בן-ציון דינור ויצחק בער   מקור: ויקיפדיה
בתמונה ההיסטוריונים בן-ציון דינור (משמאל) ויצחק בער (מימין)

איך התנועה הציונית בנתה את הנרטיב ההיסטורי שלה? ראשית, חשוב לציין שהסיפור הציוני הוא לא סיפור אחיד, וגם לא חד משמעי. ההיסטוריונית אניטה שפירא כותבת, למשל, שבשל הפלורליזם בתנועה הציונית "אפשר להוכיח לגביה באותות ובמופתים כמעט כל דבר והיפוכו".

יחד עם זאת, ניתן להצביע על קווים מנחים ותפיסות מקובלות של הנרטיב הציוני. אני מבקש לטעון שהאסכולה הירושלמית, קבוצה של מלומדים בתחומים שונים במדעי היהדות, שפעלה מאמצע שנות ה-20 של המאה ה-20 באוניברסיטה העברית, הייתה האסכולה הדומיננטית בעיצוב הנרטיב הציוני המרכזי.

לפי מאמרו של ההיסטוריון דיוויד מאיירס, אחת מהמטרות המרכזיות של קבוצה זו הייתה "לייצר נרטיב היסטורי לאומי חדש, ולגדל עליו דור חדש של תלמידים". הנרטיב ההיסטורי של האסכולה הירושלמית שונה מקודמיו בכך שהוא מבקש להפנות את כיוון המחקר מהדת היהודית ללאומיות היהודית, ובכך שהוא מבקש לראות את ההיסטוריה היהודית כולה דרך עדשת הציונות.

את ההיסטוריה היהודית ראו חברי האסכולה הירושלמית כהיסטוריה לאומית רציפה, וזיהו בה אחדות פנימית המתגברת על מרחקי הזמן (התקופות ההיסטוריות) והמרחב (פיזורם של היהודים בגלות). היסטוריונים כמו יצחק בער ובן-ציון דינור הדגישו את מה שמאחד את היהודים בתקופות שונות ובארצות שונות, וביקשו לגמד את המיוחד לתולדותיהם בכל פזורה.

כפי שכתב דינור "גם אחרי אשר בטלה המדינה היהודית, וגם אחרי שקרקע מולדתם נשמטה מתחת רגלי היהודים, והם נפזרו בין האומות ונקלטו בין הממלכות, לא פסקה אחדותה השלמה של האומה העברית; השתנו רק תנאי חייה וקיומה, אבל לא עצמאותה ומהותה. גם האומה הפזורה היתה חטיבה אורגנית מיוחדת". דינור מתאר את הקולקטיב היהודי כאחיד וכמהותני (כלומר, הלאומיות היא מהותם של היהודים), כשמהות זו הייתה רדומה, ולא נטשה את היהודים, גם כשהיו פזורים בין הגויים.

ההיסטוריונים הציונים, לא היו שונים מרוב עמיתיהם באירופה בתקופה ההיא, גם הם ראו את המחקר ההיסטורי קשור בטבורו לתחייה הלאומית, וביקשו לקדם את הקמתה של תשתית לאומית למחקר והוראה: במחלקות באוניברסיטאות, בארכיונים מרכזיים, בכתבי עת מקצועיים ובעיקר בתכנית לימוד לבתי הספר.

דינור, ששימש גם כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטה העברית, היה שר החינוך השלישי של מדינת ישראל, וכיהן בתפקיד זה בין 1951 ל-1955. ב-1953 הציג בפני הכנסת את הצעת חוק החינוך הממלכתי, שביטל את שיטת הזרמים שהייתה נהוגה לפני כן, והחוק התקבל. בדרך זו הקנה דינור מעמד בלעדי ומחייב לנרטיב ההיסטורי הלאומי והנהיג מערכת חינוך אחידה שהופעלה בידי משרד החינוך.

ב-1954 פורסמה תכנית הלימודים הממלכתית לבתי ספר יסודיים שהתבססה על ועדות מקצועות שונות והצעות לתכניות שנעשו קודם לכן. בנוסף, דינור גם השפיע על היסטוריונים כמו שמואל אטינגר ובער שהיו כותבי ספרי לימוד. בשל היותו שר חינוך בתקופה קריטית זו, קשה להפריז בערך המשקל של דינור בהתוויית הנרטיב הלאומי, שבא לידי ביטוי גם בתכנית הלימודים בהיסטוריה.

Shmuel Ettinger

ההיסטוריון שמואל אטינגר, מתלמידי האסכולה הירושלמית

כאחד ממעצבי התודעה ההיסטורית העיקריים בציונות, דינור השתמש בתקופה העתיקה (תקופת התנ"ך, תקופת בית ראשון וחלק מתקופת בית שני), כדי לתת לגיטימציה לציונות, ולבסס את הטענה לקדמוניות הלאום היהודי. דינור היה אחד ממעצבי פרדיגמת "החזרה מגלות לקוממיות", לפיה מדינת ישראל נתפסה כראשיתו של תהליך הגאולה הלאומי, וככלי חינוכי מעצב שיבטיח את ביסוסו והמשכו של התהליך.

דינור הדגיש את הרצף ההיסטורי הטריטוריאלי של עם ישראל, והציג את עם ישראל כעם הומוגני ואחיד, שהלאומיות (שהיא מהותם של היהודים) לא נטשה אותו גם כשהיו פזור בגלות. דינור, בדומה לבן גוריון, בחר לחבר את העבר הרחוק עם ההווה הקרוב, תוך השמטת אותן תקופות שהעם לא היה בארצו. שיבת ציון הייתה התשתית לתפיסתו של דינור, כמו גם לתפיסתו של בן גוריון.

דינור ציטט את ההיסטוריון שמעון דובנוב כשאמר ש-"ההיסטוריה היא המדע של העם בשביל העם, מפני שאנחנו עובדים לשם הכרה עצמית עממית, ולא לשם התעמלות שכלית". כלומר, עבודתו ההיסטורית של בן ציון דינור, ובמידה מסוימת גם העבודה ההיסטורית של כל האסכולה הירושלמית, לא הייתה עבודה אקדמית גרידא, אלא עבודה עם מטרה ברורה: הנחלה של נרטיב היסטורי לאומי.

Simon Dubnow

שמעון דובנוב. השפיע על האסכולה הירושלמית

הנחלת נרטיב זה השתלבה עם מדיניות "כור ההיתוך" של בן גוריון, ששאף לעצב את העולים מהמדינות השונות באופן אחיד, על מנת להקנות להם תחושת שייכות וזהות משותפת, שהיו הכרחיים לתהליך בניית האומה. בן גוריון אמר "הוטל עלינו לאסוף אבק אדם שהיה מפוזר בניכר, בסביבה עוינת וזרה, וללכד אותם לחטיבה לאומית". אחד הגופים ששימש את בן גוריון בהנחלת רעיון זה היה משרד החינוך, ובפרט תכנית הלימודים בהיסטוריה שסייעה לו להקנות נרטיב היסטורי לאומי אחיד.

אריאל ריין טוענת במאמרה "היסטוריון לאומי: בן ציון דינור כמחנך אומה" כי דינור כרת ברית בין המפעל ההיסטורי שלו לבין צרכיה של מדינת הלאום, ברית שהייתה אופיינית למדינות לאום רבות. ריין טוענת כי דינור כשר חינוך "ביקש לנסח תכנית אחת משותפת לכל חלקי העם, תכנית שתדגיש את הנחלת מסורת הדורות לכל אדם בישראל, חינוך לערכי העבודה ואהבת המולדת, וטיפוח דמות המורה כדמות מפתח בחינוך הלאומי. למעשה, דינור ניסה לתרגם את תפיסותיו של בן גוריון לשפת החינוך ובכך המחיש את הברית בין מדינת הלאום לבין היסטוריון לאומי".

ריין מציינת כי תפיסותיו הערכיות-חינוכיות של דינור היו בעלות השפעה מכרעת בעיצוב ספרי הלימוד לא רק בשנים בהם היה שר החינוך, אלא גם בין השנים 1930 ל-1948, פרק זמן בו התגבשו עיקרי הוראת ההיסטוריה בזרם הציוני-החילוני. דינור אמנם לא כתב ספרי לימוד בשנים אלה, אבל הוא כתב את תכנית הלימודים בהיסטוריה של הזרם הכללי בתקופת היישוב, תרם בהוראה בבתי מדרש למורים ובאינספור במות חינוכיות ותרבותיות של היישוב, פעל לתשתית ענפה של מפעלי כינוס, היה מנהל סמינר בית הכרם למורים, חיבר את המפעל המונומנטלי "ישראל בגולה" והיה היסטוריון בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית עוד בתקופת המנדט. כלומר, דינור גם נחשב לסמכות היסטורית וגם גידל דורות של מורים. כל המפעלים הללו העבירו למחנכים הצעירים את תפיסתו החינוכית-היסטורית והפכו אותו לדמות החינוכית המשפיע ביותר ביישוב באותם שנים.

הנרטיב הציוני המרכזי, לפי אסכולת ירושלים, גרס כי ליהודים היה קניין על הארץ בזמן העתיק, וקניין זה מצדיק את תביעתם של היהודים למדינה משלהם בארץ ישראל. התקופה בה ישב עם ישראל בארץ ישראל בזמן העתיק, העניקה לעם בעלות על האדמה, והתחילה את הקשר בין העם לארץ, שהוא אחד ממקורות הלגיטימציה של היהודים למדינה משלהם.

והרי גם השורות הראשונות בהכרזת העצמאות מצביעות על כך שהלגיטימציה ההיסטורית לציונות מקורה בתקופה העתיקה בה העם היהודי ישב בארצו ועיצב את דמותו: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים, והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי".

• מיתוס ואתוס

• היחס של הציונות לתנ"ך ולהיסטוריה הקדומה של העם היהודי כמרכיב בבניית הזהות הציונית

• תפקיד הגולה בבנית האתוס הציוני

תובל רוזנווסר הוא המייסד והמנהל הכללי של Think&Drink different, בעל תואר שני ממכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ותואר שני בבטחון לאומי, שניהם מאוניברסיטת תל אביב

users: תובל רוזנווסר

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר