דְּיוֹמָא
אנטון צ'כוב ואשתו אולגה קניפר, 1901   מקור: ויקיפדיה
בתמונה: אנטון צ'כוב ואשתו השחקנית אולגה קניפר בירח הדבש שלהם, 1901

גדולתו של אנטון פאבלוביץ' צ'כוב, שהיום מלאו 116 שנים למותו, לא נחה בכישוריו הספרותיים דווקא, אף על פי שאלה ללא ספק אדירים וייחודיים, אלא ברצונו וביכולתו לתמוה על קנקנם של גברים ונשים שונים מאוד ממנו עצמו, לנסות ולהיכנס למוחם, לאורח חשיבתם ולצפונות ליבם. וכך, אדם שהיה בוודאי אצילי ואינטליגנטי, אבל מיזנטרופי בהחלט ורחוק מאוד מאהבת אדם באשר הוא אדם, הצליח ליצור דמויות מרגשות ומעוררות הזדהות.

צ'כוב היה אדם אמיד, אך תיאורי העוני שלו אמינים ומחרידים מכול מה שנכתב לפני כן; בעל מקצוע חופשי אך היטיב לתאר את השגרה השוחקת של האדם העובד; אנטישמי למדי בטעמיו האישיים אך יצר כמה מן הדמויות היהודיות המרגשות ביותר בספרות; וכמובן גבר לבן ושוביניסטי למדי בהשקפותיו הפרטיות אך לא היה שני לו ביצירת הדמויות הנשיות שכולנו מתפעלים מעומקן האלוהי ומרדידותן האנושית, אנושית מדי.

 

מכתב

ואם מזכירים את יחסו ליהודים להלן קטעים נבחרים מתוך מכתב, שהוא חלק מההתכתבות בינו לבין המוציא לאור שלו, אלכסיי סוּּבוֹֹרִִין, "איש התקשורת" הכי משפיע ברוסיה בעת ההיא. סובורין היה חביב הממשל הקיסרי, אדם נבון, ריאקציונרי ומשולל מצפון למדי, שיחד עם זאת העריץ את כישרונו של צ'כוב והיה לפטרונו במשך שנים ארוכות, בערך עד לזמן כתיבת המכתב הזה.

הירחון רב-ההשפעה של סובורין יצא במתקפה ארסית כנגד אמיל זולא, בטענה שהלה מכר את עצמו ל-"סינדיקט היהודי", ההתאגדות היהודית הבינלאומית, פרי המצאתם של המקטרגים האנטישמיים במהלך פרשת דרייפוס.

Alfred Dreyfus Degradation

השפלתו של אלפרד דרייפוס

צ'כוב, שכמרבית הסופרים הרוסיים סלד למדי מפני היהודים, בחר ללכת כאן אחר דחפיו הליברליים, ותמך נחרצות בצד הדרייפוסי ובזולא. המכתב הזה סימל את סוף הקשר שבינו לבין סובורין

"ניס, 18 בפברואר 1898.

... אתה כותב שאתה כועס על זולא, בעוד שכאן הכול מרגישים כאילו זה עתה נולד זולא חדש ומשופר. בתהליך הזה שלו הוא עבר חיטוי מכל כתמי השומן שלו, כמו נטבל בטרפנטין, וכעת הוא בוהק אל מול עיני הצרפתים בברק האמיתי שלו. זהו טוהר ועליונות מוסרית שאיש לא חשד בקיומם. עקוב נא אחרי השערורייה מרגע תחילתה. הדחתו של דרייפוס, בין אם היא מוצדקת ובין אם לא, הותירה בכול (ובתוך כך, גם בך, כזכור לי) רושם כבד ומעיק. הכול שמו לב לכך שבמהלך הטקס המשפיל דרייפוס התנהל כמו קצין הגון וממושמע היטב, בעוד הקהל שנכח בטקס, העיתונאים למשל, צווחו לו: 'שתוק, יהודה איש קריות!', כלומר, נהגו באורח מביש ובלתי מהוגן. כולם שבו מן הטקס ללא תחושת סיפוק, עם מצפון נבוך...

...ואז התחילו המעשיות. דרייפוס הוא קצין, נדרכו אנשי הצבא; דרייפוס הוא יהודי, נדרכו היהודים... הכול פנו לדון במיליטריזם, ביהודונים. אנשים כל כך חסרי כבוד כמו דרימון [מייסד "הליגה האנטישמית". י.ל.] הרימו לפתע את ראשם; התחילה, בהדרגה, להתבשל פה דייסה על רקע האנטישמיות, דייסה שמדיפה ריח של בית מטבחיים. שעה שמשהו לא מסתדר לנו, אנחנו מתחילים לחפש סיבות שהן חיצוניות לנו, וחיש מהר מוצאים אותן: 'זה באשמת הצרפתי, אלה היהודונים, זה בגלל וילהלם...' הקפיטל, ציד המכשפות, הבונים החופשיים, הסינדיקט, הישועים – כל אלה הן רוחות רפאים, אבל כמה שהן מקלות על חוסר השקט שלנו! אלה, מן הסתם, מהווים אות מדאיג לבאות. אם כבר הצרפתים פנו לדבר על אודות היהודונים, על הסינדיקט – משמעות הדבר היא שהם נבוכים, שמשהו אוכל אותם מבפנים, שהם זקוקים לרוחות הרפאים הללו כדי להשקיט את מצפונם הסוער"

 

דיוקן

צ'כוב לא אהב את הדיוקן הזה, מאת אוסיפ בראז: "אומרים שאני מאוד דומה, אבל הדיוקן לא נראה לי מעניין. יש בו דבר-מה שאינו שלי וחסר בו משהו ממני" – כתב לאחותו.

Chekhov 1898 by Osip Braz

ציור שמן של אנטון צ'כוב מאת הצייר היהודי-רוסי אוסיפ בראז, 1898

"אומרים שאני ועניבה מאוד דומים, אבל ארשת הפנים שלי שם היא כזאת... כאילו שאפתי חזרת" – כתב במקום אחר.

בכלל, חרף התדמית הפלגמטית והקרירה, צ'כוב לא אהב דברים רבים מאוד. כך, רופאו בשנים האחרונות שביָאלְטָה, איסאק אלטשולר, נזכר בארוחת הצהרים אצל סוחר עשיר אחד מן העדה הקראית, שהזמין את הסופר המפורסם לשיפודים ולצֵ'בּוּרֵקִי "קלאסיים", כפי שהלה התבטא. מה שהוא לא סיפר לצ'כוב היא העובדה שהסוחר העשיר הזמין גם את כל החמולה שלו ואת חבריו – "לסעוד עם צ'כוב".

שאון הקולות, הצפיפות, החום המחניק, הצ'בורקי המטוגנים בתוך שומן כבש עם מילוי של שומן כבש (צ'כוב אכל מעט מאוד והקפיד על מזון פשוט למדי - שומן כבש בוודאי לא נכלל בכך), שיחות שנעו סביב קבלנות וחוזים... אלטשולר מספר שצ'כוב ישב שם בשקט, לא אכל כמעט כלום, האזין בדריכות ומדי פעם בפעם השיב בענייניות לשאלות שנשאל על חומרי הבניין.

אחרי ששניהם יצאו משם, צ'כוב מייד נכנס לבית מרקחת וקנה את שמן הקיק, המשלשל היעיל – שהוא עצמו, כרופא וכסופר, כתב רבות בשבחו – אגב מלמול: "צריך ליטול את זה תכף ומיד". "אבל הרי לא נגעת שם כמעט באוכל!" אמר דוקטור אלטושלר, "ומה בדבר הריחות?! והשיחות?!" ענה לו צ'כוב.

 Uncle Vanya MAT

סצנה מתוך המחזה "הדוד וניה", התיאטרון האמנותי של מוסקבה, 1899 (מימין אולגה קניפר, אשתו של צ'כוב, בתפקיד אלנה)

רכיכה – סיפור קצר של אנטון צ'כוב

יגאל ליברנט הוא דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב, וחוקר תולדות של רעיונות פוליטיים

users: יגאל ליברנט

הנקראים ביותר

החדשים ביותר