ג'ימי הנדריקס, 1968   מקור: ויקיפדיה (סטיבן בנקס)
בתמונה ג'ימי הנדריקס, 1968

כשהתחלתי להתעניין במוזיקה, בשנות התשעים המאוחרות, מוזיקת הרוק עדיין נהנתה מעדנה. להקות וזמרים כמו פו-פייטרס ושריל קרואו כיכבו, והענקים של שנות השישים והשבעים עדיין הוציאו אלבומים מוצלחים ואפילו להיטים מדי פעם. גם בשנות האלפיים המוקדמות, להקות כמו ה-"סטרוקס" וה-"ווייט סטרייפס" זכו לפופולריות רבה. אפילו הפופ של אותה תקופה הכיר בחשיבות מוזיקת הרוק – בריטני ספירס, כוכבת הפופ הבולטת של התקופה, ביצעה באלבומיה מחוות לאמני רוק כגון ג'ואן ג'ט והאבנים המתגלגלות.

כיום, המצב שונה. רבים מקרב ענקי המוזיקה של שנות השישים והשבעים אינם עוד איתנו. אבל גם אין להקות רוק חדשות עם פופולריות שמתקרבת לזו של להקות רוק מהמאה ה-20. אמנם, להקות הרוק מהעידן ההוא עדיין פופולריות ורבות מהם שברו שיא אחר שיא בסיבובי הופעות עד להגעת הקורונה, ומקומן התרבותי עדיין משמעותי, כפי שמעידה הנוכחות התכופה של שירי רוק קלאסיים בקולנוע ובטלוויזיה. אולם, להקות רוק חדשות ומצליחות – אינן. בתרבות הפופולרית, לפחות, מוזיקת הרוק דועכת.

 

דמדומי האלים

מהן הסיבות אפוא, למותו המסתמן של הרוק? חשבתי על כך כשקראתי את דמדומי האלים: מסע לקצהו של הרוק הקלאסי, מאת מבקר המוזיקה סטיבן היידן. בספר המצחיק והמרגש לפרקים, היידן דן כמעט בכל אלמנט אפשרי של להקות הרוק של שנות השישים והשבעים, ושל החיים של המאזינים שלהם. יש פרקים על להקות ספציפיות – למשל, פרק שלם על בוב דילן ושני פרקים שעיקרם ספרינגסטין – ופרקים על תופעות כמו הופעות חיות, נוסטלגיה וסמים. יש גם פרקים אישיים נוגעים ללב על יחסיו של היידן עם אביו ועל הזקנה. יש פרק על עלייתו ונפילתו של האלבום כאמירה מוזיקלית ואמנותית משמעותית. אבל ספר על רוק'נ'רול בימינו חייב להיות, כנראה, ספר על מותו של רוק'נ'רול. פועל יוצא, הספר של היידן, שלכאורה מדבר רק על מותו של הרוק הקלאסי של שנות השישים והשבעים, עוסק במידה רבה גם במותו של הז'אנר המוזיקלי כולו.

אבל למה מוזיקת רוק כמעט ולא קיימת במוזיקה הפופולרית בת ימינו? אחת התשובות שהיידן מציע היא שרוק'נ'רול לא מת, אלא רק משתנה. היידן טוען שהגבולות של מה שמגדיר מוזיקת רוק הם שרירותיים למדי ונקבעו על ידי מובילי דעת קהל, משווקים ועיתונאי רוק. והגבולות הללו, אליבא דהיידן, נקבעו בצורה שמדירה מהם את מי שאיננו לבן.

אמנם, הרוקנרול נולד ממוזיקה של שחורים, אבל הלבנים השתלטו עליו כמעט לחלוטין. אחרי הדור הראשון של רוקרים שחורים, כגון צ'אק ברי וליטל ריצ'רד, השחורים הודרו ממוזיקת הרוק כמעט לחלוטין. ישנם כמה רוקרים שחורים משמעותיים כמו קלרנס קלמונט מה-"אי סריט בנד" של ספרינגסטין, גייל אן דורסי שניגנה עם דייוויד בואי וטוני סמית' שניגן עם לו ריד. יש גם לא מעט רוקרים ממוצא מעורב – לני קרביץ', בריטני הווארד מ-"אלבמה שייק", ואפילו סלאש, הגיטריסט של "רובים ושושנים". ברם, רוב השחורים שכיכבו מוזיקלית החל מהעשור השישי של המאה ה-20, הודרו מסוגת הרוק. כמו רוב מעריצי הרוק, גם אני אוהב הרבה אמנים שחורים מהתקופה הזאת – סלומון בורק, ריי צ'ארלס, אטה ג'יימס – אבל עד שקראתי את "שקיעת האלים" מעולם לא ראיתי אותם כנגני רוק, אלא כאמני ז'אנרים אחרים – סול וקאנטרי ורית'ם אנד בלוז – המצויים לצד הרוק'נ'רול אבל הם לא "הדבר האמיתי".

אבל מה אם הגבולות של הרוק אינם באמת גבולות מוזיקליים, או אפילו אסתטיים, אלא בעיקר גבולות שקבעה התרבות ותעשיית המוזיקה? התיזה של היידן בעניין מותו של הרוק מעניינת ופשוטה – רוק הוגדר מלכתחילה בצורה שמדירה ממנה את מי שאינו לבן ובכך הז'אנר סימן את הגבול שלו עצמו. במאה ה-20, המיינסטרים האמריקני היה לבן באופן מובהק, בעוד קבוצות ואלמנטים אחרים פעלו בשוליים. במאה ה-21, זה משתנה, והחברה של ימינו מגוונת בהרבה מבחינה אתנית. הרוק היא המוזיקה של הגבר הלבן – אבל התרבות שלנו כבר אינה התרבות של הגבר הלבן, ולכן הרוק נועד למות.

וזה מביא אותנו לדונלד טראמפ.

למפלגה הרפובליקנית ולמוזיקת רוק יש היסטוריה ארוכה, לכל הפחות מאז שרונלד רייגן השתמש בשיר "נולד בארצות הברית" של ברוס ספרינגסטין בקמפיין הבחירה מחדש שלו. רוקרים ומוזיקאים בכלל – אז ועכשיו – לרוב אינם תומכים של המפלגה הרפובליקנית, ומתנגדים לכך שמוזיקה שלהם תקדם אג'נדה רפוליקנית. פועל יוצא, היו מספר אמנים שהתנגדו לשימוש במוזיקה שלהם בעצרות של דונלד טראמפ. כך למשל, אלטון ג'ון, שהתנגד לשימוש של טראמפ בשיר Tiny Dancer, הרולינג סטונס שהתנגדו לשימוש בשיר You Can't Always Get What You Want, ואמנים אחרים. אגב, מסתבר שטראמפ, מעריץ של אלטון ג'ון ושל הרולינג סטונס, בחר בעצמו לפחות חלק מהמוזיקה שהתנגנה בעצרות שלו.

היידן מסביר שהשימוש של טראמפ ברוק'נ'רול שונה מהשימוש של רייגן בה. ב-1984, רייגן בן ה-73 השמיע מוזיקה של ספריגסטין שהיה בן 35 בתקופה זו, כדי להישמע עכשווי ומודרני. לעומתו, המוזיקה שהשמיע טראמפ היא ישנה – בת עשרות שנים, מתבוננת לאחור. המוזיקה הזו מזכירה לקהל הלבן של טראמפ את ארצות הברית של פעם ולא ארצות הברית העכשווית, אשר בזירת הפופ שלה יש דומיננטיות של אמנים שחורים ולטינים. המוזיקה שטראמפ בחר לנגן, מזכירה לשומעיו את הזמן בו הזירה המוזיקלית בארצות הברית נשלטה על ידי לבנים.

בשלב הזה נראה שקל לסיים את הסיפור. ארצות הברית הגזענית של פעם מצטמצמת מבחינה דמוגרפית וההשפעה הפוליטית שלה דועכת, גם אם לאט יותר מההשפעה התרבותית שלה. לכן, המוזיקה של "הלבנים" נעלמת מהר יותר מאשר המפלגה שלהם.

 

המוזיקה של הליברליזם

אבל הסיפור לא כל כך פשוט. בתור התחלה, יש כוכב רוק שחור אחד, נצחי, שהוא אחד מהכוכבים הגדולים ביותר של הרוק'נ'רול. במובנים רבים מודבר בגיבור הגיטרה האולטימטיבי ואולי הרוקיסט האולטימטיבי. אני מדבר, כמובן, על ג'ימי הנדריקס.

למרות שמדובר בספר על רוק קלאסי, היידן כמעט ולא מזכיר את הנדריקס. זה לא שאין להיידן כבוד לגיטריסט המפורסם מסיאטל – הוא קורא לו "הגיטריסט הטוב ביותר בכל הזמנים". אולם האזכורים של הנדריקס בספר הם כמעט אגביים, למעט קטע בן עמוד אחד על ההופעה שלו במונטריי. וזה מוזר, שכן במובנים רבים הנדריקס היה גם אחד מהאחראים על עיצוב מאפיינים בולטים של מוזיקת רוק – וירטואוזיות בנגינת גיטרה, הרס של ציוד, מיניות אגרסיבית. הנדריקס היה אחד מהרוקרים שחיו את חיי הרוק הארכיטיפים –ילדות קשה, שירות בצבא (כמו אלביס), הצלחה מטאורית ומוות מוקדם וטראגי. להקות חשובות הרבה פחות, כמו האחים אלמן, מוזכרות בספר הרבה יותר. אגב, הנדריקס הוא לא האמן היחידי שמוזכר פחות ממה שהייתי מצפה בספר על רוק קלאסי. כך, למשל, "נערי החוף" מוזכרים רק פעמיים בספר.

אז איך הנדריקס משתלב עם התיזה שמוזיקת רוק מדירה שחורים? אם תעשיית הרוק חתרה למצב את הרוק כמוזיקה של לבנים, זה לא מוזר שהיא העלתה על נס גיטריסט שחור?

התשובה טמונה, אולי, בציטוט שהיידן מביא מסוציולוגית שחקרה את תת-התרבות של מוזיקת מטאל בשנות השמונים. הסוציולוגית מצאה שהמעריצים של מוזיקת המטאל של האייטיז היו ברובם גברים לבנים. אולם, מעריצים אלו שמחו לקבל לתוכם "זרים" כל עוד אלו אימצו את קודי הלבוש, המראה, וההתנהגות של תרבות המטאל והפגינו הערצה למוזיקת הרוק הכבד. מעריצי המטאל של שנות השמונים, אפוא, אינם "שוביניסטים, גילנים או גזענים בעקרון, תת-התרבות של המטאל היא אקסקלוסיבית, שומרת בעקשנות על הקודים של ליבת החברים בה".

אז אולי מוזיקת רוק מוכנה לקבל את האחר, כל עוד הוא מתאים את עצמו אליה. לכן אפשר לומר שהרוק אינו המוזיקה של הגבר הלבן, אלא המוזיקה של הליברליזם (הלבן ברובו). אולי הסוג הזה של ליברליזם, שהיה נפוץ עד שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, מפנה את דרכו מזירת התרבות הפוליטית. אם פעם הייתה דומיננטיות לתרבות לבנה שקיבלה שחורים שאימצו את הערכים וההתנהלות שלה, אפשר שכיום מחליפה אותה תרבות דומיננטית חדשה שדורשת מהליברלים לאמץ את הערכים שלה כדי להתקבל? האם התרבות הנוכחית איננה עוד תרבות של ליברליזם לבן שמסוגל להכיל גם ליברלים שאינם לבנים, אלא תרבות מגוונת יותר שמאמצת חלקים מהתרבות הליברלית הישנה ודוחה אחרים, כמו שהרוק הלבן אימץ חלקים נכבדים מהמוזיקה השחורה שקדמה לו?

 

הליברליזם והרוקנרול – זריחה חדשה?

האם שקיעתו של הרוק'נ'רול היא בהכרח גם שקיעתו של הליברליזם? לדעתי, הסיפור הפוליטי מורכב יותר.

אם עד 2016 נראה כאילו הקואליציה של המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית תהיה "הקואליציה של אובמה" – כלומר קואליציה המבוססת בעיקר על כוחם העולה של המיעוטים – התוצאות בבחירות 2020 הראו דווקא צמיחה בתמיכה בדונלד טראמפ בקרב שחורים, לטינים ואמריקנים ממוצא אסייתי. למעשה, טראמפ הגיע לתוצאה טובה יותר בקרב אוכלוסיות אלו ממה שהגיע כל מועמד רפובליקני אחר במשך שנים רבות.

הסיבה שטראמפ הפסיד הייתה דווקא ההיחלשות שלו בקרב הציבור הלבן (בעיקר, אם כי לא רק, הציבור הלבן המשכיל). הקואליציה שהביאה לנצחונו של ג'ו ביידן – מועמד מהמאה ה-20 שרץ לנשיאות בפעם הראשונה ב-1988 – הורכבה בעיקרה מצעירים משכילים מכל קבוצה אתנית. במילים אחרות, הקהל המסורתי של מוזיקת רוק.

הקהל הזה הציל את המפלגה הדמוקרטית ובחר מועמדים ליברלים קלאסיים להנהגת ארצות הברית. הצוות ביידן-האריס קרוב הרבה יותר לערכים הליברלים של המאה ה-20 מאשר מועמדים כגון ברני סנדרס ואליזבת' וורן מהאגף הרדיקלי של המפלגה. הבחירה בג'ו ביידן אולי מייצגת רצון לחזור לערכים ולנורמות של עידן קודם ומתון יותר או לכל הפחות ליצור סינרגיה של אמונות חדשות עם האמונות של המאה הקודמת, ולא לדחות ערכים ואמונות אלו באופן מוחלט. אם הצעירים המשכילים של היום גילו מחדש פוליטיקאי בדימוס בן 78, האם זה מופרך לקוות שאותו קהל גם יגלה מחדש את הרוק'נ'רול?

עומר בלסקי הוא בעל תואר ראשון במשפטים מהמרכז הבינתחומי בהרצליה ותואר ראשון במנהל עסקים וכלכלה ממכללת וסאליוס בבריסל

users: עומר בלסקי

עוד בנושא

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר