אנדר (אסא בטרפילד) בסצנה מתוך הסרט "המשחק של אנדר"   מקור: יוטיוב
בתמונה סצנה מתוך העיבוד הקולנועי לספר "המשחק של אנדר"

 

"שלישי"

 

"הבטתי דרך עיניו, הקשבתי דרך אוזניו, ואני אומר לך שהוא מה שחיפשנו. או לפחות קרוב ככל שנוכל אי-פעם להגיע".

"זה מה שאמרת על האח".

"האח היה בלתי אפשרי. מסיבות אחרות. בלי קשר ליכולת שלו".

"ואותו דבר עם האחות. וגם בנוגע אליו קיימים ספקות. הוא חשיל מדי. נכון להיכנע לרצונם של אחרים".

"לא אם האחרים הם האויב".

"אז מה נעשה? נקיף אותו כל הזמן באויבים?"

"אם אין ברֵרה".

"חשבתי שאמרת שאתה אוהב את הילד".

"אם הבאגים יתפסו אותו, אני איראה לידם כמו הדוד האהוב עליו".

"בסדר. אחרי הכול, אנחנו מצילים את העולם".

* * *

הגברת האחראית למשגוח חייכה בחביבות, פרעה את שערו ואמרה: "אָנדְרוּ, אני מניחה שכבר נמאס לך לגמרי מהמשגוח הנורא הזה. ובכן, יש לי חדשות טובות. היום מורידים את המשגוח. פשוט נוציא אותו, וזה לא יכאב בכלל".

אֶנְדֶר הנהן. זה היה שקר, כמובן, שזה לא יכאב בכלל. אך מאחר שמבוגרים תמיד אמרו את זה כשזה כאב, היה יכול לסמוך על ההצהרה כתחזית מדויקת לעתיד. לעיתים שקרים היו אמינים יותר מאמת.

"אז רק תיגש הנה, אנדרו, ושב כאן, על שולחן הבדיקות. הרופא ייכנס בעוד רגע".

בלי המשגוח. אנדר ניסה לדמיין את החיים בלי המכשיר הקטן בעורפו. אני אתגלגל על הגב במיטה, ולא ארגיש את הלחץ שם. אני לא ארגיש אותו מעקצץ ומתחמם כשאני מתקלח.

ופיטר לא ישנא אותי יותר. אני אבוא הביתה ואראה לו שהמשגוח נעלם, והוא יראה שגם אני לא הצלחתי. שעכשיו אני סתם ילד רגיל, כמוהו. אז זה לא יהיה כל-כך נורא. הוא יסלח לי על זה שלי היה משגוח שנה שלמה יותר ממנו. אנחנו נהיה –

לא חברים, סביר להניח. לא. פיטר היה מסוכן מדי. פיטר נהג להתרגז כל-כך. אבל אחים. לא אויבים, לא חברים, אחים – מסוגלים לחיות באותו בית. הוא לא ישנא אותי, הוא יעזוב אותי בשקט. וכשהוא ירצה לשחק בבאגים ובאסטרונאוטים, אולי אני לא אהיה חייב לשחק, אולי אני אוכל לשבת ולקרוא ספר.

אך אנדר ידע, בעודו חושב, שפיטר לא יניח לו. היה משהו בעיניו של פיטר, אפילו כשלא היה במצב רוח המטורף שלו, ובכל פעם שראה אנדר את המבט הזה, את הניצוץ, ידע שפיטר לעולם לא יניח לו. אני מתאמן בפסנתר אנדר, בוא הפוך לי את הדפים. או, ילד המשגוח עסוק מכדי לעזור לאחיו? הוא חכם מדי? צריך ללכת להרוג כמה באגים, אסטרונאוט? לא, לא, אני לא רוצה את העזרה שלך. אני יכול להסתדר לבד, ממזר קטן שכמוך, שלישי.

 

בית הספר ללחימה – התגייס עכשיו!

"זה לא ייקח הרבה זמן, אנדרו". אמר הרופא.

אנדר הנהן.

"הוא מעוצב כך שיהיה לי נוח להוציא אותו. בלי זיהום, בלי חבלה. אבל יש תחושה של עקצוץ, ויש כאלה שחשים אחר כך שמשהו חסר להם. אתה כל הזמן תחפש משהו, אבל לא תמצא את זה או תזכור מה זה היה. אז אני אגיד לך. אתה מחפש את המשגוח, והוא לא שם. והתחושה הזאת תעבור בתוך כמה ימים".

הרופא פיתל משהו מאחורי ראשו של אנדר. כאב פתאומי עבר בגופו, דוקר כמחט העוברת מעורפו עד למפשעתו. אנדר חש את גבו מתעוות, וגופו התקמר אחורה; ראש פגע בשולחן. הוא חש את רגליו בועטות באוויר, וידיו אחזו בכוח זו בזו, עד כאב.

"דידי!" צעק הרופא. "אני צריך אותך!" האחות רצה פנימה ונאנקה. "חייבים להרגיע את השרירים. תביאי לי את זה עכשיו! למה את מחכה!"

משהו החליף ידיים. אנדר לא היה יכול לראות. הוא התפתל ונפל משולחן הטיפולים. "תפוס אותו!" צעקה האחות.

"רק תחזיקי אותו באופן יציב –"

"תחזיק אותו אתה, דוקטור, הוא חזק מדי בשבילי –"

"לא את הכול! זה יפסיק את פעולת הלב –"

אנדר חש מחט חודרת לגבו, מעל צווארון החולצה. זה שרף, אך כשהתפשטה האש בגופו, החלו השרירים להירגע. עתה היה מסוגל לבכות מכאב ומפחד.

"אתה בסדר, אנדרו?" שאלה האחות.

אנדרו לא זכר כיצד מדברים. הם הרימו אותו חזרה לשולחן. הם בדקו את הדופק שלו, עשו דברים אחרים; הוא לא הבין הכול.

הרופא רעד; קולו רעד כשדיבר. "הם משאירים את הדברים האלה בתוך ילדים שלוש שנים, למה הם מצפים? היינו יכולים לגמור אותו, את קולטת את זה? היינו יכולים להרוס לו את המוח".

"בתוך כמה זמן הסם מפסיק להשפיע?" שאלה האחות.

"תחזיקי אותו כאן לפחות שעה. תשגיחי עליו. אם הוא לא יתחיל לדבר בתוך חמש-עשרה דקות, תקראי לי. יכול להיות שניתקנו אותו לנצח. אני לא חכם כמו באג".

הוא חזר לכיתתה של העלמה פַּמפְרִי רבע שעה לפני הצלצול לתום הלימודים. הוא עדיין היה מעט לא יציב.

"אתה בסדר, אנדרו?" שאלה העלמה פמפרי.

הוא הנהן.

"חשת ברע?"

הוא נד בראשו לשלילה.

"אתה לא נראה טוב".

"אני בסדר".

"כדאי שתשב, אנדרו".

הוא החל לצעוד לעבר כיסאו, אך נעצר. רגע, מה חיפשתי? אני לא מצליח להיזכר מה חיפשתי.

"הכיסא שלך שם", אמרה העלמה פמפרי.

הוא התיישב, אך היה זקוק לדבר אחר, למשהו שאיבד. אני אמצא את זה אחר כך.

"המשגוח שלך", לחשה הילדה היושבת מאחוריו.

אנדרו משך בכתפיו.

"המשגוח שלו", לחשה הילדה לאחרים.

אנדרו הושיט את ידו ומישש את עורפו. הייתה שם תחבושת. הוא נעלם. עכשיו היה כמו כל אחד אחר.

"זרקו אותך, אנדי?" שאל הילד שישב מאחוריו בטור הסמוך. לא זוכר את השם שלו. פיטר. לא, זה מישהו אחר.

"שקט, מר סְטִילסוֹן", אמרה העלמה פמפרי. סטילסון גיחך.

העלמה פמפרי דיברה על כפל. אנדר קשקש על שולחן העבודה, מצייר מפות של איים הרריים. הוא הורה לשולחן העבודה להציג את הרישומים בשלושה ממדים מכל הזוויות. המורה ידעה, כמובן, שהוא אינו מקשיב, אך לא הטרידה אותו. הוא תמיד ידע את התשובות, אפילו כשחשבה שאינו מקשיב לשיעור.

בפינת שולחן העבודה הופיעה מילה והחלה לצעוד סביב המסך. תחילה היו האותיות הפוכות, אך אנדר ידע מה כתוב שם עוד לפני שהגיעה המילה לתחתית המסך והתיישרה.

"שלישי"

אנדר חייך. הוא היה זה שגילה כיצד לשלוח הודעות ולהצעידן על המסך. אפילו כשכינה אותו אויבו הסודי בשמות, הייתה שיטת ההודעה לו כשבח. וזו לא הייתה אשמתו שהוא שלישי. זה היה רעיון של הממשלה, הם אלה שאישרו זאת. אחרת, כיצד היה יכול שלישי כאנדר להתקבל לבית הספר? ועכשיו המשגוח לא היה עוד. הניסוי ששמו היה אנדרו וויגִין לא הצליח, בסופו של דבר. הוא היה משוכנע שלו היה הדבר אפשרי, היו האחראים שמחים לבטל את לידתו. זה לא הצליח, עדיף למחוק את הניסוי כולו.

הפעמון צלצל. כולם מיהרו לכתוב לעצמם תזכורות אחרונות על שולחנות העבודה שלהם. כמה שיגרו את השיעורים היישר למחשביהם הביתיים. כמה נאספו ליד המדפסות וחיכו שמשהו שרצו להראות יודפס. אנדר הניח את ידיו על המקלדת ותהה כיצד יחוש כשידיו יהיו גדולות כשל מבוגר. הן בטח כל-כך גדולות ומגושמות. כמובן, למבוגרים היו מקלדות גדולות יותר – אבל כיצד יכולות האצבעות העבות לצייר קו ישר ודק כה מדויק, כפי שהוא יכול לעשות? הוא היה מסוגל לצייר ספירלה שנכנסה לתוך עצמה שבעים ותשע פעמים בלי שהקו ייגע בעצמו. זה העסיק אותו בזמן שהמורה הייתה מדברת על חשבון. חשבון! ולנטיין לימדה אותו חשבון כשהיה בן שלוש.

"אתה בסדר, אנדרו?"

"כן".

"אתה תחמיץ את ההסעה".

"מוכן מספיק"

אנדר הנהן וקם. הילדים האחרים כבר יצאו. אבל הם יחכו לו, הרעים שביניהם. המשגוח לא היה מחובר לצווארו, שומע את כל מה ששמע הוא, רואה דרך עינו. הם יוכלו לומר מה שהם רוצים. הם עלולים אף להרביץ לו עכשיו – איש לא יוכל לראות אותם, איש לא יבוא לעזרתו. למשגוח היו יתרונות. הוא ירגיש בחסרונו.

זה היה סטילסון, כמובן, הוא לא היה גדול מרוב הילדים האחרים, אך הוא היה גדול מאנדר. והיו איתו כמה אחרים. כמו תמיד.

"הי, שלישי".

אל תענה. אל תגיד כלום.

"הי, שלישי, אנחנו מדברים איתך, שלישי, אוהב באגים שכמוך, אנחנו מדברים איתך".

לא יכול לחשוב על תשובה. כל מה שאגיד יעשה את זה גרוע יותר. לא אומר כלום.

"הי, שלישי, הי טמבל, העיפו אותך, מה? חשבת שאתה יותר טוב מכולם, אבל איבדת את הציפור הקטנה שלך, הא, שלישי, קיבלת פלסטר על הצוואר במקום".

"אתם מתכוונים לתת לי לעבור?" שאל אנדר.

"האם אנחנו מתכוונים לתת לו לעבור? אנחנו צריכים לתת לו לעבור?"

הם צחקו. "בטח שניתן לך לעבור. קודם נעביר את היד שלך, אחר כך את התחת שלך, ואולי גם ברך".

האחרים החלו לזמר. "איבדת את הציפור שלך, שלישי, איבדת את הציפור שלך, שלישי".

סטילסון החל לדחוף אותו ביד אחת; מישהו דחף אותו מאחור לעבר סטילסון.

"נד-נד, נד-נד, רד עלה, עלה ורד", אמר מישהו.

"טניס!"

"פינג-פונג!"

זה לא ייגמר טוב. ואנדר החליט שהוא לא מתכוון להיות האומלל בסוף. בפעם הבאה שקרבה אליו זרועו של סטילסון, ניסה אנדר לאחוז בה. הוא החטיא.

"הו, אתה רוצה להילחם, מה? הולך להילחם בי, שלישי?"

הילדים מאחורי אנדר אחזו בו.

אנדר לא הרגיש רצון לצחוק, אך הוא צחק. "אתה רוצה לומר לי שצריך כל-כך הרבה ילדים בשביל להילחם בשלישי?"

"אנחנו בני אדם, לא שלישיים, טמבל. אתה חזק כמו נאד!"

אך הם הרפו ממנו. וברגע שעשו זאת, בעט אנדר בכל כוחו, גבוה, פוגע בעצם החזה של סטילסון. הוא נפל. אנדר היה מופתע – הוא לא חשב שיצליח להפיל אותו לקרקע בבעיטה אחת. לא עלה על דעתו שסטילסון אינו לוקח את הקרב ברצינות. הוא לא היה מוכן למהלומה נואשת באמת.

לרגע נסוגו האחרים, וסטילסון שכב ללא תנועה. הם תהו אם הוא מת. אנדר ניסה למצוא דרך שתציל אותו מנקמה. משהו שימנע מהם להתנפל עליו בקבוצה מחר. אני חייב לנצח עכשיו אחת ולתמיד, או שאלחם בהם כל יום, וזה יהיה יותר גרוע בכל פעם.

אנדר הכיר את החוקים הלא כתובים של קרב הוגן, למרות שהיה רק בן שש. אסור להרביץ ליריב השוכב חסר ישע על הקרקע; רק חיה תעשה דבר כזה.

ולכן ניגש אנדר אל סטילסון השרוע על האדמה ובעט בו שוב ברשעות בצלעות. סטילסון נאנק והתגלגל, מנסה להתרחק ממנו. אנדר הלך סביבו ובעט בו שוב במפשעה. סטילסון לא הצליח להשמיע קול; הוא התקפל ודמעות עלו בעיניו.

אנדר הביט בקור באחרים. "אתם חושבים להתנפל עלי כולכם יחד. אתם בטח תצליחו להרביץ לי. אבל תזכרו מה אני עושה לאנשים שמנסים לפגוע בי. אתם תחכו לרגע שבו אני אתפוס אתכם, ותנסו לנחש מה אני אעשה לכם". הוא בעט בפניו של סטילסון. דם בקע מאפו של הילד, השפריץ על האדמה. "זה לא יהיה ככה. זה יהיה הרבה יותר גרוע".

הוא הסתובב והלך. איש לא הלך אחריו. הוא עבר פינה ונכנס למסדרון המוביל לתחנת האוטובוס. הוא שמע את הילדים מאחוריו צועקים: "לעזאזל, תראו אותו, הוא גמור". אנדר השעין את ראשו על הקיר ובכה עד שהגיע האוטובוס. אני בדיוק כמו פיטר. בלי המשגוח אני בדיוק כמו פיטר.

טריילר לסרט "המשחק של אנדר"

המשחק של אנדר / אורסון סקוט קארד
אופוס, 2020
תרגום מאנגלית: בועז וייס
262 עמודים

אורסון סקוט קארד הוא סופר מדע בדיוני. פעמיים זוכה פרס נבולה לרומן הטוב ביותר, פעמיים זוכה פרס הוגו לרומן הטוב ביותר, וזוכה פרס לוקוס ופרסים רבים נוספים. קארד נודע בעיקר בזכות סדרת "אנדר" וסדרות ההמשך שלה. הוצאת אופוס הוציאה לאחרונה את "המשחק של אנדר" כספר דיגיטלי עם עדכון של התרגום המקורי

users: אורסון סקוט קארד

עוד בנושא

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר