הפגנה נגד נתניהו   מקור: ויקיפדיה

מדי שבוע מתקיימות ברחוב בלפור ובמקומות נוספים בארץ הפגנות נגד ראש הממשלה. בהפגנות הללו משתתפים אלפי בני אדם שבהתנהגותם דורסים כל הנחייה אפשרית של משרד הבריאות בעניין כללי מניעת הידבקות בקורונה, שעיקרן ריחוק חברתי ומניעת התקהלויות המוניות. אצל רבים מהפגינים בא הדבר לידי ביטוי גם באי עטיית מסיכות.

ברקע מתקיים סוג של דיון ציבורי בשאלה האם ההפגנות ההמוניות הן מקור הדבקה בנגיף אם לאו? גם אם המומחים למיניהם מתקשים, מסיבות מובנות, להוציא מפיהם אמירה מפורשת בגנות ההפגנות בבלפור, הם מאוחדים בדעתם כי ברמה העקרונית התגודדויות המוניות שבמסגרתן לא נשמרים כללי הריחוק והבטיחות הן מקור להדבקות. כך, למשל, חתונות, תפילות המוניות, מופעי אמנים ומסיבות עליהן ידברו המומחים במפורש – זאת משום ששיח חופש ההפגנה לא משורבב בהקשרן.

על רקע זה, קשה שלא לתמוה על מעורבותם של אלפי מפגינים בפעילות הפוגעת בבריאות הציבור. כיצד נותנים מי שמוגדרים "מלח הארץ" – בהם בכירים במערכת הביטחון כמו אמיר השכל, כרמי גילון ואחרים – את ידם להתנהלות שהיא הפוכה לאחריות ציבורית ולעשייה למען הזולת – ערכי יסוד שאנשים אלו חונכו עליהם. יהא מי שיטען כי מדובר בהתנגשות בין ערכים ובסדר העדיפויות עומד המאבק למען הדמוקרטיה מעל המאבק בנגיף הקורונה.

זה טיעון שממבט ראשון נראה סביר מאחר והוא יכול להישען, בין היתר, על מה שנראה כזלזול כלל ישראלי בהשפעה של נגיף הקורונה על בריאות הציבור. אולם, מדובר בעניין קצת יותר עמוק והרבה פחות תמים ממה שנראה בתחילה.

ההפגנות בבלפור אינן רק מחאה דמוקרטית תמימה. ההפגנות האלו מבוססות על מאמץ לקעקע את השלטון הנוכחי באמצעות נקודת התורפה העיקרית שלו – יציבות המערכת. כאן נדרש הסבר קצר אך קריטי להבנת העניין. יתרונו הגדול של נתניהו בשנות שלטונו נעוץ בהצלחתו להפוך את ישראל, במציאות הדינאמית ורבת המהמורות של המאה ה-21, לאי של יציבות כלכלית, ביטחונית וחברתית.

הצלחה זו נשענה על שלושה יסודות עיקריים. הראשון, שגשוג כלכלי שהגיע לחלקים נרחבים בחברה הישראלית לרבות מגזרי פריפריה כמו ערבים וחרדים; השני, שקט ביטחוני יחסי מול המערכת הפלסטינית, לה יכולת ההשפעה הגדולה ביותר על מציאות חיי האזרחים הישראלים; והשלישי, הקמת קיר ברזל לבלימת גלי ההדף של חוסר היציבות האזורית ושל פעילות השחקנים האקטיביסטים כמו איראן וחזבאללה, מלגלוש לעבר ישראל.

משבר הקורונה סדק באחת את רעיון היציבות הישראלי ולמעשה איתגר בצורה משמעותית את הישגיו של ראש הממשלה. המשבר המיר את היציבות, השגשוג והוודאות בחוסר יציבות, נסיגה כלכלית וחוסר ודאות. אין פלא כי לנוכח השינוי הדרמטי במצב מכוח אלמנט חיצוני (Force Majeure) הגיבו על כך חלקים נרחבים מהחברה הישראלית בתסכול עמוק. התסכול הזה יצר, בתורו, תחושות התנגדות חזקות לכל מה שעומד בתווך בין הנורמאליות והיציבות שאפיינו את החיים טרום הקורונה לבין חוסר הנורמאליות והיעדר הוודאות שמאפיינים את החיים בעקבות התפרצות המשבר. ואת ההתנגדות העזה ביותר עורר הצורך בנקיטת צעדים מגבילים העומדים בסתירה חדה למה שנתפס בעיני אנשים כנורמאלי ומוצדק.

הפער הזה הוא מה שמונח ביסוד המרדנות המסתמנת אצל ערבים, חרדים, חילוניים, ברסלבים, צעירים ואחרים כלפי המדינה והחלטותיה בעניין הקורונה. אבל המרדנות הזו נתפסת גם כשעתם הגדולה של מתנגדי נתניהו. באופן פרדוקסלי, מתנגדי נתניהו מוצאים את התערערות היציבות של העשור האחרון כסוג של הזדמנות פוליטית. הם לכאורה מתחברים לתסכולם של שוחרי היציבות של יום האתמול. אבל החיבור של מתנגדי נתניהו לא נולד מתוך אותו אינטרס של שוחרי היציבות החפצים להשיב את המצב לנקודת שיווי המשקל הקודמת שלו, אלא דווקא מתוך כוונה להעצים עוד יותר את חוסר היציבות של המערכת הישראלית. וזאת כדי לנצל את חוסר היציבות כמנוף לשינוי יחסי הכוחות הפוליטיים והגדרתם מחדש.

במובן מסוים זו גישה הרואה במקסום הרע כעניין המשרת את הטוב. לגישה זו יש יסודות עמוקים בתרבות הפוליטית של השמאל העולמי. "קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה, עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב, אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלַּב לִחֵכַה, לִקְרַאת אוֹיַב הִכּוֹן לַקְרָב. עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה, מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל, אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה, לֹא כְּלוּם מִתְּמוֹל, מָחָר – הַכֹּל".

על כן ההפגנות בבלפור אינן מבטאות מחאה ספונטנית ועממית, כי אם רעיון פוליטי ברור שתכליתו ליצור דיכוטומיה בין כל אותם יסודות שהגדירו את הצלחת נתניהו ובין המציאות ההופכית לה. הבלטת הבינאריות הזו של שחור/לבן היא היעד של המחאות שכן אם יגברו הכאוס הפוליטי, הדרדור השלטוני, המצוקה הכלכלית והתחלואה, יגבר גם הסיכוי לשינוי מערך הכוחות הפוליטי.

בישראל של עידן הקורונה הרע הופך לעניין המגדיר את הטוב. זו כנראה הסיבה העיקרית לזלזול של רבים מהמפגינים בפוטנציאל ההדבקה הטמון במחאות הצפופות בבלפור ובמקומות נוספים. זו כנראה גם הסיבה לכך שחלק מאנשי הציבור והפוליטיקאים שלנו מעודדים חוסר ציות אזרחי דווקא בשעה שבה השמירה על הכללים נדרשת יותר מתמיד כדי להשיב את הנורמאליות לחיים בישראל.

מבחינה זו, המאבק בנתניהו ממשיך להגדיר בעת הזו את הפוליטיקה הישראלית ואת סדר היום של קבוצות פוליטיות מסוימות. על מזבח שאיפותיהן הפוליטיות הן מוכנות להעלות את האינטרס הציבורי והלאומי על מזבח המאבק הכוחני. בעשותן כן הן נוקטות מדיניות של אדמה חרוכה המדרדרת את ישראל עמוק יותר לתוך כאוס וחוסר אונים, שספק אם למי מהם תהא היכולת לחלץ אותנו מתוכם ולברוא מחדש את העולם הישן והמיטיב שכולנו מבקשים לשוב אליו.

ד"ר דורון מצא הוא חוקר ומרצה בתחום הסכסוך היהודי-ערבי והחברה הישראלית ובכיר לשעבר בשירות הביטחון הכללי

users: דורון מצא

עוד בנושא

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר