"בשביל מה כל זה" מאת רמי מארק רום   מקור: הוצאת משכל

פרק רביעי

הדבר הראשון שראיתי ברגע שנכנסתי אל הקוגנים היה הפנים הנרגשות של הילדון השמנמן שרץ לקראתי ופנה אלי ללא הקדמה מיותרת, כאילו ישב כל היום והביט בדלת, מחכה לבואי. הוא השפיל מבט ואמר, "זאת העוזרת של סבתא, היא גנבה". ומשהשלים את דבריו קפץ בחזרה אל הספה הירקרקה והתיישב כתלמיד ממושמע. "שקט, מאריק! לא מדברים פּוֹליצֵייְסקִי (שוטר) לפני שאלות", אמר האב, גבר בשנות הארבעים לחייו בעל שפם מרשים. "יש טבעת של אצבעות וצריך דוֹקַזַצִילְסְטְבַה (הוכחות), אֵבִיֶידֶנְס".

כשעברתי את המבוא, עטף אותי שובל סמיך של ריח תבשיל כרוב מהביל, שקנה לו חזקה בכל החללים סָביב ונהדף מהקירות הצהובים אל הנברשת הנמוכה בחדר המגורים, שהיתה בעלת מראה אריסטוקרטי רחוק והזכירה את זו שבחדר השינה של אמי, שנהגה לכנותה "לוּסְטְרה".

האב הזמין אותי באדיבות לשבת על הכורסה היחידה בחדר שכוסתה בבד אדום רקום, זרוע דוגמאות בירוק-צהבהב, וכשמיששתי את הכיסוי ראיתי שהוא מסתיר כריות ישנות שצבען התחלף, כך נראה, עוד בזמן שהיו אצל בעליהן הקודמים. הגבר המשופם התיישב לצד הילד, שהצמיד אל ברכיו ספרון עטוף בנייר שקוף כמעשה מגננה מהזרות שהבאתי עמי.

לא הספקתי להתרווח או להביט כיאות לצדדים ומבלי משים, כחלזונות מתוך האדמה הלחה, התקבצו ובאו בני הבית אל חדר המגורים הצפוף. ראשונה הגיחה האם הנמרצת, לראשה תספורת שחורה קצרה ולגופה קומבניזון. ילד קטן וזריז קיפץ בעקבותיה, ומאחוריו השתחל מדלת חדר האמבטיה חתלתול שחור עם מבט חכם, התיישב מתחת לתריסי החלון שפונה לחצר וזרק לעברי מבטי ציפייה סקרניים. ולבסוף הופיעה גם הסבתא בעצמה, נעזרת בהליכון, מדדה בפסיעות זהירות מכיוון החדר הרחוק במסדרון. היא הצביעה עלי ואמרה לבתה משהו ברוסית – "מַאלצִ'יק (ילד)... נחמה..".

"אתם מבינים", פניתי אל האם, "בדרך כלל אנחנו לא מתעסקים בדברים כאלה, שמעתם ודאי על שכונת הרכבת בעיר? עדיף ככה. לא, תודה, גברתי, אכלתי כבר", אמרתי לה כשהגישה לי צלחת מלאה מרק סמיך בצבע ירוק. "יש לנו בעיות של סמים ואלימות קשה לעסוק בהן", המשכתי, "אבל מפני שגברת רוזה התעקשה, אסור לי לציין זאת, אבל ידוע לכם שאמי וגברת רוזה..".

התחרטתי שפתחתי בטון פטרוני ורשמי כל כך. דברי חזרו אלי כהד מהקירות המקולפים, הבת תרגמה אותם בשיבוש-מה לזקנה ואני קלטתי כמה מילים בודדות. נזכרתי בקסטות הווידאו הישנות שאמא היתה שולחת אותי לשכור בחמישה שקלים מהבוכרי בטנדר שהסתובב בשכונה שלנו, ולפני כל סרט היא היתה עורכת טקס ומתיישבת מול הטלוויזיה ומדליקה את המכשיר הישן לראות את "מת לחיות", למשל, באיכות תמונה גרועה כזאת, שבקושי היה ניתן להבחין בפרצופי השחקנים, וקול גבר שמנוני, המזכיר כל כך את דיבורו של האב פה מולי, דיבב את כל אותם הסרטים לרוסית (גם את דמויות הנשים והילדים), כמקריא מפרומפטר בנימה יבשה.

לאחר הפסקת שתיקה קצרה זזתי מעט במקומי, שילבתי ידיים וביקשתי מהם לשמוע את הפרטים. או אז החלו המבוגרים לדבר ללא סדר ונופפו בידיים בניסיון למשוך ממני חוטי קשב. בכינור המוביל אחזה האם, ומבטה חלף עלי כאילו חיפשה כל הזמן דבר-מה מעבר לכתפַי, אולי ציפתה לתגבורת משטרתית שתגיע במהרה. הן לא נכנסתי לכאן לקחת תלונה רשמית, מדוע באתי בכלל, הייתכן שרק בגלל אמא?

"קודם כול ארצה לשמוע את כולם לפי הסדר", אמרתי ישירות ובנימה אטית. הזקנה החלה לדבר ברוסית במהירות שלא תאמה את גילה, כל משפט שלה נראה כמשיג את קודמו ופיה וחזהּ עלו על גדותיהם בנחשולי הברות בעודה יושבת על שרפרף במרכז החדר ומשעינה את ידיה על הליכון יד שרה שניצב מולה ככלי נשק. הבת, שהתמקמה לצדה על כיסא עם משענת, שנראה כי סופק מהסוכנות כחלק מסל הקליטה, ניסתה לתרגם ואמרה מדי פעם, "פַדַגְ'דִי סִיקוּנְדו (חכי רגע)", וברגעים שבהם נותרה באוויר שארית מרחב פנויה התערב גם האב בתרגום והתעקש להוכיח שהעברית שלו טובה דיה והוא בכלל מומחה שאין כדוגמתו להטיית פעלים ומילות שייכות: "צריך להגיד 'היא תלך'", או "את מתכוונת 'בתוך דירתנו'". בכל פעם שתיקן הוא עשה זאת בליווי הרמת אצבע ימין וחצי חיוך כלפי אשתו, כמדגיש את חשיבות הביאור המלומד ואומר, אין זה בדיוק כפי שאת תרגמת, תני לי לעשות זאת כיאות. הילד המנומנם נראה מעט מכונס בעצמו, כמו נעלב ממשהו, והקטן רץ בין הרגליים, אוחז במכונית צעצוע, וחזר על אותו המשפט שוב ושוב בלי הפסקה, מתעלם מכך שדעתם של כולם נתונה לעניין אחר: "פאוור ריינג'ר כחול יכול לנצח אדום, הוא מתְלַחֵם הכי טוב, יואב אמר, זה נכון? זה נכון?", וההורים ניסו להשתיקו עד שקולו גבר לעוצמה לא סבירה והאם סחבה אותו בכעס אל החדר. אך גם מבעד לדלת הסגורה שמעו אותו מתעקש לקבל תשובה בבכי מתגלגל, מתעלם מאיומי העונש: "כן, אבל הוא יכול לנצח, נכון?".

אמא הרי כבר סיפרה לי כמעט את כל מה שראוי לדעת על אודותיהם, בכל פעם שהחלה לדבר הייתי מוכרח לשמוע עד הסוף, כך היה מאז ומתמיד. לי קשה עד בלי די לומר לה דבר של מה בכך, ואילו היא יכולה לדבר ולדבר אלי כמו אל קו מנותק בלי לשמוע אף לא המהום מצדי. היא אמנם כבר מזמן מובסת מהחיים ולא מרימה את הקול כמו פעם, כשאבא היה חוזר מדי יום עייף ומסריח מהעבודה, חסר כוח לתת את דעתו על החינוך בבית, אך גם כך, אם היתה משגיחה שאיבדתי את הקשב במהלך הנאום, היה מוטב כבר להתנצל ישר על המקום, אחרת היתה עושה את הפרצוף המפורסם שלה ונעלבת, וברגעים כאלה הייתי מעדיף שתצעק.

מכל מקום היא דיווחה לי שהם עלו לארץ לפני כשנתיים וכעת שכרו דירה בפעם השנייה והתמקמו בשלושה חדרים וחצי: הזקנה גרה ב"חצי" בסוף המסדרון, והשאר התפזרו לפינות אחרות והשתדלו לא להפריע, במובן הסובייטי של הביטוי. הבת מסיימת כבר כמה שנים לימודי אחיות שהחלה עוד ברוסיה, ובעלה מהנדס בניין במקצועו שהולך מראיון עבודה אחד לשני ונוסע שעה באוטובוסים בכל בוקר לעבודתו בשמירה.

הסיפור היה פשוט כמו ריח הכרוב מהמטבח: הסבתא קנתה לנכד הגדול ליום ההולדת משחק טניס אלקטרוני בגודל כף יד שנעלם לפתע כאילו בלעה אותו האדמה. "שישים שקל", אמרה רוזה מילים ראשונות בעברית והסתכלה לכיווני במבט החלטי, כאילו אני לא מבין משהו שטמון בסכום הזה, שאכן לא היה מבוטל עבור משפחה שכל הוצאות המחיה שלה מחושבות עד הפרט האחרון. המשחק הנעלם היה כאמור בצבע אדום והיו בו ארבעה לחצנים בצד שמאל ועוד שישה בחזית המיועדים לתזוזת המחבט: "הנה, ככה", הבת ביצעה בעזרת ידיה תנועת חיקוי מוגזמת לאופן שבו יש להפעילו ולחצה באגודליה באוויר. הם לא טרחו להסתיר שכל בני הבית מלבד החתול נהנו במידה כזאת או אחרת מהמתנה שקיבל הבן. המשחק עבר ידיים בתורות קבועים והיתה תמימות דעים על כך שהמטפלת של הסבתא, אף היא עולה חדשה – אלא מה, שהגיעה מדי יום לכמה שעות, היא שחמדה לה את הצעצוע המבוקש וסחבה אותו לעצמה. כששאלתי מדוע לפי דעתם עשתה זאת, הם טענו שפשוט ראו עליה, ממש ראו איך היא רוצה את זה – עיניה נדלקו, אמרה הבת, כשמישהו לקח אותו ליד, וגם סיפרה איך תפסו אותה בהזדמנות אחרת מחטטת בחדר השינה בין המגירות, ואי-אפשר להאמין לטענותיה כאילו סידרה שם דבר-מה. ורוזה מצדה בכלל לא אהבה אותה מהמבט הראשון, בחורה כפרית, פשוטה ולא משכילה, צריך לחזור על הכול עשר פעמים והיא לא קולטת כלום, "כמו בול של עץ", הוסיף האב והתגאה בעצמו על התרגום המוצלח. אמא היתה ודאי נראית ומדברת בדיוק כמו רוזה אילו היתה עולה לארץ עכשיו ולא אז, ואני הייתי יושב כאן, במקום החתן הזה, עם השפם הזר והעברית הרצוצה, מנסה לשחות בתרבות החייזרית שלנו שבה כל המערבי והחדש נדבק בלֶבַנט בחוטי זיעה דביקים ובלתי-נגמרים.

העוזרת עזבה מעצמה, לא, הם לא שאלו אותה, אין הוכחות, "אתה מבין, בגלל זה קראנו אותך, אתה פוליסמֶן". הם לא מעוניינים לעשות ברדק, אבל יש לחפש הוכחות או הודאה, אי-אפשר פשוט לבדוק בתיק שלה, זה לא מקובל. הם סיפרו שהיא עדיין עובדת כאן בקומה הרביעית אצל מַנִיָיה ויסאק לובשטיין, אם עוד לא גרמה גם שם נזק וברחה. רק לעשות הכול בשקט, "לא צריך ברעש בבית", והם אנשים מבוגרים, "אבל אתה, יודע שאלות בשקט כמו קולומבו". "כמו מי?" שאלתי, והם הזכירו לי סדרה אמריקאית, שמתברר ששודרה גם בדיבוב לרוסית, בכיכובו של פיטר פַאלְק שלבש מעיל בלשים וחקר מקרי רצח. "יוּ פּרוּף", דחקה בי האם, והפרצוף של הילד הנגזל הביע עלבון כזה, כאילו הוציאו מתוך פיו ממתק שחיכה לו שנה שלמה.

לחץ עצור ניבט אלי מכל פינה בבית הזה. משהו התערער כאן, חשבתי, והרגשתי זאת בתוקף ככל שהשיחה התמשכה. דבר-מה יצא מתוך הסיר ולא חזר עוד למקומו, תבשיל הכרוב מבקש שיתקנו אותו במהרה אחרת יגלוש אל הכיריים או יעיף את המכסה ויכתים את הטפטים הדהויים שמכסים את קירות המטבח. והם הביטו בי כמו ברופא בעיירה נידחת, שהמטופלים עולים אליו לרגל ממרחקים וסוחבים את התחלואים שלהם, והוא מוכרח ללבוש עבורם את חלוק המטפל, שהוא גם מכשף-מג לעת מצוא, היודע דבר-מה שעשוי להציל אותם, לעזור להם להיקלט טוב יותר באדמה הנוכרית הקשה הזאת שאליה נפלטו. כששאלתי שאלה, מבטם קפא עלי כאילו נכנסתי זה עתה לחדר אחרי דיון מעמיק עם הצוות בדבר גורלו של יקירם המאושפז במחלקה הסמוכה. אינני יודע מדוע המשכתי בקרקס הזה, אולי מתוך ניסיון לא לאכזב את אמא או מסקרנות גרידא. בכל אופן הותרתי את המשפחה הגרויה באמצע הדיון ועליתי אל זוג הזקנים, שאצלם, כך דווח לי, שוהה החשודה העיקרית בשעה זו.

הבחנתי שמישהו אורב לי מבעד לעינית הדלת עוד בטרם צלצלתי בפעמון. היו שם בפנים הסתודדות נמרצת ורחש מחרחר-מצליף ועצבני שנשמע כקיפול שקיות. אישה בלונדינית עבת בשר ולא חסרת חן, בסינר גדול ואדום, הופיעה מולי, אמרה כמה מילים כמו "עברית קצת, סליחה" והצביעה על הספה שעליה היו מונחים הקשישים. גם כאן עמד באוויר ריח עמוק של תבשיל, הפעם מסלק, כל כך דומה לריח הישן מהבית, זה שאמא היתה מפיקה מהירקות שאבא הביא לה מהבסטה. בדיבורה של העוזרת היתה הססנות מהולה בבהלה, כמו רתיעה מגומגמת, שלא לומר דבר-מה שגוי. כשציינתי כדרך אגב שהגעתי מטעם משפחת קוגן, פניה האדימו וקיבלו את גוון הסינר שלבשה. הסברתי לה כמיטב יכולתי שאין לה סיבה לחשוש תוך שהיא מנסה נואשות למסור לי כמה פרטים על אודות עברה העגום אצלם: "אני מה שגברת רוזה, לא בסדר... טְפוּ, נו מה זה לעשות... שְׁטוֹ פַּאדֶלַאט (מה לעשות), ככה לא טוב, ככה לא בסדר, clean, cook, נו, מה לעשות רוזה... הכול זה לא טוב", כך שלפה חצאי מילים ברוסית ובאנגלית קלושה והביטה עלי במבט מתחנן לסימן הבנה. כשרצתה להדגים משהו השתמשה בפנטומימה, קפצה אגרופים ועשתה תנועות אצבע ("נו, נו, נו"), להראות עד כמה הזקנה היתה קשוחה כלפיה ולהסביר מדוע עזבה. הזכרתי את המשחק בצורה מרומזת, והיא חייכה להפתעתי באופן ממתיק סוד והיתה רחוקה מאוד מלספק את התגובה המפלילה שהייתי מצפה לה אצל אדם חסר שקט כמוה, שנתפס על חם.

בשביל מה כל זה / רמי מארק רום
משכל, 2021
248 עמודים

רמי מארק רום נולד בברית המועצות בשנת 1983 ובגיל שש עלה ארצה והשתכן עם משפחתו בלוד. סיפורים קצרים מפרי עטו התפרסמו בבמות שונות, בהן "מאזניים", "המוסך", "צריף" ועוד. "בשביל מה כל זה" הוא רומן הביכורים שלו

users: רמי מארק רום

עוד בנושא

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר