"החמות" מאת סאלי הפוורת   מקור: הוצאת כתר

אני יושבת במטבח ומקפלת כביסה ומכונית משטרה עוצרת בחוץ. על פניו הכול בסדר – אין סירנות או אורות מהבהבים – אבל משהו קטן מתעורר עמוק בבטני, הטבע מזהיר אותי שלא הכול בסדר. בחוץ מתחיל להחשיך, שעת ערב מוקדמת, והאורות במרפסות של השכנים מתחילים להידלק. זו שעת ארוחת הערב. שוטרים לא מגיעים לפתח ביתך בשעת ארוחת הערב אלא אם כן משהו קרה.

אני מעיפה מבט בסלון מבעד לפתח המקושת, שם ילדיי העצלים פרושים בנחת על רהיטים שונים ומכוּונים ילד-ילד אל המכשיר שלו. נושמים. חיים. בריאים. אולי מלבד התמכרות קלה למסכים. ארצ'י בן השבע צופה במשפחה אחרת שמשחקת Wii באייפד הגדול; הרייט בת הארבע צופה בילדות קטנות מארצות הברית שמקלפות עטיפות מצעצועים באייפד הקטן. אפילו אידי בת השנתיים בוהה בטלוויזיה בפה קצת פתוח.

אני מתנחמת בידיעה שכל המשפחה שלי בבית. כמעט כולם. אבא, אני חושבת פתאום. אוי, לא, רק לא אבא. אני מסתכלת שוב על מכונית המשטרה. סביב האורות הקדמיים רואים רסס קל. לפחות הילדים בסדר, לוחש קול קטן ואכול רגשות אשמה בתוך ראשי. לפחות אוֹלי בסדר. אוֹלי בחוץ על הדֶּק האחורי, צולה המבורגרים. הוא בריא ושלם. הוא חזר היום מוקדם מהעבודה, אמר שהוא לא מרגיש טוב, אם כי לי הוא נראה רגיל לגמרי. בכל אופן, הוא חי ואני לגמרי אסירת תודה על כך.

עכשיו הגשם התחזק קצת, והרסס נהפך לטיפות גשם ברורות ומובחנות. השוטרים מכבים את המנוע, אבל לא יוצאים מייד מהמכונית. אני מקפלת זוג גרביים של אוֹלי לכדור, מניחה אותו בראש הערמה ומושיטה את היד לזוג הבא. אני אמורה לקום, לגשת לדלת, אבל הידיים שלי ממשיכות לקפל על טייס אוטומטי, כאילו אם אמשיך להתנהג כרגיל, מכונית המשטרה תחדל להתקיים והסדר ישוב על כנו. אבל זה לא עובד. שוטר במדים מגיח ממושב הנהג.

"אמאאאא!" קוראת הרייט. "אידי רואה טלוויזיה!". לפני שבועיים פרסמה כתֶּבת חדשות בולטת את "סלידתה" מכך שילדים מתחת לגיל שלוש צופים בטלוויזיה, ואף הגדילה לעשות וקראה לזה "התעללות בקטין". כמו רוב האימהות באוסטרליה, גם אני התרגזתי ופתחתי במתקפה הצפויה של "מה היא מבינה, זאתי? בטח יש לה צי של מטפלות בבית, והיא לא הייתה לבד עם הילדים שלה יום אחד בחייה!" ומייד החזרתי לתוקף את החוק "בלי מסכים לאידי" שהחזיק מעמד עד לפני עשרים דקות, כשהייתי בטלפון עם חברת החשמל ואידי החליטה לנסות את התרגיל הישן והטוב של "אימא, אמאאא, אמאאאא..". עד שנכנעתי, שמתי פרק של 'פְּלֵיי סְקוּל' ונסוגותי לחדר השינה לסיים את השיחה.

"זה בסדר, הרייט", אני אומרת בלי להוריד את העיניים מהחלון. הפנים הקטנות והכועסות של הרייט מופיעות מולי, ושערה החום הכהה והפוני העבה שלה מתנדנדים סביב פניה כמו סחבה. "אבל אמרת..". "לא חשוב מה אמרתי. כמה דקות לא יזיקו". השוטר נראה בן עשרים ומשהו, אולי מתקרב לשלושים. הוא מחזיק את כובע המשטרה שלו ביד, אבל אחר כך תוחב אותו מתחת לזרוע כדי להרים את מכנסיו הצמודים מדי. שוטרת נמוכה, עגלגלה, בערך בת גילו, יוצאת מצד הנוסע, כובעה הדוק על ראשה. הם מקיפים את המכונית ופוסעים זה לצד זה לאורך השביל. אין ספק שפניהם מועדות לבית שלנו.

נֶטי, אני חושבת פתאום. משהו קרה לנטי. יכול להיות. לאחותו של אוֹלי היו לא מעט בעיות בריאוּת בזמן האחרון. ואולי זה פטריק? ואולי זה משהו אחר בכלל? האמת היא שבתוך תוכי אני יודעת שזה לא נטי או פטריק או אבא. זה מוזר איך לפעמים פשוט יודעים. "ההמבורגרים מוכנים". דלת הרשת נפתחת בקול גרירה ואוֹלי מופיע בכניסה האחורית עם צלחת בשרים ביד. הבנות עטות עליו. הוא נוקש ב"מלקחי התנין" שלו והן קופצות וצווחות בקולי קולות עד שכמעט לא שומעים את הדפיקה על הדלת. כמעט.

"מישהו דפק?" אוֹלי מרים גבה בסקרנות, לא בדאגה. למעשה הוא נראה מלא חיים. אורח בהפתעה באמצע השבוע! מי זה יכול להיות? אוֹלי הוא הטיפוס החברתי יותר מבין שנינו, זה שמתנדב לוועד ההורים בבית הספר כי "זו דרך טובה להכיר אנשים", שמשרבב את הראש מעבר לגדר להגיד שלום אם הוא שומע את השכנים בגינה, שניגש לאנשים שנראים לו קצת מוכרים ומנסה להבין אם הם באמת מכירים מאיזשהו מקום. אוהב אדם. מבחינתו של אוֹלי, דפיקה בלתי צפויה על הדלת באמצע השבוע היא אירוע מרגש ולא סימן מבשר רעות. אבל כמובן, הוא לא ראה את מכונית המשטרה.

אידי רצה במסדרון. "אני פותחת, אני פותחת!" "חכי רגע, אידי-דידי", אומר אוֹלי ומחפש מקום להניח את מגש ההמבורגרים. אבל הוא לא מספיק מהיר, כי עד שהוא מוצא מקום פנוי על השיש, אידי כבר פתחה את הדלת לרווחה. "שוטר!" היא אומרת בתדהמה. עכשיו מן הסתם אני אמורה לרוץ אחריה, לעצור את השוטרים בדלת ולהתנצל, אבל כפות רגליי ממוסמרות לרצפה. למרבה המזל, אוֹלי כבר רץ אחרי אידי ופורע את שערה בהיתול.

"שלום", הוא אומר לשוטרים. הוא מעיף מבט לאחור אל תוך הבית, מוחו עדיין עסוק בפעילות של הרגע הקודם, אולי הוא תוהה אם זכר לכבות את הגז או בודק אם הניח את מגש ההמבורגרים במקום בטוח. התנהגות קלאסית של אדם שעומד לקבל בשורות רעות. אני מרגישה כאילו אני רואה את כל זה בתוכנית טלוויזיה – האבא החתיך והתמים, הפעוטה המתוקה. המשפחה הפרברית הרגילה שחייה עומדים להשתנות... להיהרס לנצח. "איך אפשר לעזור?" אומר אוֹלי סוף-סוף, כשהוא מסתובב שוב אל השוטרים.

"אני רב-שוטרת ארתור", אני שומעת את האישה אומרת, אף על פי שאני לא רואה אותה מהמקום שלי, "וזה השוטר פֶּרקינס. אתה אוליבר גוּדוִוין?" "כן". אוֹלי מחייך אל אידי, ואפילו קורץ אליה. זה מספיק כדי לשכנע אותי שאני סתם מגזימה. אפילו אם אלה חדשות רעות, אולי הן לא רעות עד כדי כך. אולי הן אפילו לא החדשות הרעות שלנו. אולי פרצו לאחד השכנים? המשטרה תמיד עורכת חיפוש באזור כשמשהו כזה קורה, לא? פתאום אני כבר לא יכולה לחכות לרגע הזה, בעוד כמה דקות, כשאדע שהכול בסדר. אני מדמיינת איך אוֹלי ואני נצחק על הפרנויה שלי. לא תאמין מה עבר לי בראש, אני אגיד לו, והוא יגלגל עיניים ויחייך. תמיד את דואגת, הוא יגיד. איך את מצליחה לעשות משהו מרוב דאגה? אבל כשאני מתקרבת אני רואה שהדאגות שלי לא היו בלתי סבירות. אני רואה את זה בהבעת הפנים החמורה של השוטר, בזוויות פיו המתעקלות כלפי מטה.

השוטרת מציצה באידי ואז שוב באוֹלי. "אנחנו יכולים לדבר באיזשהו מקום... בפרטיות?" הסימנים הראשונים של חוסר ודאות מופיעים על פניו של אוֹלי. כתפיו מתקשחות והוא מזדקף קמעה. אולי באופן לא מודע, ידו מרחיקה את אידי מהדלת, דוחפת אותה לעמוד מאחוריו, מגוננת עליה. "אידי-דידי, את רוצה שאשים לך את 'הוִויגֶלס'?" אני אומרת וצועדת סוף-סוף קדימה. אידי נדה בראשה בהחלטיות ולא מורידה את העיניים מהשוטרים. פניה העגולות הרכות מוארות בסקרנות; רגליה השמנמנות המתנדנדות נטועות בקרקע ביציבות לא הגיונית. "קדימה, חמודה", אני מנסה שוב ומלטפת בידי את שערה הזהוב החיוור. "את רוצה גלידה?" עכשיו אידי כבר ממש בדילמה. היא מביטה בי, חוקרת אותי לרגע ממושך, בודקת אם אפשר לסמוך עליי. ואז אני צועקת לארצ'י שיוציא את הארטיקים מהמקפיא, והיא רצה לה במסדרון.

"תיכנסו", אומר אוֹלי לשוטרים, והם נכנסים ושולחים אליי חיוך מנומס ומהיר. חיוך של צער. חיוך שמפלח את ליבי, שקצת סודק אותי. זה לא השכנים, אומר החיוך הזה. החדשות הרעות האלה הן שלך. אין הרבה פינות גדולות עם פרטיות בבית שלנו, ולכן אוֹלי מוביל את השוטרים אל חדר האוכל ומציע להם שני כיסאות. אני הולכת בעקבותיהם ותוחבת את הכביסה שזה עתה קיפלתי אל הגיגית. הערֵמות קורסות זו על זו כמו בניינים מתמוטטים. השוטרים מתיישבים על הכיסאות, אוֹלי נשען על מסעד הספה, ואני ממשיכה לעמוד, מתוחה. מתכוננת למכה. "קודם כול אני צריכה לוודא שאתם קרובי משפחתה של דיאנה גודווין –" "כן", אומר אוֹלי, "היא אימא שלי". "אם כך, צר לי מאוד לבשר לך", מתחילה השוטרת לומר, ואני עוצמת את עיניי כי אני כבר יודעת מה היא תגיד. חמותי מתה.

החמות / סאלי הפוורת
כתר, 2020
תרגום מאנגלית: ניצן לפידות
316 עמודים

סאלי הפוורת היא סופרת אוסטרלית. "החמות" הוא ספרה השישי והראשון שתורגם לעברית

users: סאלי הפוורת

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר