדת על 910 מיליון שקלים. בסגר הכללי הנוכחי, בערך 39% מהעובדים לפני הסגר אינם עובדים - עלות חודשית לדמי אבטלה בלבד של 8.5 מיליארד שקלים. במילים אחרות, עלות דמי האבטלה של הסגר הכללי הנוכחי גבוהה פי 9 מהעלות של סגר על מבוגרים בלבד.

בשגרה, אדם שמפוטר או עסק שנסגר הם לאו דווקא דבר רע – עובדים מפוטרים עוברים לעבוד בעסקים אחרים או מקימים עסקים בעצמם; עסקים שממשיכים לפעול רוכשים את הנכסים והציוד של העסקים שנסגרו. העסקים שממשיכים הם לרוב יעילים וטובים יותר – חשבו על מסעדה לא מוצלחת שנסגרת בשביל לפנות למקום למסעדה מצוינת עם תמורה מעולה למחיר. בנוסף, ככל שהזמן עובר, עסקים משקיעים יותר בנכסים שלהם – קונים עוד שטח, משפצים את הקיים, מחליפים את המכונות הישנות במחשבים חדשים ועוד.

ככל שטווח הזמן שנבחן קצר יותר – התהליך הטבעי והבריא הזה פחות נוכח, והנכסים והציוד (בכלכלה אנחנו קוראים לזה "הון") נשארים "קבועים", ואנשים שמנועים מלעבוד לא יכולים ללכת לחפש עבודה במקום אחר. בנוסף, הידע והיכולת של אנשים לעבוד ולהפעיל מכונות ומחשבים לא פוחת (בכלכלה אנחנו קוראים לזה "הפריון הכללי").

בטווח הזמן הקצר הזה, סגר על מבוגרים משמעותו הסרת כל העובדים המבוגרים שאינם יכולים להמשיך לעבוד מביתם (ירידה של בערך 4.4%) מסך העובדים, ולפי כמות וחשיבות ההון במשק (מה ההבדל בין טרקטור וחקלאי לעומת שני חקלאים), אפשר להעריך את הירידה בערך (value) הפעילות הכלכלית ("תוצר").

המצב היום, שבו רק 61% מהעובדים ממשיכים לעבוד, אומר שסך הערך הכלכלי בישראל נמוך בכמעט 25% לעומת המצב בשגרה. לעומת זאת, בסגר על מבוגרים בלבד, מספר העובדים פוחת ב-4.4% "בלבד" והתוצר פוחת "רק" ב-2.5%.

כל האומדנים הללו נכונים רק תחת הנחות מאוד מפשטות; כמו ההנחה שאין ירידה בביקושים וביכולת של אנשים לצרוך כל דבר שאפשר לצרוך – כולל התקהלויות, טיסות, מלונאות ועוד. במילים אחרות – האומדנים הללו לא נכונים. אז בשביל מה הם טובים? הם טובים בשביל היחס בין האומדנים לסגר הכללי לאומדנים לסגר על מבוגרים בלבד.

במצב של אי ודאות גדולה, גם אם הצבת המספרים בנוסחה מקובלת וידועה מחזירה מספר "מדויק", כמו מינוס 24.55% - אין זה אומר שזו תחזית מדויקת, ותמיד צריך לשאול "בהשוואה למה?" וגם "מה ההנחות?".

ענפים כלכליים שונים

הכלכלה היא לא מקשה אחת והיא מורכבת מענפים שונים - יש אנשים ועסקים בחקלאות, במסעדות, בהייטק, בתעשייה, בשירותי בריאות, פנאי, נדל"ן, תחבורה, חינוך ועוד. כל העובדים המבוגרים (בני 65+) הם בערך 5.5% מכלל העובדים, אך הם מהווים שיעור שונה מכלל העובדים בכל ענף כלכלי נפרד – החל מכמעט 9% מהעובדים בענף ה"אמנות, בידור ופנאי" ועד ל-0.5% בלבד מהעובדים בענף "מידע ותקשורת" (המכיל בתוכו את רוב תעשיית ההייטק).

אחד הדברים המעניינים שעלו במחקר הוא שיעור העובדים המבוגרים בשירותי הבריאות. זו לא תגלית גדולה, וה-OECD מציין באופן עקבי את ישראל (ואיטליה) כמדינות שבהן שיעור גבוה מהרופאים מאוד מבוגר. כן היה מעניין לגלות שגם משרד הבריאות בעצמו לא כ"כ יודע את התשובה לשאלה הזאת.

מצד אחד – 24% מהרופאים הם בגילאי 67 ומעלה, אבל מדובר רק ב"בעלי רישיון רפואה", ויכול להיות שחלק גדול מהם פרש לגמלאות מזמן. מצד שני – 12% מהרופאים הפעילים הם בגילאי 67 ומעלה, אבל אומדן זה מגיע מסקרים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה במקום מנתונים רשמיים שהייתי מצפה שיהיו לרשויות.

לכל ענף כלכלי נפרד כזה אפשר לאמוד את סך הפעילות הכלכלית, את הפגיעה הנוכחית שהוא חווה תחת סגר כללי, ואת הפגיעה אם הסגר יחול על מבוגרים בלבד. הענפים נבדלים זה מזה לא רק בשיעור העובדים המבוגרים, אלא גם בחשיבות ההון (כמה שווה תוכניתן בלי מחשב, לעומת מלצר בלי מחשב?) וביכולת של אנשים לעבוד מהבית. אם ניקח את כל אלה ביחד ונזרוק אותם לקלחת, נקבל נתונים מאוד מעניינים גם כן:

אומדני הירידה בתוצר הענפי תחת סגר על כלל האוכלוסייה נעים בין 20% ל-35%. לעומת זאת, בגריעת העובדים בני 65+ שאינם יכולים לעבוד מביתם בלבד, הפגיעה בתוצר היא לכל היותר 5%.

מעניין לבחון את ההבדל הדרמטי על ענפי המידע והתקשורת (המכיל בתוכו את רוב ענפי ההייטק) וענף השירותים הפיננסיים והביטוח, אשר בשניהם אומדן הפחתת התוצר כתוצאה מסגר על בני 65+ בלבד הוא אפסי. ההסבר לכך טמון הן בשיעור העובדים המבוגרים הנמוך בהם (0.5% ו-1.8% בהתאמה) והן בשיעור הגבוה של עובדים היכולים לעבוד מביתם (48.9% ו-41.1% בהתאמה).

השפעת הסגר על הכנסת המבוגרים

רוב משקי הבית המכילים מבוגרים אינם נסמכים כלל, או נסמכים במידה מועטה, על הכנסה מעבודה. במשקי בית שאינם מכילים בני 65 ומעלה, ההכנסה מעבודה מהווה בערך 80% מסך הכנסת משק הבית, בעוד שבמשקי בית מבוגרים היא מהווה רק 25% מסך הכנסת משק הבית. העברת העובדים המבוגרים, שאינם יכולים להמשיך לעבוד מביתם, לדמי אבטלה, אינה מפחיתה באופן משמעותי את הכנסתם לעומת המצב של שגרה ללא נגיף.

בתרשים הבא אפשר לראות את התפלגות הכנסת משקי הבית המכילים מבוגרים בשגרה (כחול) לעומת סגר על מבוגרים (אדום), והחלפת ההכנסה של 80% מהעובדים המבוגרים בדמי אבטלה של 70% מהשכר לפני הסגר:

הדמיון הרב בין העקומות מלמד על פגיעה נמוכה יחסית בהכנסת משקי הבית המבוגרים - רק 2% ממשקי הבית עם בני 65+ יחוו ירידה בסך הכנסתם של עד 50%; 24% יחוו ירידה של בין 50% ל-1%, והרוב הארי של משקי הבית עם מבוגרים – 74% - לא יחוו כל שינוי בסך הכנסתם. יש לציין כי בניתוח זה טמונה ההנחה כי סך הכנסת משקי הבית מהון, קצבאות ותמיכות וגמל – תישאר זהה בין אם יהיה סגר על מבוגרים בלבד ובין אם לא.

השפעת הסגר על בריאות הנפש של המבוגרים

במודל הבסיסי ביותר בכלכלה, אנחנו מנתחים עבודה כמשהו שאדם "חייב לעשות" כי הוא רוצה כסף שיאפשר לו לצרוך אוכל, בידור, דיור ועוד. אך עבור רבים, כולל כותב שורות אלה, תעסוקה אינה מהווה רק מקור להכנסה שוטפת המשמשת לצריכה וחיסכון, אלא גם מאפיין זהותי ומקור משמעותי להנאה – בין אם מהתעסוקה עצמה ובין אם מן הקשרים החברתיים שנוצרים בסביבת העבודה.

ישנה ספרות מחקרית רחבה על הקשר בין עבודה לשביעות הרצון מהחיים והשפעה אפשרית של סגר על האוכלוסייה המבוגרת היא ירידה בשביעות הרצון מהחיים של מי שנאלצים להפסיק לעבוד. בתרשים הבא ניתן לראות את שיעור המבוגרים המדוכאים ושאינם מרוצים מחייהם בישראל, לפי סטטוס התעסוקה שלהם:

את הסגר על האוכלוסייה המבוגרת אפשר לדמיין כמעבר בין העמודות האדומות לעמודות הירוקות. העמודות הכחולות פחות רלוונטיות: מדובר באנשים שעקב גילם אינם נחשבים כמי שיכולים לעבוד, והם גם לא מעוניינים לעבוד.

כמובן שמצב נפשי הוא תופעה מורכבת שלא מושפעת אך ורק מתעסוקה, אלא גם מדברים נוספים – חיי משפחה, חברה, השכלה, הכנסה ועוד. על מנת לנסות ולבחון לעומק את ההשפעה של תעסוקה בקרב מבוגרים בני 65+ על מצבם הנפשי, אמדתי מודל רגרסיה המנטרל גורמים אלה.

התוצאה של המודל היא, באופן כללי, התשובה לשאלה "מהי ההשפעה של התעסוקה על מצבם הנפשי של בני 65+, שיש להם את אותה רמת חיים, אותם חיי משפחה וחברה, אותה השכלה" וכד'. בכך אני משווה ככל הניתן בין אנשים דומים. זהו לא מודל מושלם (אם הוא היה – היה מתפרסם בכתב עת מצוין ומבטיח לי פרופסורה), אך הוא כן מביא בחשבון גורמים רבים המתואמים גם עם תעסוקה וגם עם מצב נפשי.

התוצאות של המודל מצביעות על כך שגם עבור "אותו אדם" – למשל, גבר מבוגר, נשוי, שסך הכנסתו נטו היא בין 10,000 ל-13,000 שקלים: המודל חוזה כי אי-תעסוקה מגדילה את ההסתברות לאי שביעות רצון מהחיים כמעט ב-39%. מבחינת הסיכוי לתחושות דכאון, המודל חוזה כי אי תעסוקה מגדילה את ההסתברות כמעט ב-22%.

סיכום

במחקר זה, ניסיתי לאפיין מה יהיו ההשלכות הכלכליות והחברתיות של סגר על מבוגרים בלבד, או לשחרור הסגר עבור מי שאינם מבוגרים. לא ברור האם התנאים האפידמיולוגים, נכון להיום, מאפשרים כבר מהלך שכזה, אך די ברור שכאשר התנאים יאפשרו זאת, הסגר יוסר בהדרגה – בין אם לפי סוג פעילות כלכלית וההסתברות להדבקה (קשה יותר להידבק מעבודה באוויר הפתוח מאשר במשרד צפוף) ובין אם לפי גיל (השארת האוכלוסייה המבוגרת תחת סגר) – ולא בבת אחת.

שתי מחשבות קצרות בעקבות העבודה על המחקר

ראשית, זהו לא מחקר מושלם. כבר עם סיום עיקר העבודה ידעתי שישנם כיוונים נוספים שכדאי לחקור – למשל, מה ההשפעה של סגר כזה על הביקושים? זה נכון שמבוגרים הם חלק קטן מהעובדים, אך הם חלק לא קטן מהצרכנים.

בנוסף, האם סגר על מבוגרים בלבד לא יגרור תחושת אי-צדק חזקה בקרב מבוגרים? כאשר כולם נמצאים בסגר, אז "צרת רבים-חצי נחמה" ואין תחושת קיפוח לרעה. הגבלת הסגר לאוכלוסייה ספציפית, גם אם מבחינה בריאותית זהו הדבר הנכון לעשות – יכול להוביל לתחושות קשות נגד הממשלה ושאר הציבור, ותחושות אלה בפני עצמן יכולות להיות בעלות השלכות כבירות על הכלכלה והחברה.

במחקר כזה גם אין אפשרות לרדת לפרטים הקטנים יותר – באקדמיה למשל, שיעור המבוגרים גדול והחשיבות שלהם גם כן – אלו החוקרים והמרצים הוותיקים, המנוסים, הבכירים ביותר. נכון שחלקם הגדול יכול להמשיך לעבוד מביתו, אך האינטראקציה היום-יומית הפיזית היא זו שמייצרת את הרעיונות ואת הפיתוחים של המחר – וככל שסגר על מבוגרים יימשך זמן רב יותר, ההשלכות השליליות שלו יהיו גדולות יותר ויותר.

שנית, זה היה מחקר מאוד קשה וניסיתי לגשת אליו בצורה כמה שיותר רגישה. אני לא רוצה ולא אוהב לחשוב על הכלכלה במונחים הנדסיים של "X עובדים שווים Y תוצר שאפשר לאזן על ידי Z העברות", משל הייתי קומיסר בברית המועצות. אולי נכון לחשוב כך בטווח המאוד קצר, אך זה בוודאי שגוי בטווח הארוך. אנשים מסתגלים, משתנים, יוזמים ומפתיעים. חופש בכלל, וחופש התנועה והעיסוק בפרט, הם קריטיים לשגשוג כלכלי, ואי אפשר פשוט לעצור אותם ולחזות את מגוון ההשלכות האיומות שיכולות להיות לכך.

המטרה העיקרית של הנייר לא הייתה לדחוף לסגר על מבוגרים בלבד (שכאמור נסמך על דרישות קדם אפידמיולוגיות), אלא לנסות לאפיין בקווים גסים כיצד מציאות כזו תראה ומה יהיו ההשלכות שלה.

 אריאל קרלינסקי הוא כלכלן, חבר האגודה הישראלית להסטוריה כלכלית וחוקר בפורום קהלת לכלכלה

* פורסם לראשונה בבלוג האמנית והרוכל