אגם איסיק-קול בקירגיזסטן   מקור: ויקיפדיה
בתמונה אגם איסיק-קול

צ'ינגיס אייטמטוב ידוע בעיקר בזכותו של "והיום איננו כלה", סאגה מרשימה המספרת את ההיסטוריה הרחוקה והקרובה של הקזחים. ספריו האחרים שתורגמו לעברית מתרחשים בערבות העצומות של קירגיזסטן, ואף כי אין הם כה רחבי היקף ומורכבים, הם מיטיבים להחיות את הטבע המקומי ולספר בפשטות סיפור אנושי שהוא עולם ומלואו.

איליאס, שגדל בבית יתומים, הוא נהג משאית תובלה, המשנע מטענים ברחבי טיאן שאן, רכס הררי במרכז אסיה. באחת מנסיעותיו, כשתקלה משביתה את משאיתו, נגלית מולו אסל, צעירה עטויה במטפחת אדומה. לבו נמשך אחריה, לבה נמשך אחריו, אך הנערה כבר הובטחה לאחר. אייטמטוב, שניחן בכשרון לצמצם שפע רגשות ומידע למשפטים ספורים, כותב מפיו של איליאס את תגובתו לשמע הידיעה על נישואיה הקרובים של אסל: "כמעט הדהרתי את המשאית לא חשוב לאן. אבל במקום לתת גז לחצתי על דוושת המצמד. המנוע החל להסתובב סיבובי סרק ופרץ בשאגה איומה", וכל התסכול והכאב, יחד עם היותו של איליאס אחד עם המשאית, מצויים במלים אלה.

האימפולסיביות של איליאס ומזגו החם קובעים את גורלו. אלה מביאים לו אושר גדול, כשהוא סוחף אליו את אסל. אבל הם גם אלה שיביאו לנפילתו, כשיתעקש בפזיזותו לבצע נסיעה מסוכנת, ותוצאותיה ידרדרו אותו ואת חייו אל משבר גדול. הכישלון המקצועי יגרום לתחושת חוסר ערך, ומשם, כבתגובת שרשרת, יתגלגל מדחי אל דחי.

הסיפור מסופר בשלושה קולות: את המסגרת מספק עיתונאי, העובר ממקום למקום באזור בעקבות עבודתו. משום היותו מאזין קשוב, וגם משום הבדידות הנלווית לחייהם של גיבורי הספר, הוא זוכה לשמוע את סיפוריהם. איליאס, איתו הוא נוסע ברכבת, מתוודה באוזניו על פרשת אהבתו לנערה במטפחת האדומה ועל החורבן שהמיט על עצמו.

העיתונאי, כך מסתבר, כבר שמע את הפרק הבא בעלילה מפיו של בייטמיר, האחראי על תחזוקת כבישים, אך הוא שומר על עמדת המתבונן ואינו משתף את איליאס במה שנודע לו (ולמען האמת, אין בכך כדי לשנות דבר).

קולה הישיר של אסל אינו נשמע, ככל הנראה משום היותה אשה הנדרשת להסתיר את עצמה בביישנות, אך דמותה עולה בבירור מדבריהם של האחרים, ונכונותה העקבית ללכת בדרכה שלה מעוררת חיבה והזדהות.

אייטמטוב, מפי גיבוריו, מרבה בתיאורי טבע, ובהמחשות בלתי מילוליות של תחושות ורגשות. איליאס ואסל, משהחליטו לקשור את חייהם זה בזה, יושבים במשאית מול אגם איסיק קול, שסערה משתוללת מעליו, מאזינים ל-"צ'ולפון", בלט קירגיזי המספר סיפור אהבה, ואין צורך ביותר מזה כדי לחוש את האי הקטן של האושר השקט בתוך המולת הרוחות והמוסיקה לאורם של ברקים לבנים לוהבים.

איליאס, הנלהב מעבודתו ומן המאבק באיתני הטבע, מתאר בחיות רבה את הנסיעה במעבר דולון: "הדרך מתפתלת כמו נחש, לולאה ועוד לולאה, כל הזמן מעלה-מעלה, על פני המדרונות – אתה מטפס ממש לשמים, העננים נדרסים בגלגלי המשאית: פעם אתה נמחץ אל המושב ולא מצליח להזדקף, ופעם אתה צונח כלפי מטה ומיישר בכוח את זרועותיך כדי להנתק מההגה. וגם מזג האויר שם, במעבר ההרים, כמוהו כגמל בעל שגיונות: אם קיץ ואם חורף – דולון בז לעונות השנה – בן רגע ירד פתאם גשם זלעפות או ברד, או תסתחרר סופת שלגים פרועה כל כך, שהכל ייבלע בחשכה. כזה הוא, דולון שלנו!"

"אהובתי במטפחת האדומה" הוא סיפור קטן כתוב בכשרון גדול, כואב אך יפהפה, ומומלץ בהחלט.

אהובתי במטפחת האדומה / צ'ינגיס אייטמטוב
עם עובד, 2007
תרגום מרוסית: דינה מרקון
151 עמודים

users: אתי סרוסי

עוד בנושא

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר