"מפלת גונדולין" מאת ג'. ר. ר. טולקין   מקור: הוצאת כתר (אלן לי)

מעשה מפלת גוֹנְדוֹלִין

אז פתח קטן-לב בן בְּרוֹנְוֶּג ואמר: "דע אפוא כי טוּאוֹר היה אדם אשר התגורר, בימים קדומים מאוד, באותה ארץ בצפון שנקראה דוֹר-לוֹמִין, היא ארץ הצללים, ומכל האֶלְדָר ייטיבו הנוֹלְדוֹלִי להכירהּ.

והנה, העדה אשר ממנה בא טוּאוֹר נדדה ביערות וברמות, ואת הים לא ידעה אף לא שרה על-אודותיו; אבל טוּאוֹר לא התגורר עמהּ, אלא חי בדד בקרבת אותו אגם הקרוי מִיתְרִים, עתים צד ביערותיו, עתים ניגן מנגינות על גדותיו בנֵבל הגס אשר יצר מעץ ומגידי דובים. והנה, רבים אשר שמעו את שמע עוצמתם של שיריו המחוספסים באו מקרוב ומרחוק להסכית לפריטתו עלי נבל, אבל טוּאוֹר זנח את שירתו ויצא למקומות נידחים. כאן למד הרבה דברים מוזרים והתוודע לנוֹלְדוֹלִי הנודדים, אשר לימדוהו הרבה מלשונם ומחוכמתם; אבל לא הוֹעיד לו גורלו כי יתגורר לעד ביערות ההם.

לאחר זמן, כמסופר, הביאוהו הכשף והגורל יום אחד אל פי מערה אדירה שבעדו זרם נהר נסתר ממִיתְרִים. וטוּאוֹר נכנס למערה ההיא, כי חפץ ללמוד את סודה, אבל מֵימֵי מִיתְרִים סחפוהו קדימה לתוך לב הסלע, ונבצר מכוחו לעשות את הדרך בחזרה אל האור. וזה, כמסופר, היה רצונו של אוּלְמוֹ שׂר המים, אשר ציווה על הנוֹלְדוֹלִי לחצוב את הדרך הנסתרת ההיא.

אז באו הנוֹלְדוֹלִי אל טוּאוֹר והנחוהו דרך מעברים אפלים בינות ההרים, עד אשר יצא שוב אל האור, וראה כי הנהר זורם במהירות בנקיק עמוק עד-מאוד שאין דרך לטפס בצלעותיו. והנה, טוּאוֹר לא ביקש עוד לחזור אלא המשיך בדרכו הלאה, עוד ועוד, והנהר הוליכהו תמיד מערבה.

השמש עלתה מאחורי גבו ושקעה למול פניו, והיכן שהמים הקציפו בין סלעים מרובים או גלשו במפלים, היו לפעמים קשתות צבעוניות שנארגו מצד הנקיק אל צדו, אך לעת ערבית נצצו צלעותיו החלקות לאור השמש השוקעת. על שום כך נתן לו טוּאוֹר את שמו, הנקיק הזהוב או הערוץ המקורֶה בקשת, ובלשון הגְנוֹמִים השמות הללו הם גְלוֹרְפַלְק או קְרִיס יִלְבְּרַנְטֶלוֹת.

והנה, טוּאוֹר הלך בדרך הזאת שלושה ימים, שתה את מי הנהר הנסתר ואכל מדגיו; והם היו זהובים וכחולים וכסופים, וצורותיהם רבות ומופלאות. לבסוף רחב הנקיק, וככל שנפתח כן נעשו צלעותיו נמוכות יותר וטרשיות יותר, ומצע הנהר נעשה גדוש יותר בסלעים שכנגדם הקציפו המים וניתזו. שוב ושוב ישב טוּאוֹר שעות ארוכות, צופה במים הסוערים ומאזין לקולם, ולבסוף קם ודילג הלאה מאבן לאבן, והוא שר בלכתו; ולעתים, בהופיע הכוכבים ברצועת הרקיע הצרה מעל הערוץ, עורר הדים במענה לפריטתו הפראית על נבלו.

יום אחד, אחרי מסע ארוך ומתיש, שמע טוּאוֹר בשעת ערב עמוקה קול קורא, ולא היה ביכולתו לומר מהו היצור שהשמיעו. הנה אמר: "הרי זה יציר פֵי", והנה, "לאו, כי אין זו אלא חיה קטנה אשר תקונן בין הסלעים"; והנה נראה לו כי ציפור לא-ידועה היא המצייצת בקול חדש לאוזניו, מוזר ועצוב – וכיוון שלא שמע קול ציפור בכל נדודיו לאורך הנקיק הזהוב, שמח לבו לשמעו, ולוּ גם עגום היה. למחרת היום, בשעת בוקר, שמע את אותה הקריאה מעל ראשו, והוא נשא את מבטו וחזה בשלושה עופות לבנים וגדולים, טופחים בכנפיים איתנות במעלה הנקיק ומשמיעים קולות מעין אלה ששמע לעת ערביים. והנה, אלה היו השחפים, ציפוריו של אוֹסֶה.

בחלק הזה של אפיק הנהר היו אִיּוֹנֵי סלע קטנים בין הערוצים, ומפולות סלעים עטורות חול לבן רבצו לצד הערוץ, ולכן היתה הדרך קשה, ואחרי מעט חיפושים מצא טוּאוֹר מקום שבו היה ביכולתו לבסוף לטפס על המצוקים, ולוּ גם בעמל רב. אז באה רוח רעננה למול פניו, והוא אמר: "הרי היא טובה מאוד, כמוה כלגימת יין", אבל הוא לא ידע כי הגיע לקרבת הים הגדול.

בלכתו הלאה מעל המים חזר הנקיק ההוא ונסגר שוב וכתליו הזדקרו מעלה, והוא עשה את דרכו בראש מצוק גבוה, ומתחתיו היתה לשון מים צרה, והיא היתה מלאת שאון. אז השקיף טוּאוֹר מטה וראה נפלאות גדולות מאין כמותן, כי כאשר דימה לו, שיטפון של מים זועמים עלה בנקיק הצר וזרם לאחור כנגד הנהר, לעבר מקורו, אבל המים אשר ירדו ממִיתְרִים הרחוק עדיין דחקו הלאה, וחומת המים התרוממה כמעט עד ראש המצוק, והיא היתה עטורת קצף ומבותרת מכוח הרוחות. אז הובסו מֵימֵי מִיתְרִים והשיטפון הנכנס דהר בשאגה בערוץ והציף את איוני הסלע והגעיש את החול הלבן – עד כי נס טוּאוֹר וידע פחד, שכן לא הכיר את דרכי הים; אבל האַינוּר נתנו את המחשבה בלבו לטפס ולצאת את הגיא בעת שיצא, שאם לא כן היתה הגאות הנכנסת מדבירה אותו, והיתה זו גאות עזה, מחמת הרוח הבאה ממערב. אז מצא טוּאוֹר את עצמו בארץ טרשים חשופה מעצים וסחופה ברוח הבאה מעבר שקיעת החמה, וכל השיחים נטו לעבר השחר בגין רוח התמיד ההיא. וכאן שוטט זמן-מה עד אשר הגיע אל המצוקים השחורים שלצד הים וראה לראשונה את האוקיינוס ואת גליו, ובשעה ההיא שקעה השמש מעבר לשפת הארץ, הרחק בלב ים, והוא עמד על ראש המצוק ופשט את זרועותיו, ולבבו נמלא בכמיהה חזקה מאין כמוה. והנה, יש אומרים כי הוא היה הראשון מבני-האדם אשר הגיע אל הים והשקיף עליו וידע את הערגה שהוא מעורר; אבל איני יודע אם הם דוברים נכוחה.

במחוזות האלה קבע את משכנו, והתגורר במפרצון שסוככו עליו סלעים גדולים, שחורים כפחם, וקרקעיתו חול לבן, זולת בעלות הגאות, אשר כיסתה את חלקו במים כחולים; גם לא בא שמה קצף, זולת בסערות הקשות ביותר. שם התגורר זמן רב לבדו ושוטט על החוף, או יצא אל הסלעים בשעת שפל, והשתומם על הבריכות ועל עשבי-הים הגדולים, על הנקרות נוטפות המים ועל עופות-הים המוזרים שראה ולמד להכירם; אבל עליית המים וירידתם ושאון הגלים היו לו תמיד גדולי הפלאים, ותמיד היו הם חדשים ונשגבים מן הדמיון.

והנה, במימי מִיתְרִים השקטים, שמעליהם נישא קול הברווז או האגמייה למרחקים, הִרבָּה טוּאוֹר לשוט בסירה קטנה שחרטומה גוּלף בדומה לצוואר הברבור, ואותה איבד ביום שמצא את הנהר הנסתר. אל הים לא הרהיב צאת עדיין, אף כי לבו הציק לו תמיד בערגה מוזרה אליו, ובשעות ערביים שקטות, ברדת השמש מעבר לשולי הים, הפכה זו לכמיהה עזה.

עצי בניין היו לו, אשר נסחפו עם הנהר הנסתר; עץ טוב היה זה, כי הנוֹלְדוֹלִי כרתוהו ביערות דוֹר-לוֹמִין והשיטוהו אליו למען תתגשם תכליתו. אבל הוא לא בנה דבר עדיין, זולת משכן במקום חסוי במפרצון שלו, שלימים נקרא פָלָסְקְוִּיל בסיפורי האֶלְדָר. ואותו, בעמל ממושך, עיטר בתגליפים נאים של החיות והעצים והפרחים והציפורים אשר הכיר סביב מֵימֵי מִיתְרִים, ותמיד היה הברבור ראש וראשון להם, כי אהב טוּאוֹר את הסמל הזה, והוא נעשה אות וחותָם לו לעצמו ולשאריו ולעדתו מאז ואילך. שם עבר עליו זמן רב מאוד, עד אשר נכנסה בלבבו בדידות הים הריק, ואפילו טוּאוֹר המתבודד השתוקק לשמוע קול אדם. ובזאת ניכרה אצבע האַינוּר: כי אוּלְמוֹ אהב את טוּאוֹר.

בוקר אחד, כאשר השיט את עיניו לאורך החוף – והיה זה בימות הקיץ האחרונים – ראה טוּאוֹר שלושה ברבורים טסים בגובה רם ובעוז מן הצפון. והנה, את העופות האלה לא ראה לפני-כן במחוזות הללו, ופירש אותם כאות, וכה אמר: "זה זמן רב נתתי את לבי לצאת למסע הרחק מכאן; הנה! עתה אלך לי לבסוף בעקבות הברבורים האלה". וראה, הברבורים צנחו אל מי המפרצון שלו ושטו סביב פעמִים שלוש והתרוממו שוב והתעופפו לאטם דרומה לאורך החוף, וטוּאוֹר לקח את נבלו ואת חניתו והלך אחריהם.

מסע יום רב הניח טוּאוֹר מאחוריו ביום ההוא; ובטרם ערב בא למחוז שבו הופיעו שוב עצים, ומתכונת הארץ שבה עבר עכשיו היתה שונה עד-מאוד מן החופים המקיפים את פָלָסְקְוִּיל. שם ידע טוּאוֹר מצוקים אדירים, זרוּעי מערות ונקרות גדולות, ומפרצונים תלולי-כתלים, אך מראשי המצוקים והלאה השתרעה אדמה טרשית ושטוחה ושוממה לעבר שוליים כחולים הרחק במזרח, שהעידו על גבעות מרוחקות. אך עכשיו ראה הוא חוף ארוך ומשופע ורצועות של חול, ואילו הגבעות המרוחקות הלכו וקרבו עוד ועוד אל שפת הים, ומדרונותיהן האפלים עטו אורנים ואשוחים, ולמרגלותיהם צמחו לִבנים ואלונים עתיקים. מרגלי הגבעות יצאו פלגי מים חיים ושטפו בנקיקים צרים, עד אשר מצאו את החופים ואת הגלים המלוחים. והנה, היו בין הנקיקים האלה אחדים שנבצר מכוחו של טוּאוֹר לדלג מעליהם, ופעמים רבות היו המקומות האלה קשים למעבר, אבל הוא התמיד והלך, כי הברבורים שייטו עדיין לפניו, פעמים חגים בפתאום, פעמים חשים קדימה, אך כלל לא ירדו ארצה, ושטף כנפיהם הטופחות בחוזקה דרבן אותו להמשיך הלאה.

מסופר כי בזו הדרך הלך טוּאוֹר הלאה במשך ימים רבים, וכי החורף הצועד מצפון היה מהיר מעט יותר ממנו, גם אם טוּאוֹר לא ידע ליאות מהי. אף-על-פי-כן, בהנץ האביב הגיע בלי פגע, מחיית השדה או מאיתני הטבע, אל שפך נהר. והנה כאן היתה הארץ פחות צפונית ויותר נעימה מזו שמסביב למוצא הנקיק הזהוב, ויתר-על-כן, על-פי נטיית החוף היה עכשיו הים מדרום לו ולאו דווקא ממערב, כאשר הבחין על-פי השמש והכוכבים; אבל תמיד היה הים מימין לו בלכתו.

הנהר זרם בערוץ עמוק למדי ולגדותיו היו אדמות עשירות: עשבים וכרי דשא לחים מצד אחד ומדרונות מגודלי עצים מנגד; מימיו שטפו אל הים בעצלתיים ולא נלחמו בו, כמֵימֵי מִיתְרִים בצפון. לשונות אדמה ארוכות רבצו כאיים באפיקו, מכוסות בקנים ובסבכי שיחים, והלאה לעבר הים נמשכו שרטונות חול כלפי חוץ; והמקומות הללו היו אהובים על המוני עופות, כאשר לא ראה עדיין טוּאוֹר בכל מקום אחר. ציוציהם וצווחותיהם ושריקותיהם מילאו את חלל האוויר; וכאן, בין כנפיהם הלבנות, נעלמו שלושת הברבורים מעיניו של טוּאוֹר, והוא לא שב לראותם.

אזי נלאה טוּאוֹר מן הים לעת-מה, כי תלאות מסעו הכבידו עליו. ואף אין לומר כי ידו של אוּלְמוֹ לא היתה בדבר, כי בלילה ההוא באו אליו הנוֹלְדוֹלִי והוא ניעור משנתו. פנסיהם הכחולים הנחוהו והוא מצא שביל לצד שפת הנהר, וכה מהירים היו צעדיו, עד כי בעת שמילא השחר את השמים לימינו, ראה! הים ושאונו נמצאו הרחק מאחוריו, והרוח נשבה למולו, עד כי אפילו ריח הים לא ניכר באוויר. כך הגיע במהרה לאזור אשר נקרא אַרְלִיסְגִיוֹן, "מקום קני הסוף", בארצות השוכנות מדרום לדוֹר-לוֹמִין, ובינן לבינה מפרידים הרי הצל, ששלוחותיהם נמשכות עד לים עצמו. מן ההרים הללו ירד הנהר הזה, וצלולים מאוד וצוננים להפליא היו מימיו, אפילו במקום ההוא. והנה, זהו נהר מפורסם מאין כמוהו בקורות האֶלְדָר והנוֹלְדוֹלִי, ובכל הלשונות הוא קרוי סִירִיוֹן. כאן נח טוּאוֹר זמן-מה, עד ששבה והתעוררה בו תשוקת הנדודים, והוא קם והלך לו הלאה, מסע ימים רבים לאורך גדת הנהר. האביב עמד במלואו, ובטרם הביא את הקיץ הגיע טוּאוֹר למחוז נאה עוד יותר. כאן צייצו ציפורים קטנות סביבו ושירתן התנגנה בנעימים, כי אין ציפורים אשר יזמרו כציפורי-השיר של ארץ הערבות; ולמקום הפלאות הזה בא עתה טוּאוֹר. כאן התפתל הנהר בעיקולים רחבים שגדותיהם נמוכות, במישור רחב-ידיים של עשבים מתוקים מאין כמוהם, והם היו ארוכים מאוד וירוקים; עצי ערבה בוכייה שאין יודע את גילם עמדו על גדותיו, ובחיקו הרחב נפזרו עלי חבצלות-המים, שעדיין לא פרחו בעונת השנה המוקדמת הזו, אבל מתחת לערבות שלפו אירוסים ענֵפים את חרבותיהם הירוקות, וניצבו קני גומא, וקני סוף עמדו ערוכים גדודים-גדודים. והנה שם, במקומות האפלים הללו, שכנה רוח של לחישות, והיא לחשה אל טוּאוֹר לעת ערביים והוא מיאן לעזוב את המקום; ובבקרים, לנוכח תפארת הנוריות הרבות מספור, גבר מיאונו שבעתיים, והוא השתהה שם.

כאן ראה לראשונה את הפרפרים ושמח על מראיתם; ונאמר כי כל הפרפרים ושאריהם נולדו בָּעמק אשר בארץ הערבות. אז בא הקיץ והגיע שעת הרפרפים והערבים החמימים, וטוּאוֹר השתומם על המוני הזבובים, על זמזומם ועל רשרוש החיפושיות ועל המיית הדבורים; ולכל הדברים האלה נתן שמות משלו, ושזר את השמות בשירים חדשים על נבלו הישן; והשירים האלה היו רכים משירתו אי-אז.

אז ניעור חשש בלב אוּלְמוֹ פן ישתכן טוּאוֹר לצמיתות במקום הזה, והדברים הגדולים אשר תיכן לו לא יבואו על הגשמתם. ומשום החשש הזה מיאן להניח עוד את הנחיית טוּאוֹר בידי הנוֹלְדוֹלִי לבדם, אשר שירתוהו בחשאי, ומפחד מֶלְקוֹ התלבטו והיססו. גם לא היו כשפיהם חזקים כנגד קסמה של ארץ הערבות ההיא, שכן קסומה עד-מאוד היתה היא.

וראה, הנה קפץ אוּלְמוֹ ועלה על מרכבתו, לפני דלתות ארמונו שמתחת למימיו השוקטים של הים החיצון; ואת מרכבתו משכו חד-שן וארי-ים, ודמות הלווייתן לה; ולתרועת קונכיות גדולות יצא בחיפזון את אוּלְמוֹנַן. כה גדולה היתה מהירות מסעו עד כי בימים ספורים, ולא בשנים לאין מנין, כאשר יכולת לחשוב, הגיע אל שפך הנהר. ובמעלהו לא יכלה המרכבה לדהור, פן תפגע לרעה במימיו ובגדותיו; ואוּלְמוֹ, אשר אהב את כל הנהרות, ואת זה יתר על מרביתם, המשיך אפוא בדרכו רגלי, עוטה לגווֹ שריון כקשקשי דגים כחולים וכסופים; אבל שערו היה כסוף-כחלחל וזקנו היורד עד כפות רגליו היה דומה בגונו, והוא לא חבש קסדה אף לא כתר. מתחת לשריון ירדו חצאיות לסוטתו בגוני ירוק בוהקים, ואין יודע מאיזה חומר נארגו, אבל כל המעמיק את מבטו בצבעיהן הנמסכים מעדנות, דימה כי רואה הוא את תנועותיהם הקלושות של מים עמוקים, מלאים באורותיהם החמקנים של הדגים מפיצי-האור, שוכני המצולות. למותניו חגר חבל של פנינים אדירות, ולרגליו נעל נעליים אדירות עשויות אבן.

לשם נשא גם את כלי הנגינה הגדול שלו; והוא היה משונה במתכונתו, כי נעשה מהרבה צדפות ארוכות ושזורות, מנוקבות חורים. עת נשף לתוכו והסיט כה וכה את אצבעותיו הארוכות, השמיע הכלי הזה נעימות עמוקות, קסומות יתר על כל אשר השמיע כל נגן אחר אי-פעם בנֵבל או בקתרוס, בלירה או בחליל, או בכלי הקשת. והוא עלה בנהר וישב בין הקנים בשעת בין הערביים וניגן בכלִי הצדפות אשר לו; והדבר היה קרוב למקומות שבהם השתהה טוּאוֹר. וטוּאוֹר הסכית והוכה באלם. כך עמד לו בעשב שהגיע עד ברכיו, ולא שמע עוד את זמזום החרקים, גם לא את פכפוך מי הנהר כנגד גדותיו, וניחוחות הפרחים לא באו בנחירי אפו; אבל שמוע שמע את קול הגלים ואת קינות ציפורי-הים, ונפשו ערגה למקומות המסולעים וליציעי האבן המדיפים צחנת דגים, לשכשוך הקורמורן בצלילתו ולמקומות שבהם הים חוצב במצוקים השחורים וצורח בקול גדול.

ויקם אוּלְמוֹ וידבר אליו, ואימתו הביאתהו כמעט עדי מוות, כי עומק קולו של אוּלְמוֹ עמוק מני חקר: עמוק ממש כמו עיניו, העמוקות מכל הדברים. ויאמר אוּלְמוֹ: "טוּאוֹר בעל הלב הבודד, אין את נפשי כי תשכון לעד במקומות נאים של ציפורים ופרחים; גם לא הייתי מוליכך בארץ הנעימה הזאת, אלמלא היה הדבר נחוץ. אבל עתה קום וצא למסע אשר נועד לך ואל תתמהמה, כי הרחק מכאן שוכן גורלך. עתה שׂומה עליך לבקש בין הארצות את עירו של העם המכנה את עצמו גוֹנְדוֹתְלִים, השוכנים באבן, והנוֹלְדוֹלִי ילווּך שמה בחשאי, מאימת מרגלי מֶלְקוֹ. שם אשׂים מילים בפיך, ושם תתגורר זמן-מה. אבל אפשר שחייך עוד ישובו-יפנו אל המים האדירים; ולבטח יֵצא מחלציך ילד אשר שום אדם לא ייטיב כמוהו להכיר את מעמקי המצולות, אם בתהומות הים ואם ברקיע השמים".
ויסוף אוּלְמוֹ וידבר ויגל לטוּאוֹר מקצת מתוכניתו ומרצונו, אבל מאלה לא הבין טוּאוֹר כמעט מאומה בשעתו, ופחדו גדול היה. אז התעטף אוּלְמוֹ באובך, כמו היה זה אוויר הים, באותם מקומות רחוקים מכל חוף, וטוּאוֹר שהמנגינה צלצלה באוזניו ביקש לחזור אל מחוזות הים הגדול; אבל הוא זכר את אשר נצטווה ופנה ללכת לפנים היבשה לאורך הנהר, וכה נסע עד עלות היום. אבל כל אשר שמע את קונכיות אוּלְמוֹ, חזקה עליו שישמען קוראות לו עד יום מותו, כאשר גילה טוּאוֹר לבוא עת.

בעלות היום נלאה טוּאוֹר וישן כמעט עד רדת הערב, והנוֹלְדוֹלִי באו אליו להורות לו את דרכו. כך נסע ימים רבים בשעות ערביים וחשכה וישן בשעות היום, ומשום כך היה הדבר, אשר לא היטיב לזכור את הדרכים שבהן עבר באותם ימים. והנה, טוּאוֹר ומורי-דרכו הוסיפו והלכו בלי ליאות, והארץ מָלאה גבעות עגלגלות והנהר התפתל למרגלותיהן, והיו בה גיאיות רבים שאין כמוהם למנעמים; אבל כאן נמלאו הנוֹלְדוֹלִי דאגה. "אלה", אמרו, "הם גבולותיהם של אותם אזורים אשר מֶלְקוֹ מילאם בנגע הגוֹבְּלִינִים שלו, עדת השנאה. הרחק צפונה – אך אללי, לא רחוקים דיים, מי ייתן והיו אלה רבבת פרסאות – משתרעים הרי הברזל שבהם שוכנות עוצמת מֶלְקוֹ ואימתו, ואנחנו משועבדים לו. ואמנם את עזרתנו לך שומרים אנו בסוד מפניו, ואילו ידע את כל צפונותינו, עינויי הבַּלְרוֹגִים היו מנת-חלקנו".

משירד עליהם הפחד הזה עזבוהו הנוֹלְדוֹלִי עד-מהרה והוא הלך לבדו בין הגבעות, והסתלקותם היתה לו לרועץ, כי "עיניים רבות יש למֶלְקוֹ", כאשר אומרים הבריות, ובעת שנסע טוּאוֹר עם הגְנוֹמִים, הם הובילוהו בדרכים אפלוליות ובמנהרות סודיות רבות דרך הגבעות. אבל עכשיו תעה בדרכו, והִרבּה לטפס לראשי תלים וגבעות כדי לצפות בארץ שמסביב לו. אבל הוא לא זכה לראות סימנים למשכנות אדם או עֵלֶף, ואמנם לא בנקל תימצא עיר הגוֹנְדוֹתְלִים, ולראיה, מֶלְקוֹ ומרגליו טרם גילוה. אף-על-פי-כן, מסופר כי בזמן ההוא נודע משום כך למרגליו כי רגליו של אדם זר ומוזר משוטטות בארצות ההן, ועל כן הכפיל מֶלְקוֹ את כשפיו ואת משמרתו.

והנה, כאשר הסתלקו הגְנוֹמִים בפחד מעל טוּאוֹר, פלוני ווֹרוֹנְוֶּה, או בְּרוֹנְוֶּג, עקב אחריו מרחוק למרות הפחד הזה, משלא הועילו תוכחותיו לחזק את לבם של השאר. והנה, טוּאוֹר נמלא ליאות כבדה וישב ליד הנהר הקולח, והכמיהה לים מילאה את לבבו, והוא נתן שוב את דעתו לחזור לאורך הנהר הזה אל המים הרחבים ואל הגלים השואגים. אבל אותו ווֹרוֹנְוֶּה הנאמן שב ובא אליו ועמד לצדו ואמר באוזניו: "טוּאוֹר, אל נא תחשוב כי תשוב יום אחד לראות את משאת נפשך; קומה עתה וראה, אני לא אעזבך כאן. אינני אחד הבקיאים בדרכים מבין הנוֹלְדוֹלִי, כי אוּמן אני ויוצר כלים בעבודת כפַּי מעץ וממתכת, ולחבורת המלווים הצטרפתי רק לאחרונה. אך זה מכבר שמעתי לחישות ודברים שנאמרו בחשאי, בתלאות עבדותנו, על עיר אשר בה יהיו הנוֹלְדוֹלִי חופשיים, אם אך ימצאו את הדרך הנסתרת אליה; ואנו השניים נוכל בלי ספק למצוא דרכנו אל עיר האבן, שם בני-חורין הם הגוֹנְדוֹתְלִים".

דע אפוא כי הגוֹנְדוֹתְלִים היו אותה עדה מן הנוֹלְדוֹלִי אשר לבדה חמקה מיד מֶלְקוֹ בקרב הדמעות לאין-מספר, עת המית ושעבד את בני עמם וטווה כשפים סביבם ואילצם לשכון בתופת הברזל, ושם עשו את כל שעשו אך ורק לרצונו ולמצוותו.

ואמנם עת רבה חיפשו טוּאוֹר וּווֹרוֹנְוֶּה את עירו של העם ההוא, עד אשר באו מקץ ימים רבים לגיא עמוק בין הגבעות. כאן עבר הנהר על מצע של אבנים רבות בגעש ובשאון רם, ועל גדותיו חיפה סבך כבד של בוקיצות; אבל כותלי הגיא תלולים היו, כי היו קרובים לאי-אלה הרים שווֹרוֹנְוֶּה לא הכירם. שם, בחומה הירוקה, מצא הגְנוֹם ההוא פתח, מעין דלת גדולה שצלעותיה משופעות, והיא היתה מכוסה במעטה של שיחים וצמחייה סבוכה מאוד; אך עינו החדה של ווֹרוֹנְוֶּה לא הלכה שולל. אף-על-פי-כן נאמר כי כזה היה הכשף אשר יצקו בה בוניה (בעזרת אוּלְמוֹ, שכוחו נמצא בנהר ההוא, גם אם אימת מֶלְקוֹ התהלכה על גדותיו), אשר איש לא יוכל למוצאה כך, בדרך מקרה, אם אין דם הנוֹלְדוֹלִי זורם בעורקיו; גם טוּאוֹר לא היה מוצא אותה כלל, אלמלא נאמנותו האיתנה של הגְנוֹם ההוא, ווֹרוֹנְוֶּה. והנה, הגוֹנְדוֹתְלִים הצפינו כך את משכנם מפחד מֶלְקוֹ; ובכל זאת, לא מעטים מבין אמיצי-הלב בקרב הנוֹלְדוֹלִי התגנבו במורד הנהר סִירִיוֹן מן ההרים האלה, וגם אם רבים נספו בדרכם בזדון-לבו של מֶלְקוֹ, רבים אחרים שמצאו את המעבר הקסום הזה הגיעו לבסוף אל עיר האבן, והגדילו את מספרם של יושביה.

רבה היתה שמחתם של טוּאוֹר וּווֹרוֹנְוֶּה על מציאת השער הזה, אך משנכנסו בו מצאו כי דרכם נעשתה חשוכה, קשה למעבר ועקלקלה; וזמן רב נסעו בה, מהלכים ומועדים בתוך מנהרותיה. היא היתה מלאה בהדים אימתניים, ושם עלו מאחוריהם קולות פסיעת רגליים רבים מספור, עד כי נמלא ווֹרוֹנְוֶּה אימה, וכה אמר: "גוֹבְּלִינִים מִשל מֶלְקוֹ המה, האוֹרְקִים מן הגבעות". אז רצו השניים, נתקלים באבנים ומועדים בחושך, עד אשר נוכחו כי אין הם אלא תעתועי המקום ההוא. וכך, אחרי זמן של גישושים מפוחדים, שנדמה להם ארוך לאין שיעור, באו למקום שבו הבהב אור מרחוק, והם שמו פעמיהם אל ההבהוב הזה והגיעו לשער דומה לזה שבו נכנסו, אבל אותו לא כיסתה צמחייה כלל ועיקר. שם עברו אל אור השמש, ולשעה קלה לא יכלו לראות מאומה, אך מיד נשמע קול מצילה גדולה ועמו שקשוק שריון, והנה, הם היו מוקפים בלוחמים עוטי פלדה. אז נשאו את מבטיהם, וראה! הם עמדו לרגלי גבעות תלולות, והגבעות הללו התווּ מעגל גדול מסביב למישור רחב-ידיים, ובתוכו ניצבה, לא בדיוק באמצע אלא קרוב יותר למקום עומדם, גבעה גדולה שראשה שטוח, ועל פסגתה נישאה עיר אל אור הבוקר העולה.

The Coming of Tuor to Gondolin

טואור מגיע לגונדולין

אז דיבר ווֹרוֹנְוֶּה אל משמר הגוֹנְדוֹתְלִים, והם הבינו לדבריו, כי בלשון הגְנוֹמִים המתוקה דיבר. אחריו דיבר גם טוּאוֹר ושאל היכן נמצאים המה, ומיהם תופסי-הנשק העומדים סביב, כי השתומם והתפלא רבות על מראהו הטוב של נשקם. אז שמע דברים מפי אחד מן החבורה: "אנו שומריו של מוצָא דרך המנוסה. שִׂמחו על שמצאתם אותה, כי רואים אתם נכחם את עיר שבעת השמות, שבה ימצאו תקווה כל הנלחמים במֶלְקוֹ".

אז שאל טוּאוֹר: "ומה הם השמות הללו?" וראש המשמר השיב תשובתו: "כה נאמר בסיפור ובשיר: 'גוֹנְדוֹבָּר הוא שמי וגוֹנְדוֹתְלִימְבָּר, עיר האבן ועיר השוכנים באבן; גוֹנְדוֹלִין אבן השיר וגְוָּרֶסְטְרִין אני קרויה, צריח המשמר, גָר תוּרְיוֹן שפשרו המקום הסודי, כי נסתרת אני מעיני מֶלְקוֹ; אבל הגדולים באוהבַי יקראוני לוֹת, כי כפרח הנני, ואף לוֹתֶנְגְרִיוֹל, הפרח הפורח במישור.' אבל", אמר, "בלשון חולין אנו קוראים לה על-פי-רוב גוֹנְדוֹלִין". אז אמר ווֹרוֹנְוֶּה, "הביאנו אליה, כי יש את נפשנו להיכנס", וטוּאוֹר אמר כי לבבו משתוקק מאוד להלך ברחובות העיר הנאווה ההיא.

אז אמר ראש המשמר כי הוא ואנשיו חייבים להישאר במקומם, שכן נותרו עוד ימים רבים בטרם ייתם יֶרַח משמרתם, אבל לווֹרוֹנְוֶּה ולטוּאוֹר הרשה להמשיך בדרכם אל גוֹנְדוֹלִין; ויתר-על-כן, אמר, לא יהיה להם צורך במורי-דרך, כי "הנה עומדת היא, נאווה למראה וגלויה מאוד לעין, וצריחיה מפלחים את הרקיע מעל גבעת המשמר שבאמצע המישור". אז חצו טוּאוֹר ובן-לווייתו את המישור, שהיה שטוח להפליא, קטוע רק פה ושם בסלעים עגולים וחלקים שנחו בתוך חלקות עשב, ובבריכות שמצעיהן סלעיים. שבילים נאים למכביר חצו את המישור ההוא, והם באו בתום מסע יום קל לרגלי גבעת המשמר (הקרויה בלשון הנוֹלְדוֹלִי אָמוֹן גְוָּרֵת). אז החלו לעלות בגרמי המדרגות הנפתלים אשר טיפסו ובאו אל שער העיר; שכן לא יכול מי להגיע אל העיר ההיא אלא ברגל, תחת עיני העומדים על החומות. כאשר הזהיב השער המערבי באור קרני השמש האחרונות הגיעו לראש גרם המדרגות הארוך, ועיניים רבות ניבטו בהם מראשי החומות ומהצריחים.

אבל טוּאוֹר השקיף על חומות האבן, ועל הצריחים הנישאים, ועל מגדלי העיר הנוצצים, והביט במדרגות האבן והשיש המגודרות במעקות דקים שאותן ציננו מפלי מים דקים כחוטים, מדלגים ממזרקות אָמוֹן גְוָּרֵת ושואפים אל המישור, והתהלך לו כשרוי בחלום האלים, כי לא דימה שדברים אשר כאלה יראו בני-האדם בחזיונות שנתם, כה רבות השתומם על תפארת גוֹנְדוֹלִין.

אכן כך הגיעו אל השערים, טוּאוֹר בפליאה וּווֹרוֹנְוֶּה בחדווה גדולה, על שבתעוזתו כי רבתה הביא הלום את טוּאוֹר לרצונו של אוּלְמוֹ, ובעצמו התנער לצמיתות מעולו של מֶלְקוֹ. אמנם שנאתו אותו לא פחתה במאומה, אבל הוא לא יגור עוד מפני בעל הזדון ההוא, הכובל את צמיתיו במורא (ואמנם, אמת היא כי הכשף שבו ריתק אליו מֶלְקוֹ את הנוֹלְדוֹלִי היה כשף של אימה לאין שיעור, עד כי דימו תמיד שקרוב הוא אליהם, גם כשהיו רחוקים מאוד מתופת הברזל, ולבבותיהם רעדו והם לא נמלטו אפילו כשהיה הדבר לאל ידם; ובזאת בטח מֶלְקוֹ על-פי-רוב).

והנה יוצא המון ומגיח משערי גוֹנְדוֹלִין ומקיף את השניים בפליאה, שמח על עוד אחד מהנוֹלְדוֹלִי שנמלט שמה מפני מֶלְקוֹ, ומשתומם על שיעור קומתו של טוּאוֹר ועל חוסן גפיו, על חניתו הכבדה שעוקציה עשויים עצם דג, ועל הנבל הגדול שבידו. מרופט למראה היה הוא ומחלפותיו לא סורקו, ומלבושו היה עור דוב. מצאנו בכתובים כי בימים ההם, אבותיהם של אבות האדם היו נמוכים בקומתם מבני-האדם של ימינו אלה, ובני נחלות העֲלָפִים גבוהים היו מכפי שהם כיום, ואף-על-פי-כן היה טוּאוֹר גבוה מכל העומדים שם. אמת, הגוֹנְדוֹתְלִים לא היו שחוחי-גב כדרך שנעשו מקצת שאריהם האומללים, העמלים בלי הפוגה במכושים ובפטישים בשירות מֶלְקוֹ, אבל קטנים הם היו וצנומים וגמישים מאוד. הם היו קלי-רגליים ויפי-תואר מאין כמותם; מתוקים ועצובים היו פיותיהם, ובעיניהם היתה תמיד עליצות, עם רטט הנוטה לדמעות; כי בימים ההם היו הגְנוֹמִים גולים בלבבם, ורדפה אותם כמיהה שלא נמוגה לבתיהם אשר מקדם. אבל גורלם, ושאיפתם שאינה יודעת שובע לרכוש דעת, הביאום למקומות רחוקים, ועתה סגר עליהם מֶלְקוֹ, והם ביקשו לעשות את מקום משכנם נאה ככל שתמצא ידם, בעמל ובאהבה.

כיצד זה הגיעו בני-האדם לכך שלא הבדילו בין הנוֹלְדוֹלִי לבין האוֹרְקִים שהם הגוֹבְּלִינִים של מֶלְקוֹ, מי אני כי אדע, אלא-אם-כן עיוות זדונו של מֶלְקוֹ אחדים מהנוֹלְדוֹלִי וערבב אותם בין האוֹרְקִים, כי את כל בני הגזע ההוא טיפח מֶלְקוֹ מן הרפש במקומות תת-קרקעיים של להט. לבבותיהם שחם היו, וגופיהם מעוּותים; מתועבים היו פניהם אשר לא חייכו לעולם, אבל צחוקם היה כשקשוק המתכת, ולא היה בהם רצון עז יותר משאיפתם לסייע בהגשמת תכליותיו השפלות ביותר של מֶלְקוֹ. ולא היתה שנאה גדולה מזו ששררה בינם לבין הנוֹלְדוֹלִי, אשר קראו להם גְלַמְהוֹת, עדת השנאה הנוראה.

וראה, שומרי השער החמושים הדפו לאחור את ההמונים אשר צבאו על הנודדים, ואחד מהם דיבר, וכה אמר: "זוהי עיר של משמר בל-ינום, גוֹנְדוֹלִין אשר על אָמוֹן גְוָּרֵת, ובה יכולים כל נאמני הלב להיות בני-חורין, אבל איש לא יורשה לבוא לתוכה אם לא נודע מיהו. הגידו לי את שמותיכם". אבל ווֹרוֹנְוֶּה הציג את שמו כבְּרוֹנְוֶּג הגְנוֹם, אשר בא לכאן במצוות אוּלְמוֹ כמורה-דרך לבן-האדם הזה; וטוּאוֹר אמר: "אני הוא טוּאוֹר בן פֶּלֶג בן יִנְדוֹר מבית הברבור של בני-האדם אשר בצפון החיים הרחק מכאן, ונסעתי הלום לרצונו של אוּלְמוֹ שליט האוקיינוסים החיצונים".

אז נפל הס בקרב כל שומעיהם, וקולו העמוק והמהדהד ריתקם בחבלי השתוממות, כי קולותיהם שלהם היו נאים כשכשוך המזרקות. אז יצאה הברה מקרבם: "הביאוהו לפני המלך".

אז חזרו ההמונים פנימה והנודדים הלכו עמם בעד השערים, וטוּאוֹר ראה כי הם עשויים ברזל, גבוהי קומה ורבי חוסן. והנה, רחובות גוֹנְדוֹלִין היו מרוצפים באבן ורחבים, ושפותיהם אבני שיש; ובתים נאים וחצרות, בין גנים של פרחים ססגוניים, ניצבו סביב רחובות העיר, וצריחים מרובים, דקים מאוד ויפים להפליא, בנויים שיש לבן ומגולפים ביד אמן, הזדקרו לרקיע. הכיכרות שם הוארו במזרקות והיו משכנות לציפורים שזימרו בין ענפי עציהן העתיקים, אבל מכול אלה גדולה היתה הרחבה שבה ניצב ארמון המלך, וצריחו היה הגבוה מכול בעיר, והמזרקות המתיזות מים לפני דלתותיו הגיעו לגובה של שתיים ושישים ומאה רגליים, וצנחו שוב בגשם מזמר של בדולח: ובהן התנוצצה השמש להרהיב לעת יום, והירח הבהב באור קסום בלילה. הציפורים אשר דרו שם היו לבנות כשלג, וקולותיהן ערבים היו ממנגינת שיר ערשׂ.

משני צדדיהן של דלתות הארמון עמדו שני עצים, האחד נושא פרחי זהב והשני כסף, והם לא נבלו מעולם, כי ניטעו בימים קדומים מיונקותיהם של עצי וַלִינוֹר המפוארים, אשר האירו את המקומות ההם בטרם הצמיתום מֶלְקוֹ וטוֹות-העלטה: ולעצים האלה קראו הגוֹנְדוֹתְלִים גְלִינְגוֹל ובַּנְסִיל.

ויצא טוּרְגוֹן מלך גוֹנְדוֹלִין בגלימה לבנה שחגורתה זהב, ונזר אבני נופך לראשו, ויתייצב לפני דלתותיו וידבר מראש המדרגות הלבנות המוליכות אליהן. "ברוך הבא, האדם מארץ הצללים. ראה! בואך נכתב מראש בספרי חוכמתנו, ונאמר שם כי הרבה דברים גדולים יתרחשו בבתי הגוֹנְדוֹתְלִים כאשר תגיע הלום".

אז דיבר טוּאוֹר, ואוּלְמוֹ נתן חוסן בלבבו והדרת מלכות בקולו. "הסכת, אבי עיר האבן, כי נצטוויתי מפי היוצר מנגינות עמוקות בתהום, והיודע את מחשבות העֲלָפִים ובני-האדם, לדבר אליך ולומר כי ימי השחרור קרבים ובאים. לחישות הגיעו לאוזניו של אוּלְמוֹ על משכנך ועל גבעת משמרתך כנגד זדון מֶלְקוֹ, והוא שמֵח: אבל לבו מלא חימה וזועמים לבבות הוַלָאר, היושבים בהרי וַלִינוֹר ומשקיפים על העולם מפסגת טָנִיקְוֶּטִיל, למראה סבלות עבדותם של הנוֹלְדוֹלִי ונדודי בני-האדם; כי מֶלְקוֹ מכתר אותם בארץ הצללים שמעבר להרי הברזל. לכן הובאתי בדרך נסתרת, לצוות עליך לפקוד את צבאותיך ולהתכונן לקרב, כי בָּשלה השעה".

J. R. R. Tolkien 1916

ג'. ר. ר. טולקין בשנת 1916

מפלת גונדולין / ג'. ר. ר. טולקין (בעריכת כריסטופר טולקין)
כתר, 2020
תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם
258 עמודים

ג'ון רונלד רעואל טולקין היה סופר, משורר, בלשן ופרופסור לאנגלית עתיקה באוניברסיטת אוקספורד. טולקין הוא הסופר המשפיע ביותר בז'אנר הפנטזיה האפית, ובין יצירותיו המפורסמות ביותר "ההוביט", טרילוגיית "שר הטבעות" ו-"הסילמריליון". "מפלת גוֹנְדוֹלִין" הוא אחד משלושת "הסיפורים הגדולים" של העידן הראשון בתולדות הארץ התיכונה, לצד "ילדי הוּרִין" ו-"בֶּרֶן ולוּתְיֵן". שלושת הספרים ראו אור בהוצאת כתר

users: ג'. ר. ר. טולקין

עד
אני לא נוהג לפתוח פיסקה (או משפט) ב'אז', כי זה לא טבעי לעברית.

אבל למתרגם המהולל זה לא משנה...

עוד בנושא

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר