"טבח ליל ברתולומאוס הקדוש" של פרנסואה דובואה   מקור: ויקיפדיה
הציור "טבח ליל ברתולומאוס הקדוש" של פרנסואה דובואה

כשהייתי תלמיד תיכון, אומנויות לחימה היו אחד התחביבים העיקריים שלי, אם לא העיקרי שבהם. התאמנתי באותה תקופה בקראטה, בדוג'ו המצוין של ד"ר רוני קלוגר. אף שקשה לומר שהייתי מוכשר במיוחד, אהבתי מאד את האומנות והתקדמתי לאיטי בסולם החגורות.

בכל אותה תקופה, אני זוכר לא מעט תגובות לעגניות מצד בריוני הכיתה למיניהם, כל מיני נערים שקטטות ואלימות היו לחם חוקם. אלו דאגו להבהיר לי – לא פעם ולא פעמיים – שאם יחליטו לפוצץ אותי במכות, אפילו חגורה שחורה בקראטה לא תעזור לי. "כל הבולשיט הזה לא יהיה שווה", אמר אחד מהם, "כשיכניסו לך מוט עם מסמרים בראש".

ואכן, במשך שנים תהיתי עד כמה אמנויות הלחימה המסורתיות ואפילו המודרניות – כמו קרב מגע – יעילות בסיטואציה של סכנה אמיתית: קרב, קטטת רחוב, או, במקרה של נשים, ניסיון אונס. הוויכוח הזה היה, במידה רבה, קשה להכרעה. כמעט כל המדריכים שלי, ורוב מוחלט של המתאמנים, היו אנשים שתיעבו אלימות באופן עמוק, וראו בקראטה עיסוק אומנותי ורוחני. בדוג'ו היה תלוי שלט עם כללי התנהגות שהראשון מביניהם היה "אל תהא תוקפן". שיערתי תמיד שהמדריכים שלי לא נכנסו לקטטות ולא הסתבכו בהן, ועל כן הדיון על יעילותו של הקראטה במצב של קרב אמיתי נשאר תמיד תיאורטי אי שם בחלל האוויר.

לאחרונה, יצא לי להתוודע לכותב מרתק ואפילו מטלטל, שעונה ברגישות, מקצועיות ומיומנות על השאלה הזאת ועל שאלות רבות אחרות הנוגעות לאלימות. רורי מילר, חגורה שחורה במספר אומנויות לחימה, בילה את רוב חייו בסיטואציות אלימות – כסוהר בארצות הברית וכקבלן אבטחה בעיראק. ספריו השונים, ביניהם הרהורים על אלימות (Meditations on Violence: A Comparison of Martial Arts Training and Real World Violence) ו-אלימות – מדריך לכותבים (Violence: A Writer's Guide) מאפשרים לקורא מן השורה להתוודע לעולמה של האלימות האמיתית ולהבין אותה לעומק. הם מעניינים גם מבחינה תיאורטית וגם כמדריכים פרקטיים, למשל הנחיות לסופרים כיצד לתאר סצינות אלימות ריאליסטיות בספריהם.
המאמר הזה לא מתיימר למצות את משנתו של רורי מילר, אלא לתאר כמה מהתובנות המרכזיות שבספריו.

 

מיתוסים על אלימות

מילר מנסה להפריך מיתוסים מרכזיים, טעויות וכשלים מחשבתיים בכל הנוגע לאלימות. כמה פעמים אמרו לכם גננות, מורים ודמויות סמכות אחרות כי "האלימות אף פעם לא משתלמת"?

שטויות, מטעים מילר, אלימות משתלמת מאד ולכן היא אחת התופעות הנפוצות ביותר בהיסטוריה. למעשה, אלימות היא אחת הדרכים העיקריות המאפשרות לאנשים להשיג את מה שהם רוצים בקלות וביעילות מאנשים לא אלימים שאינם יודעים להתגונן. זו הסיבה שבגינה צעירים בשכונות קשות נמשכים לכנופיות או לארגוני טרור. וזו הסיבה מדוע רבים מאלו המצטרפים לכנופיות נוטים לחזור לחיים אלו אפילו לאחר שנים רבות של מאסר.

האם אתם מכירים הרבה עבודות אחרות, שואל מילר, שבהם אדם צעיר יכול להרוויח משכורות כל כך גבוהות, לזכות לכבוד מהסביבה שלו ולהשיג מה שהוא רוצה – בעיקר כסף ומין – מתי שהוא רוצה? זו הסיבה שמלאכת שיקום של אסירים אלימים כל כך קשה (אם כי לא בהכרח בלתי אפשרית). מילר מסביר כי דווקא מי שמתנגד לאלימות צריך ללמוד אותה ולהבין אותה לעומק, זאת מפני שלרוב אין דרך לעצור אלימות אלא באמצעות דה-אסקלציה או אלימות נגדית.

מילר מותח קו אדום וברור בין אנשים שמפעילים אלימות באופן חובבני – למשל נערים מתקוטטים – ובין מקצועני אלימות. בסרטים אוהבים להראות לנו קרבות, אבל בפועל, מקצוען אלימות אינו מעוניין בקרב, אלא להשיג משהו (כסף, רכוש) או לפגוע בקורבן. לכן, מקצועני אלימות תמיד ינסו להימנע מקרב, בדרך כלל באמצעות התקפה מהמארב. מקצועני אלימות יחתרו לסיים את ההיתקלות האלימה במהירות הבזק, ייקחו את מה שהם רוצים ויילכו.

Latin King Gang Member Javier Ramirez

חבר כנופיה מציג את כתובת הקעקע של הכנופייה שלו

 

מטרות של אלימות

לאלימות יש מטרות שונות, וראוי להבחין ביניהן בכדי לנתח לעומק את התופעה. מילר מבדיל, קודם כל, בין אלימות "חברתית" לבין אלימות "אנטי חברתית" או "טורפנית" (predatory).

מטרתה של אלימות חברתית היא לחזק קהילה (למשל כנופיה) מול גורמים חיצוניים, או לשדרג את מעמדו של היחיד בתוכה. הסוג הנפוץ ביותר של אלימות חברתית הוא "ריקוד הקופים", מעין ריטואל של מבטים זועמים, דחיפות ומכות של בריוני רחוב, או שוד שנועד להשיג משאבים עבור הקהילה המסוימת. ישנה אלימות חברתית "הענשתית" נגד חברים שחורגים מכללי הקהילה, שבאמצעותה המנהיג מנסה לבסס הן את הכללים והן את מעמדו בצמרת. לפעמים, האלימות הזאת יכולה להיות אכזרית מאד, בעיקר אם המנהיג אינו בטוח בעצמו. ישנה אלימות שנועדה לשמור מוניטין של חבר בקהילה – "אני משוגע, אל תגעו בי" – או להגן על הטריטוריה של הקהילה מפולשים ומתחרים. הסוג האחרון קטלני במיוחד לאזרחים תמימים, אם איתרע מזלם להיקלע לאזור שנוי במחלוקת בין שתי כנופיות.

להבדיל מאלימות חברתית, אלימות אנטי חברתית או טורפנית, נועדה להשיג דבר מה עבור האדם האלים שלא במסגרת של קהילה. הסוג הנפוץ ביותר הוא גניבה או שוד המתבצעים בידי מסומם הזקוק למנה. אנשים כאלו נוקטים באלימות בגלל צורך נואש. תחשבו, אומר מילר, באלו אמצעים אלימים הייתם מוכנים לנקוט אם הילדים שלכם היו גוועים ברעב, ואז תבינו מה המסומם או האלכוהוליסט יהיה מוכן לעשות עבור המנה.

סוג יותר נדיר של אלימות אנטי חברתית – אם כי הרבה יותר מחריד וידוע לשמצה – הוא אלימות פסיכופטית, כגון זו של אנסים סדרתיים ושל רוצחים סדרתיים. באלימות פסיכוטית, התוקף אינו רוצה משהו אלא נהנה מהתהליך. רוצים להבין אלימות פסיכופטית? תחשבו על התחביב היקר ביותר שלכם, בין אם מדובר בכתיבה יצירתית, בישול או ריקוד, משהו שגורם לכם להרגיש חיים, משהו שבהעדרו אתם מתייבשים וקמלים. כך מרגיש הרוצח או האנס הסדרתי כשהוא גורם סבל לאנשים אחרים. כל ניסיון לדבר על ליבו של הרוצח או האנס רק ישעשע אותו. הוא אולי ישחק אתכם קצת רק כדי ליהנות מתחושת הבגידה ברגע שתבינו שבזבזתם את זמנכם היקר על דיבורים במקום לברוח או להילחם על נפשכם.

Fight pexels keira burton

קטטה, אילוסטרציה

 

קיפאון מול אלימות

מכאן, עובר מילר לשאלה שעימה פתחתי את המאמר: מדוע אנשים מאומנים, בין אם באומנויות לחימה ואפילו באימון צבאי ומשטרתי, קורסים לעיתים בסיטואציה של קרב אמיתי? למילר יש הסבר מורכב בנושא.

ראשית כל, אימון שונה מאד מקרב. בדוג'ו אתה מתאמן עם חברים שרוצים בטובתך ולא עם אנשים שרוצים לפגוע בך, ובמטווח אתה יורה בתנאי תאורה טובים, בעמדה יציבה וללא סכנת מוות. במצב של סכנה, להבדיל מאימון, ישנם תהליכים פיזיים וביולוגיים שמקשים מאד על התפקוד: פרץ של הורמונים (אדרנלין הוא ההורמון הידוע שבהם) שגורמים לקיפאון, לתחושה של סלואו מושן, לראיית מנהרה (רואים רק ישר ולא לצדדים), למעין פטפוט פנימי (מה אני עושה כאן, למה זה קורה לי), לרעידות בידיים, וכן לשכחה של טכניקות שנלמדו באימונים. מסיבה זו, אומר מילר, בסרטים ישנים נהגו להדגים את קור הרוח של הגיבור במצבי סכנה על ידי סצינה שבה הוא מדליק סיגריה. הדלקת הסיגריה דורשת מוטוריקה עדינה ואם האצבעות שלך לא רועדות סימן שעמדת במבחן הסכנה היטב. אין אדם שהתהליך הזה פוסח עליו. אבל ככל שעברת את התהליך הזה יותר פעמים – ככל שאתה יותר מנוסה באלימות – כך הקיפאון יהיה קצר יותר ויתחלף במהירות רבה יותר בתחושת צלילות שמאפשרת לאדם לפעול מול הסכנה. אין תחליף לניסיון קרבי אמיתי. לכן, ביחידות משטרתיות בארה"ב נוטים להציב טירונים ביחד עם לוחמים ותיקים שיוכלו לתמוך בהם בשעת ההלם הראשוני.

שנית, מילר טוען שישנן דרגות שונות של אלימות, ומי שמורגל באחת מהן, יצטרך לעבור את תהליך החניכה ולהתגבר על הקיפאון כל פעם מחדש ברגע ש-"יעלה" לרמה הבאה. הדרגה הנמוכה ביותר של אלימות היא מניפולציה. כך, למשל, אנשים שמחזקים את מעמדם במקומות עבודה באמצעות הקטנה של האחר, השפלה, תככים ואלימות סימבולית לסוגיה. אנשים הנוקטים באלימות מניפולטיבית יקרסו ברגע שיתקלו באדם אסרטיבי שיודע להעמיד אותם במקומם. אולם גם האדם האסרטיבי עלול ללקות בהלם ברגע שיעמוד מול אלימות אגרסיבית, למשל, זר שנכנס למשרד, מתחיל לבעוט ברהיטים, לנופף בידיים, לצרוח ולהשתולל. אנשים הנוקטים באלימות אגרסיבית, בתורם, עלולים לקרוס בסגנון "כלב נובח שאינו נושך" מול אלימות התקפתית. זה דבר אחד לאיים ולהשתולל, ועניין אחר לגמרי לעמוד מול מישהו שמסוגל לתת לך אגרוף בפרצוף או להלום בך עם קרש. אבל גם מי שלחם חוקו היא אלימות התקפתית, ייכנס להלם כמו האזרח הנורמטיבי – ברגע שיעמוד מול אלימות ממיתה. הבעל המכה שרגיל להתעלל באשתו חסרת הישע עם אגרופים וחגורה, ייכנס להלם מוחלט ברגע שהיא תשלוף מולו סכין ותהיה מוכנה לשסף לו את הגרון. באופן עקרוני, אומר מילר, לאנשים יש נטייה לזלזל במי שנמצא דרגה אחת מתחתיהם בסולם ולפחד ממי שנמצא דרגה אחת מעליהם. עבור האדם האגרסיבי, למשל, שותפיו לעבודה יהיו "רכרוכיים" בעיניו, אבל אלו שיפעילו נגדו אלימות התקפתית יהיו "משוגעים". מה, אני קצת מאיים, אבל אני לא מסתובב ומרביץ לאנשים! כך גם ברמות האחרות. נכון, אני מכניס "פליקים" ו-"סטירות" פה ושם, אבל בחיים לא הרגתי אדם!

Violence Gun Unsplash Maxim Hopman

אלימות, אילוסטרציה

 

נשים ואלימות

למילר יש גם פרק מעניין על נשים, מגדר ואלימות. מילר שלימד נשים ונערות רבות להגן על עצמן מאנסים ומתוקפים, וגם נלחם צד בצד עם נשים ביחידות מבצעיות, הנושא במבט מפוכח, מלא כבוד אך נטול פוליטיקלי-קורקט. עבור נשים שרוצות להגן על עצמן מתוקפים ואנסים, מילר ממליץ להשתחרר מסיסמאות רווחות כגון "זכותה של אישה להיכנס באיזה לבוש שהיא רוצה למועדון אופנוענים ולא לקבל אפילו הערה אחת". זה נכון ברמת העיקרון, אבל אישה שרוצה להגן על עצמה צריכה להתמודד עם העולם כפי שהוא ולא כפי שהוא אמור להיות. כללים כמו "תתרחקי מאזורים מלאים בגברים צעירים שיכורים, ובמיוחד אל תשתי איתם, ובוודאי לא בלי ליווי של אנשים שאת בוטחת בהם" אינם מסירים אחריות מהאנס או המטריד. אולם, כפי שכותב מילר, "הביטחון שלך הוא בעיקר בידיך. האנס לא מתעניין בביטחון שלך או בזכויות שלך אפילו כמלוא הנימה".

מילר מסתכל באותו מבט ריאליסטי גם על הדיון בנושא שילוב נשים ביחידות לוחמות, בצבא או במשטרה. נשים יכולות להיות לוחמות מצוינות אבל יש הבדלים ביולוגיים, פיזיים ותרבותיים בינן לבין גברים שחייבים להביא בחשבון כבר בשלב האימון. נשים, למשל, מקבלות את פרץ האדרנלין לאט יותר מאשר גברים במצב של סכנה, אך גם מאבדות אותו לאט יותר. יש לכך השלכות משמעותיות הן על תגובת הקיפאון כשמצב הסכנה מגיע, והן על תחושת הצלילות שמאפשרת לחימה טובה יותר כשהקיפאון עובר. הבדלים משמעותיים יותר הם תרבותיים. אלימות שנשים חוות במהלך חייהן, למשל, נוטה להיות דורסנית, משפילה ובעלת אופי "הענשתי" יותר בהשוואה לאלימות שרוב גברים חווים במהלך חייהם – בדרך כלל ריטואל "ריקוד הקופים" של מכות ודחיפות. ההבדל בין האלימות שנשים חוות לבין האלימות שגברים חווים עלול להשפיע הן על תגובה של נשים לאלימות והן על סף האלימות הנדרשת מנשים כדי להתמודד עם האלימות המופעלת נגדן. פועל יוצא, מילר יוצא כנגד המגמה "להאחיד" אימון של גברים ונשים ביחידות לוחמות וממליץ להעניק לנשים לוחמות הכשרה מיוחדת (עדיף עם מדריכות שעברו את אותו המסלול), שתעצים את היתרונות שלהן ושתתגבר על החסרונות שלהן.

Israel Defense Forces Female Soldier at the Shooting Range

מדריכת חי"ר במטווח

רוב הקוראים של מאמר זה לבטח אינם אנשים אלימים. אבל כאמור לעיל, דווקא מי שמתנגד לאלימות ורוצה לצמצם אותה, חייב להכיר אותה לעומק. ספריו של מילר מיטיבים לפתוח צוהר לנושא.

ד"ר דני אורבך הוא היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית

* המאמר פורסם לראשונה בבלוג הינשוף

users: דני אורבך

מגיב
תודה דר' אורבך, מאוד מעניין

עוד בנושא

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר