דְּיוֹמָא
עד   מקור: פיקסביי (אנ-פרפקט)

יונתן ברנע, שופט מחוזי שבחר להמשיך לכהן גם בבית המשפט הקהילתי מתוך תחושת שליחות, חורג מן הכללים הנוקשים המפרידים בין השופטים לנשפטים כשרועי דרומי נקלע אל אולמו. בבית המשפט הקהילתי שמטרתו טיפול ושיקום כחלופה למערכת הענישה, נוצרת קירבה מסוימת בין שני הצדדים אבל כשרועי נוקש באחד הלילות על דלת דירתו של השופט, ברור לאחרון שגבול ברור ומוגדר נפרץ. למרות זאת הוא מאפשר לרועי להיכנס ואינו משער בנפשו איזה גיהינום מצפה לו. רועי יספר שהותקף מינית על ידי השופט, והמשטרה תעדיף את גרסת הצעיר הפגיע על פני הכחשת המבוגר בעל הסמכות שיאבד את משרתו ואת כבודו.

"עד מפתח" מסופר בשני קולות בגוף ראשון. האחד הוא קולו של ברנע שעולמו קורס. השני הוא קולה של ענת נחמיאס, חוקרת משטרה, המוכרת לקוראיו של ליעד שהם מספרים אחרים, "עיר מקלט", "אם המושבות" ו-"למראית עין". למרות שמדובר בדמות חוזרת ולמרות כמה אזכורים (מעט מאולצים) של דמויות נוספות, הספר עומד לגמרי בפני עצמו ואין צורך בידע מוקדם כדי ליהנות ממנו.

אפשר היה לכתוב ספר מספק על סוגיית א'-אמר-א' ו-ב'-אמר-ב', ואיך מכריעים בין גרסאות, אבל ליעד שהם, כרגיל, אינו מסתפק בקו עלילה יחיד ומעט שגרתי. העלילה שהוא יוצר מאירה היבטים שונים ומעניינים שכוחם נובע מכתיבה טובה וגם מהיותם מוכרים עד כאב מכותרות החדשות: העירוב הבלתי נסבל של משפט ופוליטיקה, הזרועות הארוכות ששולחים ארגוני פשע אל מוסדות לגיטימיים, ההיצמדות העיקשת אל החשוד המיידי מבלי לבחון אפשרויות נוספות. לצד הנושאים המוסדיים האלה הוא עוסק גם בתופעות חברתיות, ביניהן החברות האינטרסנטית המתפוגגת בעת מצוקה, הקלות הבלתי נסבלת של איסוף מידע על כל אחד (לא מעט באשמת רמת החשיפה שאנשים מתנדבים לה), ההסתתרות המיתממת מאחורי "רק עשיתי את עבודתי" תוך עצימת עיניים נוכח התוצאות, והתגובות הציבוריות הפבלוביות והאלימות שאינן מוכנות לאפשר חמלה, מחשבה שנייה, התבוננות מעיניו של האחר. עוד נמצא בספר דיון ביחסי הורים-ילדים ובתפקיד רב האחריות של היות הורה.

המכלול בספריו של ליעד שהם מורכב, כאמור, משפע נושאים, אך כל אחד מן הספרים ממקד את מרבית תשומת הלב אל נושא מרכזי אחד, כמו היחס אל מבקשי המקלט ב-"עיר מקלט" או יחסי הון-שלטון ב="אם המושבות". הפעם המיקוד, בעיני, הוא על אובדן כל פרטיות בעידן הדיגיטלי. איסוף המידע המניע את עלילת הספר נעשה בשתי דרכים – יומינט, כלומר מודיעין אנושי, העושה שימוש בקשרים בינאישיים, ואוסינט, שהוא איסוף מידע ממקורות גלויים. וכמו שאומרת אחת הדמויות על המקורות: "יש המון. העניין הוא לברור את המידע, לנתח אותו ולהגיע למסקנות". מודעה תמימה על העמדת נכס למכירה, דיווח לחברים על נסיעה, פוסט שכתב צד שלישי – כל מקור כזה חושף פרטים שהכותב לא בהכרח התכוון לחשוף, וצירופם יחד עשוי לספר סיפור מלא.

"עד מפתח", כמו ספריו האחרים של ליעד שהם, מותח, נוגע ללב, מעורר מחשבה ואפילו מחייב שינוי תפיסה. מומלץ בהחלט.

עד מפתח / ליעד שהם
כנרת זמורה, 2021
287 עמודים

אתי סרוסי היא מבקרת הספרים של אתר דיומא ובעלת בלוג סקירות ספרים

users: אתי סרוסי

הנקראים ביותר

החדשים ביותר