המלחין האיטלקי אניו מוריקונה נפרד מאיתנו ביום שני שעבר. בעיני רוחי אני רואה אותו עולה השמיימה במרכבת תווים, מתמזג עם המלודיה השמיימית.

המוזיקה בשבילי היא העתיקה מבין האומנויות וגם הנעלה בהן. הצלילים היו שם מאז ומעולם, קוראים לנו להקשיב, להאזין לנסתר ולגלוי, למוזיקת הספירות (הצלילים ההרמוניים שמפיקים גרמי השמיים לפי פיתגורס), להרמוניה ולדיסהרמוניה.

אחד הציירים האהובים עליי, פאול קלה, ניסה לצייר את המוזיקה, לאפשר לעין לראות את מה שהאוזן שומעת. פאול קלה היה צייר של צלילים. הציורים שלו, ששילבו סוריאליזם, קוביזם, פרימיטיביזם ואקספרסיוניזם, הם ציורים מופשטים, שגורמים לי לעצור ולנשום עמוק, לאתר רבדים שונים של משמעות גלויה ונסתרת.

התבוננות בציור "דיאנה ברוח הסתיו" ממש מאפשרת לחוש את השלכת האירופאית והצבעונית, שמתבדרת עם הרוח והופכת את דיאנה לאישה משלכת.

Paul Klee Diana in the Autumn Wind 1934

דיאנה ברוח הסתיו/פאול קלה

מהבחינה הזו, לפעמים נדמה לי שמוריקונה עשה מהלך הפוך כמוזיקאי, בעיקר בפסקולים שכתב לקולנוע. בניגוד לפאול קלה, שניסה לצייר באופן מוחשי צלילים מופשטים, המוזיקה המופשטת של מוריקונה מספרת על דברים קונקרטיים. נדמה שדווקא כשמגיעים לקולנוע, המוזיקה מאבדת את הטבע המופשט שלה. הליווי המוזיקלי הוא הרבה פעמים נדוש, קלישאתי ומשעמם; צלילים מאיימים מסמלים את הנבל, צלילים הרמוניים מסמנים לצופים נשיקה שמתקרבת ומוזיקה דרמטית מסמלת סכנה. המוזיקה של מוריקונה מצליחה להתעלות על המגבלות הללו.

המוזיקה של מוריקנה לא מסמנת ולא מפנה חיצים מדויקים. היא לא מובלת, אלא מובילה. זו מוזיקה שמספרת סיפור. נעימת הנושא מהמערבון "הטוב הרע והמכוער", למשל, מספרת על נוף שומם שאוצר בתוכו שקט מתוח. דריכות תמידית במרחב הפרוע והלא מבויית. נעימת הנושא של הסרט "היו זמנים במערב", לעומת זאת, מביעה ציפיה לסוף טוב של התרה ותיקון. אפילו כשמנתקים את המנגינות שלו מהסרטים אותם הן מלוות, הן עדיין מספרות סיפור מאוד מדוייק, ואולי לא סיפור – אלא רגש, אווירה.

סינמה פרדיסו הוא אחד הסרטים האהובים עליי. ראיתי את גרסת הבמאי הארוכה והמקיפה, ועם כל דקה שעברה פשוט ייחלתי שהסרט לא יגמר. המוזיקה היפה של מוריקונה היא הרבה יותר מפסקול, היא המפתח לנפש של סלווטורה (טוטו), גיבור הסרט, והיא מבטאת את שתי אהבותיו הגדולות, אהבת אישה ואהבת הקולנוע. טוטו הילד מוקסם מהצלוליד של סרט הקולנוע, כפי שטוטו הנער מוקסם מאלנה היפה ששובה את לבו.

"המסע הקצר ביותר", כתבה לאה גולדברג, "הוא על פני השנים... המסע הקצר ביותר, הוא אל העבר". המסע הפיזי שעושה הגיבור מרומא אל עיירת מולדתו הקטנה בסיציליה מוביל אותו למסע נפשי אל העבר והזיכרונות, אל ילדותו ונעוריו שסבבו סביב בית הקולנוע של העיירה, Nuevo Cinema Paradiso.

עם זאת, גרסת הבמאי של הסרט מעלה כי גם אם המסע הקצר ביותר הוא אל העבר ואל הזיכרונות, נדמה כי המסע המפרך, הארוך והבלתי אפשרי הוא הניסיון לגשר בין העבר וההווה. בין זיכרונות האהבה מהעבר, שממשיכים לפעם בלב הגיבור, ובין המציאות בה חייהם נפרדים. אל מול אהבת הקולנוע ניצבת אהבת אישה. אל מול המימוש האמנותי ניצב הקיום הרומנטי.

בסצנה האחרונה טוטו יושב באולם הקולנוע וצופה ברצף של סצנות האהבה שצונזרו על ידי הכומר. טוטו צופה באהובים שמממשים את אהבתם, בניגוד לאהבה הלא ממומשת שלו ושל אלנה. הקולנוע חוזר להיות "סינמה פרדיסו" – גן העדן האבוד של החלומות הנשכחים והאהבה הגדולה, כשהכוכבת הראשית היא נעימת הנושא הקסומה שהלחין מוריקונה שמוליכה את הצופים אל חדרי לבו של טוטו – מטלטלת ביופיה המרהיב בין הגעגוע, הכאב, האהבה וההשלמה.

יהי זכרו של אניו מוריקונה ברוך, צרור בצלילי מנגינותיו המופלאות.

טליה אלון היא חוקרת אינטר-דיסיפלינרית, דוקטורנטית במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן, בעלת תואר שני בתקשורת מהאוניברסיטה העברית ועורכת הביטאון "היולי"

users: טליה אלון

עוד בנושא

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר