"אמור (ארוס) ופסיכה" של לואי ז'אן פרנסואה לאגרנה   מקור: ויקיפדיה
"אמור (ארוס) ופסיכה" של לואי ז'אן פרנסואה לאגרנה

פסיכה המיתולוגית

פסיכה הקדומה מהמיתוס של "ארוס ופסיכה", שכתב לוקיוס אפוליוס בספרו "חמור הזהב" במאה השנייה לספירה, התחתנה עם דרקון איום ונורא שאפילו האלים פחדו ממנו כי רק מוות הביא עמו. אביה המלך הוא זה שביקש את הנחיית האלים, שמע את הנבואה על חתונת בתו היפה עם דרקון שמזעזע את שאול תחתיות והקריב לו את בתו

פסיכה, הבת הטובה, צייתה לאביה ולנבואה. למה? הרי היה לה הכול... היא הייתה האישה היפה בעולם, כינו אותה ונוס החדשה והתפללו אליה כמו לאלה, למה היא בחרה לעזוב את העולם הזה וללכת לחיקו של היצור האפל?

פסיכה הייתה אומללה, אחיותיה נישאו ורק היא נותרה בודדה, כעין פסל שאנשים נהנו מיופיו אולם לא הכירו אותה.

Luca Giordano Psyche Honoured by the People

"אנשים מכבדים את [יופיה של] פסיכה" של לוקה ג'יורדנו

סגורה בחדרה היא קיללה את יופייה ורצתה למות. חתונה עם דרקון נדמית כמו התאבדות, כמו אמירת לא לחיים של יופי, מעמד ותהילה שהיו מזומנים לה בעולם הזה. היא בחרה בהרס עצמי, בהליכה אל האין, כי הדבר היחיד שחיפשה היה הפוך ממתנות הגורל של יופי נדיר ומעמד נישא מעם. הדבר שרצתה לעצמה, ולא יכלה להשיג דווקא בשל רום דמותה בעיני העם, היה אהבה, יחסים אינטימיים אנושיים והכרות אישית במי שהיא. להיות אישה. היא "זכתה" להיות סמל לנשיות בשל יופייה וכך הפכה לדימוי כללי למה שהוא נשי במקום להיות אישה פרטית עם חיים ויחסים.

אז פסיכה מתנגדת להיות סמל נשי וכך גם מנפצת את הסמל הזה לנצח באקט שהיא עושה – הבחירה של האישה היפה בעולם להתחתן עם דרקון, שעדיפה לה על חיי בובה ופסל.

Psyches wedding Edward Burne Jones

"חתונתה של פסיכה" של אדוארד ברן ג'ונס

 

הדרקון הנורא כאיווי לא מודע

פסיכה מתחתנת עם דרקון לפי הנבואה, אולם דמותו האימתנית אינה הופכת לאמיתית באף רגע מהסיפור שלה. הדרקון הנורא נשאר סיפור של האלים. כמו נבואת המכשפות למקבת, שהפירוש שלה מתעתע, אולם היא זו שמהווה את המניע לגורלו, לשאיפת הכוח, השלטון ולמוות שלו. גם פסיכה הולכת בעקבות הנבואה המסתורית כמו בעקבות מניע פנימי שמזכיר את "האיווי" הלא מודע של ז'אק לאקאן. לפי לאקאן, פסיכואנליטיקאי צרפתי, שראה את עצמו כבן ממשיך של זיגמונד פרויד, המושג המרכזי בטיפול האנליטי הוא האיווי המיני האסור שרק ההתוודעות אליו יכולה לגרום לאדם להתרפא.

פסיכה, לאחר שנשארה לבדה על צוק בודד על מנת להינשא לדרקון הנורא, מגיעה לארמון ארוס הפלאי והמבודד, שם יצורים נסתרים ממלאים את צרכיה מבלי שתראה אותם. בלילה מגיע ארוס (המוכר גם בשמות קופידון ואמור), לוקח את בתוליה ונעלם עם עלות השחר. פסיכה הופכת לפילגש שלו, מתאהבת בו אך מפרה את הצו שלו לא לראותו כי היא חושדת בו שהוא הדרקון מהנבואה. ארוס עוזב אותה ופעם השנייה שהיא מאבדת מיוזמתה את כל מה שהיה לה (עושר, נוחיות, גבר חזק שדואג לה).

Jacopo Zucchi Amor and Psyche 01

"אמור ופסיכה" של ג'קופו צוקי

פסיכה יוצאת למסע, לבדה, ללא עזרת אנשים ואלים. יחפה ובהריון, היא הולכת לחפש את ארוס בארץ המתים ומוכנה להקריב את עצמה בעבור אהבתו. מונעת על ידי נבואה קוסמית של דרקון ממית, פסיכה, שמשמעות שמה הוא נפש, נחלצת מכלא הפסל היפה שהייתה שבויה בו בממלכת אביה ובארמון ארוס. אז היא מגלה את המיניות, את המוות, האפלה, ואת הכוחות שמודחקים בה ושאסורים למי שהיא סמל נשי נעלה.

הדרקון מהנבואה, שמעולם לא פגשה בו במציאות, מסמל את "האיווי" האסור שלה, את דמות "האב הפרימורדיאלי" שפרויד מתאר בספרו "טוטם וטאבו". זהו אב אפל, שמקדש את תשוקותיו ופורץ כל טאבו חברתי כדי לספק את יצריו, גם את הטאבו של גילוי עריות. האב הפרוורטי הזה הוא ארכיטיפ קדום, ארכאי ומודחק מהעולם הפראי שלפני התרבות, שריד חייתי בנפש האדם ומופיע בסיפורים וסרטים בדמות מאיימת של חיה, של ערפד, של גבר אפל. הוא היצור שכולם מתייראים ממנו, גם האלים, ולו פסיכה הייתה אמורה להינשא לפי הנבואה. אולם היא מעולם לא פגשה בו. הדרקון הנורא נשאר יציר דמיונה, זה שמניע את מסעה הרחק ממשפחתה, הרחק ממעריציה שכבלו אותה בדמות פסל יפה, הרחק מהמושגים של העולם שבאה ממנו. היא הולכת אל עולם אחר, שבו נשברים כל המושגים ומתנפץ כל מה שידעה על עצמה. כאן מתגלה האמת המכוערת החבויה ונסתרת בנפשה בדמות מפלץ מאיים, שרק ההתוודעות אליו מצילה אותה מכלא הדימוי הנשי.

Saint Ours Jean Pierre The Reunion of Cupid and Psyche

"האיחוד של קופידון ופסיכה" של ז'אן-פייר סן-אור

המסע שלה אל ארוס (אל היצר, האהבה, היצירה) הוא המסע אל האיווי האסור, מסע אל הרפוי ממחלת העיוות הפנימי של להיות סמל כללי נצחי ולא להיות אדם פרטי וחי.

בסוף מסעה היא האישה היחידה שהצליחה לצאת מארץ המתים ולחזור לחיים בזכות האהבה וההקרבה. היא נישאת לארוס באולימפוס, יולדת את בתם, וולופטה (עונג), ומשנה לעד את האידיאל של היחסים בין גברים ונשים. במקום יחסי שליטה, היא מציעה יחסי הכרה הדדית ושוויון. זוהי "הולדת העונג" לפי קרול גיליגן, חוקרת פמיניסטית, שמביאה את המודל של פסיכה כאידיאל שאנחנו אמורים לשאוף אליו במקום יחסי הכוח ההיררכיים והמנוכרים בחברה הפטריארכלית שלנו.

האושר שמגולם במסע הנשי שלה נקנה במסע מסוכן של הרס עצמי בעקבות האיווי שמסומל בדמות דרקון ממית.

Psyché ranimée par le baiser de lAmour Antonio Canova Kimberly Vardeman

"פסיכה קמה לחיים מנשיקתו של אמור" של אנטוניו קנובה

 

פסיכה החדשה

פסיכה הקדומה מהווה את ההשראה למודל נשי חדשני שאני מכנה "פסיכה החדשה" בקולנוע.

בנות דמותה בסרטים הן נשים צעירות, יפות, עדינות ופגיעות, שהולכות מיוזמתן למאורת החיה הגברית. הן מוכנות להסתכן במוות כדי לזכות בחיים שהן מחפשות לעצמן – חיים של ביטוי אישי ואינדיבידואליות, במקום חיים לפי קוד כללי של דימוי נשי כאישה יפה וכל הקונוטציות התרבותיות והחברתיות המשתמעות מכך.

בסרטים קלאסיים של תחילת המאה העשרים, החיה הגברית מופיעה בדמויות שונות כמו: מלך חיה ביער ("היפה והחיה" של ז’אן קוקטו, שמבוסס על אגדה שנכתבה בעקבות מיתוס ארוס ופסיכה); גורילה ענקית ושחורה באי מסתורי באוקיאנוס ("קינג קונג"); רוח רפאים קטלני במרתף האופרה של פריס ("פנטום האופרה").

"היפה והחיה" של ז’אן קוקטו

הגיבורה מגיעה למרחב המבודד של החיה, הופכת לשבויה שלה, מפתחת עמה יחסי קרבה ואז עוזבת אותה וגורמת לשינוי של החיה לאדם אוהב ולשינוי של עצמה לאישה עצמאית.

בסרטים העכשוויים, מסוף המאה העשרים ועד היום, חוזר על עצמו הסיפור בווריאציות שונות. למרות המרחק שלהם מהמיתוס ומהאגדה על היפה והחיה שנכתבה בעקבותיו, הם עדיין משמרים דמויות, תבנית וקווי עלילה דומים. החיה הגברית מופיעה בהם לא כדמות על טבעית (כמו במיתוס ובסרטים הקלאסיים), אלא בדמות גבר אפל, כגון: פושע מעולם המאפיה ("לב פראי"; "סימנים של כבוד"); עובד זר ערבי ("יס") או שחור; בעל מתעלל ושתקן (טרילוגיה קולנועית של רונית ושלומי אלקבץ).

"לב פראי" של דיוויד לינץ' – לולה הולכת לסיילור

למרבה ההפתעה דווקא הסרטים בני זמננו מתכתבים עם הסוף של המיתוס בצורה הרבה יותר קרובה מהסרטים הקלאסיים.

ההפי אנד של חתונה באולימפוס עובר בהם הסבה לעולם שלנו. הגיבורה, שעברה את המסע המסוכן של המפגש עם החיה הגברית ונותרה בחיים, מצליחה להמציא עולם משלה שמבטא את נקודת המבט והקול האישי שלה, וכך להרחיב את גבולות המציאות המוכרת. כלומר, היא מתגלה כאישה עם חזון או רעיון או יצירה, שהאהבה לחיה הגברית אפשרה לו לצאת לעולם כמו ילד שנולד מיחסים אסורים.

בסופי הסרטים האלה האישה מפסיקה להיות אאוטסיידרית שמדוכאת על ידי הגבר הכוחני ושאר סוכני החברה, פעמים רבות אלו נשים (אחיות, אימהות, חברות, קולגות, שמשתפות פעולה עם נקודת המבט הדכאנית של הפטריארך) ויוצאת לחופשי כשהיא בעלת זהות משלה. המרחב שמתואר בסופי הסרטים הללו נושק לפנטזיה. הוא לא במקום מרכזי ומיינסטרימי והוא לא יציב ונצחי כמו ההפי אנד הקלאסי של עושר ואושר. להיפך הוא רגעי, נזיל, מתהווה, משתנה כמו תפיסת העולם והמבט של אישה זו.

ד"ר מכבית אברמזון היא במאית, תסריטאית ומפיקה עצמאית, חוקרת ומרצה לקולנוע במכללת ספיר.

* מבוסס על חלק מהמאמר "נשיות כייחוד, כייעוד וכבחירה גורלית" שהתפרסם בספר על הבחירה: חופש ואילוץ בהחלטות אישיות, טיפוליות וחברתיות בעריכת יובל אלבשן ואלעד אורג.

users: מכבית אברמזון

עוד בנושא

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר