שיחה בין ראש הממשלה יצחק רבין לחיים רמון, אז יו"ר ההסתדרות, חודשים ספורים לאחר חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי   מקור: לע"מ (סער יעקב)
בתמונה שיחה בין ראש הממשלה יצחק רבין לחיים רמון, אז יו"ר ההסתדרות, חודשים ספורים לאחר חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי

ההצלחה של פרויקט ההתחסנות, הביאה רבים להלל ולקלס – בצדק גמור – את קופות החולים. ככלל, עלינו להוקיר ולשבח את מערכת הבריאות אשר התמודדה בהצטיינות יתרה עם מגפת הקורונה והצילה חיים רבים.

עם זאת, רבים מאלו המשבחים את מערכת הבריאות כיום, קבעו בנחרצות אך לפני שנה שמערכת הבריאות קורסת או שכבר קרסה. מבין אלו ראוי לציין לא מעט אנשי שמאל שטוענים עתה כי את הקרדיט להצלחת פרויקט ההתחסנות יש לזקוף לזכותה של תנועת העבודה ההיסטורית על כל גלגוליה – אך זהו שכתוב מוחלט של ההיסטוריה שאפילו פראבדה ואיזבסטיה היו יכולים להתגאות בו.

אותם אנשי שמאל אינם מסתפקים בשכתוב ההיסטוריה, ומתוך פסיכוזת השנאה שלהם לבנימין נתניהו, הם אפילו לא מסוגלים לפרגן לראש הממשלה שעשה מאמצים אדירים להביא מיליוני החיסונים לישראל. המאמצים של ראש הממשלה עלו בהצלחה ועל כך מגיעים לו שבחים – ואני אומר את זה בתור מי שמתח ביקורת קשה על הדרך בה ניהל נתניהו את משבר הקורונה ומבקר אותו גם במאמר הזה.

בספרי "נגד הרוח" שיצא לאחרונה, אני מספר כיצד מפא"י ולאחר מכן מפלגת העבודה סירבו לחוקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי, משום שהעדיפו את האינטרסים של קופת חולים כללית על פני החולים. כתוצאה מכך, הגיעה הרפואה הציבורית בישראל לעברי פי פחת. המאמר להלן מבוסס על הפרק "העיקר הבריאות" בו אני מתאר את דרך החתחתים שעברתי כדי לחוקק חוק בריאות ממלכתי – על אפן וחמתן של ההסתדרות ושל מפלגת העבודה.

סיפורו של חוק הבריאות הממלכתי (כתבה של רוני לינדר, "דה מרקר")

 

1992

לאחר ניצחונו בבחירות 1992 החל יצחק רבין במלאכת הרכבת ממשלתו. יומיים לפני ההשבעה בכנסת, בישורת האחרונה של הרכבת הממשלה, ביקש ממני לבוא לביתו להתייעצות בנושא הרכב השרים המיועד. בסוף הפגישה שאל איזה תיק אני רוצה לקבל. "תיק הבריאות", השבתי ללא היסוס. "אתה בטוח?" תמה רבין, "הרי אתה יכול לקבל תיק בכיר יותר". השבתי שבמשרד הבריאות אוכל לחולל מהפכה ולהגשים את הרעיונות שאני מאמין בהם.

בקווי היסוד של הממשלה, שהיה לי חלק חשוב בניסוחם, נאמר בסעיף 21.7: "הממשלה תחוקק חוק לביטוח בריאות ממלכתי כולל, אשר יבטיח את זכויות החולה ואת המימון הציבורי הנדרש לקיים מערכת בריאות ציבורית ושוויונית ברמה גבוהה ומתקדמת". סעיף זה היה מורה הדרך מבחינתי, כשנכנסתי למשרד הבריאות.

עם כניסתי מצאתי מבנה מעוות של מערכת הבריאות. העיוות הנורא מכול היה שהמדינה לא חייבה את האזרח לבטח את עצמו ואת ילדיו, בניגוד לנהוג בשירותים חברתיים וסוציאליים אחרים, כמו חינוך (באמצעות חוק לימוד חובה) ורווחה (באמצעות הביטוח הלאומי). המדינה מחייבת את האזרח לשלוח את ילדיו לגן חובה ולבית הספר, וכן לבטח את עצמו כדי להיות זכאי בבוא היום לקצבת זקנה, קצבת נכות, וכיוצא באלה. ביטוח בריאות, לעומת זאת, היה וולונטרי. האזרח היה רשאי לבחור אם לבטח את עצמו אם לאו, באותו אופן שהחליט אם לבטח את דירתו ורכבו.

ב-1992, אם אדם לא היה חבר באחת מארבע קופות החולים, הוא ומשפחתו לא היו מבוטחים, ולפיכך לא היו זכאים לקבל שירותי בריאות. כך נוצר מצב שבו קרוב למיליון בני אדם מאוכלוסייה של כחמישה מיליון לא היה ביטוח בריאות, באופן מלא או חלקי, ובכללם כ-300,000 ילדים. 6% מאזרחי ישראל לא היו מבוטחים כלל, והוגדרו "חסרי ביטוח", ואליהם נוספו "מוגבלי ביטוח". רובם היו נזקקים בעלי הכנסה נמוכה, מובטלים או חסרי הכנסה קבועה.

הנפגעים העיקריים היו הילדים שלא היו מבוטחים. לעולם לא אשכח את ביקורי כשר הבריאות במרפאה בטבריה, כאשר התפרץ כלפַּי אב בזעקות וטען כי סירבו לטפל בבנו חולה הסוכרת בשל פיגור בתשלומי המס להסתדרות. הסדרתי את העניין לאלתר, אך זעקותיו של האב הדהדו באוזני עוד זמן רב.

מאות אלפי עולים חדשים שאך זה הגיעו לארץ זכו לפי הסכם בין הממשלה להסתדרות לביטוח בריאות חלקי, שלא היה בו כדי לענות על כלל צורכיהם. אליהם נוספו אלפי תושבים חוזרים שגילם למעלה מ-55 שנים, שקופות החולים סירבו בדרך כלל לקבלם לשורותיהן. תופעה מדאיגה נוספת היתה נטייתן של משפחות צעירות בעלות הכנסה נמוכה להימנע מלבטח את עצמן באמצעות קופות החולים, כדי לחסוך כמה עשרות שקלים בחודש.

כל מערכות הבריאות המתקדמות באירופה מבוססות על חוק ביטוח בריאות ממלכתי, הקובע כי לכל תושב קבע במדינה יש זכות יסוד לקבל שירות רפואי בחינם, ברמה סבירה, ישירות מן המדינה או באמצעות ארגוני בריאות מטעמה, בדומה לשירותי מערכת החינוך ומערכת הרווחה.

למה ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי, פרט לארצות הברית, שלא חוקקה חוק דומה? הלוא הרעיון שבבסיס החוק נולד בבית המדרש הסוציאל-דמוקרטי, וליתר דיוק בממשלת בריטניה בראשות מפלגת הלייבור, שחוקקה את חוק ביטוח הבריאות מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, ובעקבותיה הלכו מדינות צפון אירופה ואחר כך שאר מדינות מערב היבשת.

בטרם אתאר את השתלשלות העניינים עם מינויִי לשר הבריאות, דומני שמתבקש להציג מעט מההיסטוריה של מערכת הבריאות בכלל ושל קופות החולים בפרט, לפני הקמת המדינה ואחריה.

 

קצת היסטוריה

מאמצע המאה התשע עשרה פעלה בארץ מערכת בריאות שהוקמה על ידי נדבנים. בתי החולים "ביקור חולים", "משגב לדך" ו"שערי צדק", ומוסדות הבריאות של "הדסה" בראשית המאה העשרים – הוקמו מכספי תורמים.

קופת חולים הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל, שנודעה בשמה המקוצר: קופת חולים כללית, נוסדה כעשור לפני הקמת ההסתדרות, בחנוכה 1911, על ידי "הסתדרות הפועלים החקלאיים ביהודה". היא ציינה תפיסה חדשה של מדיניות הבריאות הציבורית: עזרה רפואית כוללת ומתקדמת – לחברים בלבד, על פי עקרון העזרה ההדדית. למעשה, קופת חולים כללית, שנוסדה על ידי ברל כצנלסון, קמה בתגובה לצורך מיידי: תאונה שבה איבד הפועל ברוך פריבר מעין גנים את ידו בעת שעסק בעבודה בפרדס. לשירותיה של הקופה זכו רק פועלים או עצמאים שאינם מעסיקים, והתקנון שלה הגדיר את מטרותיה: הבטחת ביטוח בעת מחלה, ארגון ענייני הבריאות עבור העובדים, הבטחת עזרה רפואית וכלכלית לחברים בעת מחלתם באמצעות הקמה והפעלה של בתי חולים, מרפאות, בתי מרקחת, בתי הבראה, ועוד.

קופת חולים כללית התחילה לפעול במסגרת ההסתדרות ב-1937, וקיבלה על עצמה את שירותי הבריאות והרווחה של העם, כמו היתה מערכת הבריאות של כלל היישוב היהודי בארץ. מיד עם תחילת פעולתה של הקופה בחסות ההסתדרות נוצרה זיקה בין חברוּת בהסתדרות ובין הזכות לקבל את שירותיה.

המנדט הבריטי אִפשר ליהודים שחיו תחת שלטונו לנהל את ענייני הבריאות שלהם כראות עיניהם. ממשלת המנדט פיקחה ותיאמה, אבל לא התערבה – לא בניהול ולא במבנה. כך נוצרו תשתיות נפרדות ומערכות בריאות נפרדות בכל רחבי הארץ.

לצד קופת חולים כללית הדומיננטית פעלו מערכות בריאות אחרות, ובראשן רשת "הדסה" וקופות חולים אחרות. גם כמה רשויות מקומיות הפעילו מערכות בריאות משלהן. במילים אחרות, לא היתה זו מערכת מאורגנת וממוסדת, אלא מעין מערכת הפועלת לפי העיקרון: "יהודי עוזר ליהודי".

זו היתה המציאות שעליה הופקד משרד הבריאות של מדינת ישראל ב-1948: מצד אחד, הוא ירש את תפקיד המנדט הבריטי בפיקוח ובתיאום, וכן את התשתית שכבר היתה קיימת. מצד שני, היה עליו לפתח ולהפעיל שירותי רפואה ובריאות כמקובל במדינות מתוקנות.

כפי שציינתי לעיל, העולם המערבי כולו, פרט לארצות הברית וישראל, התארגן במערכות ממלכתיות להבטחת שירותי בריאות לכול באמצעות המדינה או מטעמה. בתחום המומחיות, הידע והמחקר הרפואי הגיעה ישראל כבר באותה עת להישגים עולמיים. לעומת זאת, בתחום השירות – ביטוח בריאות לכול – הרמה בישראל דמתה לעולם השלישי.

ממשלת ישראל הראשונה לא מינתה שר בריאות. קופת חולים כללית הופקדה על שירותי הבריאות הציבוריים, והיתה מעין משרד בריאות. למנכ"ל הקופה היה מעמד דומה לזה של שר בממשלה שאך זה הוקמה. למעלה מ-90% מאזרחי המדינה שהיה להם ביטוח בריאות השתייכו לקופת חולים כללית.

ב-1950 הועבר נושא הבריאות לטיפולו של משה חיים שפירא, מנהיג המפד"ל, שכיהן כשר הפנים והעלייה. משרד הבריאות לא נחשב לתיק של ממש אלא לעניין כלשהו שמצריך הסדרה ופיקוח בלבד. רק ב-1950 מונה סוף-סוף שר בריאות.

התיק נחשב לזוטר, משני, לא חשוב. מפא"י נהגה להקצותו לשותפותיה הקואליציוניות מימין ומשמאל. כך מונו לשרי הבריאות יוסף סרלין מהציונים הכלליים ואליעזר שוסטק מחרות, מצדה הימני של המפה הפוליטית, ומצדה השמאלי ויקטור שם טוב ממפ"ם. רק ב-1984 מינתה מפלגת העבודה את מרדכי (מוטה) גור, הרמטכ"ל לשעבר, לשר הבריאות הראשון מטעמה.

ב-1977, עם עליית הליכוד לשלטון, היתה ציפייה שהממשלה החדשה תעביר חוק בריאות, שהובטח במצע הליכוד. ואולם הדבר לא קרה, וגם שאר ממשלות הליכוד נמנעו מלחוקק. היו לכך שתי סיבות: האחת, המפד"ל ואגודת ישראל, שהיו חלק מממשלת הליכוד, נהנו מתמיכה כספית שנתית קבועה של עשרות מיליוני שקלים מקופת ההסתדרות הכללית, ולכן היו מעוניינות לשמר את שליטתה בקופת חולים. השנייה, קשורה לקשיים כלכליים, משנות השמונים ואילך, של קופת חולים כללית, חברת העובדים, תנועות ההתיישבות וקרנות הפנסיה – גופים שהיו חלק מן הממסד ההסתדרותי ועמדו על סף פשיטת רגל. ההסתדרות היתה תלויה לחלוטין בחסדי הממשלה. ממשלת הליכוד העדיפה לשמר את ההסתדרות כגוף חלש, יותר מת מחי, התלוי בה לעצם קיומה.

למעשה, ההסתדרות רקמה עסקה עם ממשלת הליכוד ובמסגרתה מכרה את העובדים, ויתרה על תביעות שכר ושיפור תנאי העבודה והפנסיה, ובתמורה זכתה להזרמת כספים ממשלתית לממסד ההסתדרותי. קואליציה של אינטרסים שימרה את מערכת הבריאות במצבה העגום.

 

המשבר בקופת חולים כללית

ארבע קופות החולים שפעלו בישראל בשנת 1992 היו: כללית, לאומית, מכבי ומאוחדת. באותה העת, כללית ולאומית היו על סף פשיטת רגל, ואילו מכבי ומאוחדת היו קופות חולים לשכבות מבוססות – עשירים, צעירים ובריאים – מעין מועדון שסגר את שעריו בפני זקנים, חולים ועניים.

הבעיה הקשה של מערכת הבריאות היתה קופת חולים כללית, שב-1992 ביטחה כ-72.4% מכלל האוכלוסייה בישראל. כאמור, לא היתה אפשרות לחברוּת ישירה בקופה, וכל מי שרצה לקבל את שירותיה נאלץ להיות חבר הסתדרות, גם אם היה מעסיק שהשקפת עולמו קפיטליסטית והתנגד לעבודה מאורגנת. כך קרה שמאות אלפי מעסיקים, עצמאים וגמלאים נהפכו בעל כורחם לחברי ההסתדרות. כדי לזכות בשירותי בריאות נכפתה חברות בהסתדרות גם על כל העובדים במוסדות ההסתדרות ובמפעלי חברת העובדים, קרנות הפנסיה וההתיישבות העובדת, קואופרציה, דן ואגד.

מסוף שנות השבעים ועד תחילת שנות התשעים הידרדר מצבה של קופת חולים כללית, והיא צברה גירעונות ענק. גירעונות אלה מומנו על ידי הממשלות בראשותה של מפלגת העבודה או בהשתתפותה.

בסקרים שנערכו באותם שנים נקבע כי רמת השירות שהעניקה קופת חולים כללית לחבריה היתה נמוכה ב-40% מרמת השירות שזכו לה חברי הקופות מכבי ומאוחדת. למצב זה היו כמה סיבות. המרכזית שבהן: ההסתדרות גזלה קרוב לשליש מתשלומי המס האחיד לטובת המנגנון שלה על 4,000 עובדיו, ורק שני שלישים מהתשלומים ששילמו חברי ההסתדרות נכנסו לתקציב קופת חולים. הסיבה השנייה: רוב חברי הקופה היו מבוגרים (11.8% מעל גיל 65, לעומת 6% בקופות אחרות, ו-10.2% מסך כלל האוכלוסייה), שעלות תחזוקת בריאותם באופן טבעי גבוהה יותר מעלות תחזוקת צעירים. הסיבה השלישית היתה שרוב חברי הקופה היו אנשים ממעמד בינוני ונמוך וגמלאים, ולפיכך התשלום ששילמו היה נמוך. בשנות השמונים נטשו חברים את קופת חולים כללית בשיעור שנתי של כ-2%. למעשה, רוב מי שהיה ביכולתם לעבור לקופות החולים האחרות, ככל שאלה הסכימו לקבלם לשורותיהן, נטשו את הקופה. כך גדל בהתמדה חלקם היחסי בקופה של המבוגרים, הזקנים, החולים ומעוטי היכולת.

בעקבות ההידרדרות ברמת השירות של קופת חולים כללית נוצרה תופעה נוספת: קבוצות עובדים ויחידים בעלי יכולת, שלא רצו או לא יכלו לעזוב את ההסתדרות, הסדירו לעצמם ביטוח בריאות משני בקופת חולים מתחרה, בדרך כלל מכבי או מאוחדת. כך למשל, נהגו 1,500 עובדי בנק הפועלים, שהיה בבעלות ההסתדרות, שנכפתה עליהם חברות בהסתדרות, וממילא חברות בקופת חולים כללית, אך נפשם נקעה מרמת השירות של הקופה.

באופן פרדוקסלי, באזורים שבהם שיעור ההצבעה למפלגת העבודה והשמאל היה גבוה, מספר חברי ההסתדרות הלך וקטן. לעומת זאת, בפריפריה ובשכונות העוני העירוניות, שם רוב האוכלוסייה הצביעה לליכוד, מספר חברי ההסתדרות נשאר גבוה, כי התושבים נאלצו לקבל שירותי בריאות מקופת חולים כללית, שהיתה היחידה שפעלה בסביבה. רמת שירותי הקופה במקומות אלה היתה, כמובן, עלובה להחריד. התושבים זעמו והאשימו את עסקני מפלגת העבודה ששלטו בקופה ביד רמה. לדעתי, היתה זו אחת הסיבות המרכזיות לכך שמסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים החלו תושבי עיירות הפיתוח והשכונות להצביע המוניהם לליכוד ונטשו את מפלגת העבודה.

מערכת הגבייה של המס האחיד היתה רגרסיבית לעומת מערכות הגבייה האחרות המממנות שירותים סוציאליים, הן מבחינת שיעורי ומדרגות המס והן מבחינת עומק הגבייה. בעקבות זאת נגרעו מדי שנה מאות מיליוני שקלים ממערכת הבריאות בכלל ומקופת חולים כללית בפרט. ואם לא די בכך, מערכת הגבייה של המס האחיד נקטה אפליה בין נשים ובין גברים (ההסתדרות הכירה רק בגבר כראש משפחה שנהנה מהטבות בתשלום המס האחיד).

לשכת המס של ההסתדרות, שהיתה ממונה על גביית המס האחיד, היתה גוף אנכרוניסטי שמנה כ-550 עובדים, רובם המכריע פעילי מפלגת העבודה. עד למותו הארגוני של גוף זה, בעקבות חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, המשיכו פקידיו להדביק בולים בפנקסי החברים, כעדות לתשלום המס להסתדרות. בדרך כלל, גובה התשלום ששילם החבר לא היה בהלימה להכנסתו, אלא למידת קשריו האישיים והפוליטיים עם גובי המס. לא פלא אפוא שעמלת הגבייה של לשכת המס היתה כמעט פי חמישה מעמלת הגבייה של הביטוח הלאומי, הפרש שהתבטא במאות מיליוני שקלים שנועדו לממן את המנגנון המנופח של לשכת המס (עמלת גבייה היא הסכום שמממן את הגוף שגובה את המס).

בין השנים 1992-1984 כשישית מכלל מבוטחי קופת חולים כללית עברו לקופות האחרות, והיה חשש כבד שהיא תקרוס. כדי לבלום את הנטישה החליטה ההסתדרות, בספטמבר 1992, לבגוד באחד מערכי היסוד שלה, עקרון הפרוגרסיביות בתשלומי מס ישירים. כך נוצר מצב אבסורדי שבו בהסתדרות – ארגון סוציאליסטי לכאורה – בעלי ההכנסות נמוכות, לרבות גמלאים, שילמו מס בשיעור של 7%-6% מהכנסתם, ואילו בעלי ההכנסות הגבוהות והבינוניות שילמו מס בשיעור של 3%-2% בלבד מהכנסתם. שוב העדיפה ההסתדרות את טובת מנגנונה ועסקניה על פני עקרונותיה.

סיבה נוספת למצבה העגום של קופת חולים כללית היתה הפוליטיזציה של המערכת. ראשי הקופה היו כולם עסקני מפלגת העבודה, וקשריהם עלו בהרבה על כישוריהם. הפוליטיזציה הגיעה עד לרמה של מנהלי בתי חולים ומחלקות. הביטוי העגום ביותר למעורבות הפוליטית היה כאשר נוצרו תורים של קרוב לשנתיים לצנתורים ולניתוחי לב דחופים, והדרך היחידה לקצר את זמן ההמתנה היתה באמצעות קשרים עם המנגנון ההסתדרותי והמפלגתי.

 

גיבוש הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי

עבודת ההכנה של חוק ביטוח בריאות ממלכתי ארכה עשרות שנים. אפשר להרחיק עד שנות השבעים, לוועדת זהר, שקבעה קריטריונים ועקרונות להבטחת ביטוח בריאות לכלל האוכלוסייה ומסקנותיה נכללו במצעי רוב המפלגות (ועדה ציבורית שמונתה ב-1977 על ידי שר הבריאות, אליעזר שוסטק, ובראשה עמד הרופא ד"ר עזרה זהר. הוועדה מונתה לבחינת דרכים לביצוע רפורמה במערכת הבריאות באמצעות הנהגת חוק ביטוח בריאות, ומסקנותיה אומצו על ידי שוסטק ב-1979). למעשה, כל המפלגות תמכו בצורך לחוקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי, אבל תמיכתן לא היתה אלא מס שפתיים.

על פי החלטת ממשלת האחדות הלאומית בראשותו של יצחק שמיר, הוקמה ב-1988 ועדת חקירה ממלכתית בראשותה של שופטת בית המשפט העליון, שושנה נתניהו (ועדת נתניהו), לבדיקת תפקודה ויעילותה של מערכת הבריאות. כעבור כשנתיים הציגה הוועדה דוח מקיף ובו שורה של ממצאים והמלצות. המלצתה הראשונה של הוועדה היתה: "יחוקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שמכוחו תהיה כל האוכלוסייה מבוטחת בשירותי בריאות מוגדרים, שיסופקו בתוך זמן סביר". ואולם ממשלת הליכוד לא עשתה דבר ליישום המלצות הוועדה, הגם ששר הבריאות דאז, אהוד אולמרט, הכין הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

ב-1992, מסקנות ועדת נתניהו היו הבסיס להצעת החוק שהחלה להתגבש במשרד הבריאות תחת הנהגתי. טיוטת החוק נשענה על טיוטות קודמות של שרי בריאות, שניסו להביא לחקיקה ללא הצלחה. המודל שעמד לנגד עיני היה המודל האירופי. בחלק ממדינות אירופה שירות הבריאות ניתן ישירות על ידי המדינה, ובחלקן באמצעות ארגוני בריאות, בדומה לקופות החולים בישראל. בחרתי לאמץ את המודל הגרמני של מתן שירותים באמצעות קופות החולים, ושילבתי אותו עם מסקנות ועדת נתניהו.

עם כניסתי לתפקיד, הבנתי שהגורמים המרכזיים שמנעו בעבר את חקיקת החוק, מלבד ההסתדרות, היו פקידי משרד האוצר, קופות החולים העשירות מכבי ומאוחדת, וארגוני העובדים של מערכת הבריאות – רופאים, אחיות, עובדי מִנהל ומשק ומקצועות פָּרָה-רפואיים. במערכת הבריאות פעלו למעלה מ-20 ועדי עובדים של המקצועות למיניהם.

הבנתי שקודם כול עלי לגייס את העובדים לעמוד לצדי. התחלתי לזמן ועד אחר ועד לישיבות מרתוניות, שבהן ניסיתי לשכנע אותם כי החוק שאני מציע ייטיב את מצבם וכי לא אחוקק אותו ללא הסכמתם. תהליך זה נמשך כמה חודשים ובסופו קניתי את אמונם של העובדים והם נהפכו לבעלי בריתי במאבק למען חקיקת החוק.

בהמשך היה עלי לשכנע את פרופ' מרדכי (מוטקה) שני, שנחשב לאחד המומחים הגדולים בעולם למִנהל רפואי, להתמנות למנכ"ל משרד הבריאות. לא הכרתי אותו אישית, אבל שמעתי על אודותיו וקראתי על מעורבותו בסוגיית חוק ביטוח בריאות ממלכתי. היה לי ברור שכדי לקדם את החוק אני זקוק לו לצדי. פרופ' שני לא נטה להאמין שאוכל להצליח במקום שבו נכשלו אחרים. אמרתי לו: "אתה תכתוב את החוק ואני אדאג להעביר אותו". בסופו של דבר, הוא נעתר לבקשתי. בתוך זמן קצר גיליתי את שהיה ידוע לכול: מוטקה שני, אולי בשל היותו גאון בתחומים רבים, היה קצר רוח ונוח לרגוז. לכן דאגתי לכך שלא ישתתף בדיונים עם גורמים חיצוניים, ובייחוד עם ועדי העובדים.

הסברתי לפרופ' שני שאני אוביל את הצד הפוליטי, ואילו הוא יתמקד בצד התוכני. מוטקה חשב כי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, עם כל חשיבותו, אינו יכול לעמוד בפני עצמו וכי עלינו להשיג בד בבד גם תִּאגוּד של בתי החולים והקמת רשות אשפוז. הבהרתי לו שמבחינה פוליטית, אי-אפשר להרים יותר מדגל מרכזי אחד; יש להתמקד בנושא אחד ולהבקיע בו. ידעתי שבנושא התאגוד קיימים לא מעט רעשי רקע: העובדים בבתי החולים חששו מהתאגוד. אמרתי למוטקה שאם אאבד את תמיכתם של ועדי העובדים, לא יהיה לי סיכוי לחוקק את חוק ביטוח בריאות ממלכתי. הוא לא השתכנע, אבל קיבל את הדין.

פרופ' שני עשה עבודה נהדרת, יחד עם עוזרתי ויד ימיני, רונית פז. למעשה, הם שניסחו את החוק וקידמו אותו מקצועית, ואילו אני התמקדתי בפילוס הדרך, בהסרת מכשולים, בפירוק מוקשים ובהכנת התשתית המקצועית והפוליטית שתאפשר להביא את החוק לאישורו הסופי בכנסת.

ב-11 בנובמבר 1992 הפצתי את הטיוטה הראשונה של החוק.

 

ההסתדרות מתנגדת לחוק ביטוח בריאות ממלכתי

בתקופת הכנת החוק היתה ההסתדרות נחושה בהתנגדותה לחוק, ועסקניה לא בחלו בשום אמצעי כדי לטרפד אותו. ההסתדרות צירפה לחזית ההתנגדות את המפד"ל ואת המפלגות החרדיות, תוך הזרמת כספים מקופתה לקופותיהן. היא גם גייסה את מפלגת מולדת הימנית הקיצונית, בראשותו של רחבעם (גנדי) זאבי, באמצעות פרסום מודעות בתשלום גבוה לביטאון "מולדת הירדן" דל התפוצה של מפלגתו.

עסקני ההסתדרות ניהלו מסע אישי ארסי נגדי, ולא היססו להשתמש בחוקרים פרטיים, במימון ההסתדרות, כדי להבאיש את שמי ולהביא להתפטרותי. פקידי משרד האוצר, ובראש ובראשונה אנשי אגף התקציבים, חברו להסתדרות ופעלו בכל כוחם כדי לטרפד את החוק.

 

פקידי האוצר מתנגדים לחוק ביטוח בריאות ממלכתי

באופן מסורתי, עד 1992 היו שרי האוצר לדורותיהם הגורם המשמעותי, יחד עם ההסתדרות, בטרפוד החוק. שר האוצר בממשלת רבין היה אברהם (בייגה) שוחט. פקידי האוצר עשו כל שהיה לאל ידם כדי לשכנעו להתנגד לחוק. בסופו של דבר, הוחלט לקיים פגישה עם שר האוצר ועם כל הפקידות הבכירה, מנכ"ל משרד האוצר, ראש אגף תקציבים והחשב הכללי. בדיון הם טענו שהחוק עלול לגרום להוצאה הלאומית לבריאות להגיע לשיעור של 12%-11% מהתמ"ג ( תוצר מקומי גולמי). הסברתי כי טעות בידם וכי לא ייתכן שתחזיותיהם יתממשו, שכן אחרי תקופת גידול מסוים יתייצב הממוצע של התמ"ג ויהיה בשיעור של כ-8%.

במהלך הדיון באה לידי ביטוי השקפת עולמם של בכירי משרד האוצר, כאשר הצהירו שתפקיד המדינה הוא לעזור אך ורק לעניים, ואילו העשירים יסתדרו בכוחות עצמם. "למה אתם לא מציעים שמערכת החינוך תפעל באותו אופן?" טענתי כנגדם. "עקרונית, אתה צודק, אבל זה לא ריאלי מבחינה פוליטית", השיבו.

משיצא המרצע מן השק הגבתי בחריפות: "למעשה, אתם מתנגדים למדינת רווחה כפי שנהוג במדינות מערב אירופה. כולכם 'מילטון פרידמנים'. אתם רוצים שישראל תתנהל כמו ארצות הברית, שהיא מדינת עולם שלישי מבחינה חברתית! תראו איך נראית מערכת הבריאות הציבורית בארצות הברית: זוהי המערכת הגרועה ביותר בעולם המערבי מבחינה כלכלית, והאכזרית ביותר מבחינה אנושית. כ-100 מיליון אמריקאים אינם מבוטחים כלל או מבוטחים ברמה נמוכה. זה מה שאתם רוצים שיהיה בישראל? תשכחו מזה! לא אתן לכם להמשיך לדרדר את המערכת למציאות בלתי נסבלת בנוסח אמריקה. עלינו לשאוף להיות מדינת רווחה במודל הסקנדינבי, וזה יקרה על אפכם ועל חמתכם!"

בתום הדיון קיבל שר האוצר שוחט את עמדותי ותמך בעקרונות החוק כפי שהצגתי. אלמלא תמיכתו, ספק רב אם החוק היה מחוקק.

בסוף הדיון ניגש אלי אחד מבכירי האוצר ואמר: "אתה אולי תנצח בקרב, אבל אנחנו ננצח במלחמה. אנחנו והשקפותינו נישאר באוצר, אבל כהונתך כשר הבריאות תסתיים בעתיד הלא רחוק". צחוק הגורל הוא שלימים, כאשר הופעתי בפני ועדת גרמן (הוועדה לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית שהוקמה ב-2013), התברר לי שהתומכים הנלהבים ביותר בחוק ביטוח בריאות ממלכתי היו נציגי משרד האוצר בוועדה.

פקידי האוצר, שהורגלו למציאות שבה הם קובעים והשרים מגבים, לא ויתרו וביקשו להשתתף בדיון בממשלה ולהציג את עמדתם. ואולם אני התנגדתי לבקשתם ואמרתי: "יש גבול! הגיע הזמן שתבינו שבמשטר דמוקרטי הדרג הנבחר קובע, ועליכם לכבד זאת". שוחט קיבל את עמדתי.

ב-28 בפברואר 1993 הוצגה טיוטת החוק לדיון בממשלה, לקראת הכנתו לקריאה ראשונה בכנסת. ישראל קיסר, בעבר מזכ"ל ההסתדרות, שכיהן כשר בממשלה, וכן תומכי ההסתדרות הישנה כמו יעקב צור, איש אחדות העבודה, התנגדו. אבל החוק עבר בממשלה ברוב של 13 שרים נגד שלושה. הוא נדון בוועדת שרים לענייני חקיקה במהלכן של 16 ישיבות, אושר סופית בממשלה ב-27 ביוני 1993 והועבר לקריאה ראשונה בכנסת ב-5 ביולי 1993.

ספרם הנזכר לעיל של ד"ר אבנימלך ופרופ' תמיר הוא בעיקרו כתב אשמה חריף "נגד פוליטיקאים קצרי ראות המונעים על ידי אינטרסים סקטוריאליים ושיקולי בחירות", ונגד "פקידי האוצר המסתירים מידע, מציגים נתונים מגמתיים ושוחקים את תקציבי הרווחה כדי לנטרל את הנזק שלדעתם גרמו המחוקקים". דא עקא, שמסקנתם הפוליטית של אבנימלך ותמיר עשויה לרפות את ידיו של כל מי שירצה לחולל מהפכה חברתית חיונית בעתיד: "למרות הצלחתה המוכחת, יוזם המהפכה, שר הבריאות חיים רמון, שילם מחיר פוליטי על תעוזתו".

 

קופות החולים מכבי ומאוחדת מתנגדות לחוק ביטוח בריאות ממלכתי

במהלך הדיונים בכנסת הפעילו קופות החולים העשירות לחצים כבדים כדי לסכל את החוק. המצב הקיים היה עבורן בבחינת גן עדן: הן יכלו לנהל מדיניות אכזרית וסירבו לקבל בעלי הכנסה נמוכה, חולים וזקנים. במילים אחרות, הן הקימו מעין "קנטרי קלאב" לעשירים.

יתרה מזאת, כדי לעודד צעירים אמידים להצטרף לשורותיהן, קופות החולים מכבי ומאוחדת קבעו תעריפים נמוכים יחסית להכנסותיו של קהל היעד. התוצאה היתה ברורה: הגיל הממוצע בקופות האלה ירד. במאוחדת היה גיל המבוטח הממוצע בסביבות 30 שנה.

למרבה אכזבתן של קופות החולים, מחאותיהן לא הועילו, וכאמור, החוק עבר בקריאה ראשונה ברוב גדול.

 

"העשירים לא יסלחו לך"

עם המתנגדים לחוק, נמנו גם השכבות החזקות והעשירות בחברה, שהשתמשו בטענה שקרית, שלפיה בגלל החוק האזרח משלם יותר ומקבל פחות. כשנתיים לאחר חקיקת החוק בדקו שני כלכלנים, ניסים ברוך (לשעבר מנכ"ל משרד האוצר) וד"ר יוסף גבאי, את חלוקת הנטל על ציבור המבוטחים. נמצא שכ-85% מהאוכלוסייה שילמו עבור ביטוח בריאות פחות מאשר שילמו בעידן טרום-החוק. מחקרים שיזמו משרד הבריאות והביטוח הלאומי מצאו שכ-70% מהמבוטחים שילמו דמי בריאות נמוכים מאלה ששילמו לפני החלת החוק. אמנם העשירון העליון שילם יותר, אבל השכבות הנמוכות והבינוניות שילמו פחות. גם העשירונים שבאמצע המדרג שילמו כשני שלישים בלבד מן התשלום ששילמו קודם לכן.

חרף טענותיהם של המתנגדים לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, אין ספק שהוא יצר מציאות חדשה, צודקת בהרבה עבור גמלאים, מובטלים, מקבלי קצבאות, זכאים להשלמת הכנסה, משפחות עם מפרנס אחד. כל אלה משלמים פחות עבור שירותי בריאות. לכך ייקרא צדק חברתי.

רפורמה כלכלית ו/או חברתית משמעותה העברת כוח וטובות הנאה כלכליות, חברתיות ופוליטיות ופיננסיות מקבוצה קטנה וחזקה לרוב הציבור. בדרך כלל, רפורמה טובה אמורה לשפר את מצבם של רוב האזרחים על חשבון מיעוט מבוסס וחזק, ליצור שוויון, ערבות הדדית וצדק חברתי. רפורמה מוצלחת מיטיבה עם כ-80% מהחברה על חשבון 20% מהחברה, שהיו בעלי זכויות יתר. 20% אלה, שלרוב הם חזקים, עושים הכול כדי לסכל את הרפורמה ומגייסים את כוחם הפוליטי, החברתי והתקשורתי נגד מוביליה במטרה לפגוע בהם.

כאשר העשירים והחזקים, שרוממות צדק חברתי שגורה בפיהם, נדרשו לשלם עבורו בעקבות החוק – הם התקוממו. וכיוון שכוחם היה רב גם בתקשורת, הם לא חדלו לבקר בחריפות אותי ואת החוק, בטענות חסרות שחר. רובם היו חברים ב"קאנטרי קלאבים" של קופות החולים מכבי ומאוחדת ובעלי קשרים בקופת חולים כללית. הם היו המקושרים, חברים במרכזי מפלגות ובמנגנוני ההסתדרות, חברים בקבוצות שהיו בעמדות מיקוח מול הקופות וזכו להנחות ולהקלות. אותם עשירים וחזקים אכן נאלצו לשלם יותר: מס הבריאות שהיה עליהם לשלם גדל בכ-200 עד 400 שקלים בחודש, זאת כדי לאפשר לכל האוכלוסייה בישראל להיות מבוטחת ולזכות בשירותי בריאות ברמה גבוהה.

אין לי אמפתיה לאותם עשירים וחזקים. אני בז להם על כך שבגין תוספת תשלום של כמה מאות שקלים שהושתה עליהם – דבר שלא פגע כהוא זה במצבם הכלכלי – הם לא הפסיקו להשמיץ את החוק ואותי. מקצתם עושים זאת עד היום, ובכך מגשימים את נבואתם של חברַי, שהזהירו אותי עם תחילת מאבקי למען חקיקת החוק ואמרו: "אולי תצליח עם ההסתדרות, אפילו תתגבר על פקידי האוצר, אבל העשירים לא יסלחו לך".

 

השלמת החקיקה בהצלחה

הכנסת הקימה ועדה מיוחדת לחוק ביטוח בריאות ממלכתי בראשותו של עמיר פרץ, בעל בריתי וחבר ב"שמינייה". במשך כחצי שנה קיימה הוועדה כ-150 ישיבות, הזמינה את כל "המי ומי" מתחומי הבריאות, הכלכלה והחברה, כדי לשמוע הערות והשגות, וב-10 בינואר 1994 סיימה את עבודתה. החוק היה מוכן לקריאה שנייה ושלישית.

אבל אז תבעה ההסתדרות לעצור את חקיקת החוק ולהביאו לאישור ועידת מפלגת העבודה, שבה היה לעסקני ההסתדרות רוב מסיבי. התביעה שגוף מפלגתי יכריע בנוגע להצעת חוק ספציפית היתה חסרת תקדים. לא היה מנוס ממהלך נגדי: התפטרתי מתפקידי כשר הבריאות, רצתי לראשות ההסתדרות, ניצחתי בבחירות והתמניתי ליו"ר ההסתדרות (סיפור מעניין בפני עצמו אותו אפשר למצוא בספרי "נגד הרוח").

קטע מנאום הלווייתנים של חיים רמון בוועידת מפלגת "העבודה", ימים ספורים לפני התפטרותו

המשימה הראשונה שעמדה לנגד עיני כיו"ר ההסתדרות היתה, כמובן, אותו חוק שקידמתי כשר הבריאות. מלכתחילה היתה זאת הסיבה המרכזית להתמודדותי.

מאבקי, שמעטים האמינו בסיכוי להצלחתו, הסתיים בהצלחה ב-26 ביוני 1994, כאשר כל סיעות הבית הביעו בהצבעתן תמיכה מקיר אל קיר בחוק. החוק עבר בהתנגדות של חברת כנסת אחת בלבד.

 

מה נקבע בחוק ביטוח בריאות ממלכתי?

כנהוג בשירותי חינוך ורווחה, גם חוק ביטוח בריאות ממלכתי ניתק את הקשר בין התשלום של האזרח עבור השירותים ובין קבלת השירותים, ושם קץ למצב שערורייתי שהביא לכך שלמיליון איש לא היו שירותי בריאות, מלאים או חלקיים, משום שידם לא היתה משגת לשלם את המס האחיד.

מאז נחקק החוק הגיעו לארץ עוד מאות אלפי עולים, רובם המכריע מארצות חבר העמים ומאתיופיה, ואלמלא חל עליהם החוק אוטומטית – היו נותרים ללא שירותי בריאות.

הסעיף הראשון בחוק ביטוח בריאות ממלכתי מזכיר את עקרונות המהפכה הצרפתית – צדק, שוויון ואחווה – כאשר הוא מצהיר חגיגית: "ביטוח בריאות ממלכתי לפי חוק זה יהא מושתת על עקרונות של צדק, שוויון ועזרה הדדית". סעיפיו האחרים מחילים אותו על כל תושבי המדינה, מתירים בחירה עצמאית של קופת החולים, מעבר חופשי בין קופה לקופה, ועוד, כפי שיפורט להלן.

בחוק נקבע, כאמור, שכל אזרח בישראל רשאי לבחור את קופת החולים שתעניק לו את שירותי הבריאות, והקופה חייבת לקבלו גם אם הוא קשיש, עני וחולה. כך שם החוק סוף לסינון האכזרי של קופות החולים מכבי ומאוחדת, שהדירו אנשים אלה מקִרבן.

החוק קבע שכאשר האזרח בריא הוא משלם לפי הכנסתו, וכאשר הוא חולה הוא מקבל לפי צרכיו. ככל שהאזרח אמיד יותר, כך גדֵל התשלום שהוא משלם, וככל שאמצעיו דלים יותר כך קטֵן התשלום שהוא משלם ("וְאִם דַּל הוּא, וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת", ויקרא יד, כא). בעת מחלה, האזרח כמעט אינו אמור לשלם עבור שירותי בריאות. החוק קבע שמנגנוני הבריאות שהמדינה מספקת לציבור, כמו ביטוח סיעודי ובריאות הנפש, יינתנו על ידי קופות החולים.

סביב נושא התושבוּת התנהל ויכוח חריף עם פקידי משרד האוצר. הם תבעו שהחוק יחול על אזרחי המדינה ולא על תושבי הקבע. עמדתי על דעתי שהחוק יוחל על תושבי הקבע, בדיוק כפי שחוק חינוך חובה חל עליהם.

אחד מפקידי משרד האוצר פנה אלי בקול תחנונים ואמר: "לא די בכך שנכנעו לך בנושא החוק, אתה מצרף 200,000 פלסטינים תושבי מזרח ירושלים למסגרת החוק? אתה יודע כמה כסף זה יעלה? מיליארדים!" (ב-1992 מספרם של הפלסטינים במזרח ירושלים היה כ-200,000; כיום מספרם הוא כ-340,000).

"לא אני סיפחתי אותם", השבתי, "ואנחנו ננהג כלפיהם כפי שקובעות אמנות בינלאומיות, והם יהיו חלק מהחוק. אני אשמח מאוד אם סיפוחם לירושלים יבוטל לאלתר".

הקרב הגדול ביותר עם משרד האוצר היה בסוגיית מימון המערכת. פקידי האוצר רצו שמערכת הבריאות תתוקצב בדומה לשאר משרדי הממשלה ושבכל שנה יתקיים דיון על תקציב המשרד. התנגדתי לכך בתוקף, שכן היה לי ברור שתקצוב בדרך זו יעניק למשרד האוצר שליטה מוחלטת בתקציב הבריאות, ופקידיו יעשו בו ככל העולה על רוחם, ולמעשה יעשו את החוק פלסתר.

תבעתי שמערכת הגבייה תהיה בידי המוסד לביטוח הלאומי, שהאזרחים ישלמו מס בריאות פרוגרסיבי מאוד לקופת הביטוח הלאומי, ושהמעבידים ישלמו מס מקביל, הווי אומר: כל מעביד ישלם עבור עובד שהוא מעסיק את אותו סכום שהעובד עצמו משלם. בסופו של דבר, ידי היתה על העליונה.

פקידי האוצר הודיעו לי שלא ישלימו עם מס ייעודי לבריאות וכי בהזדמנות הפוליטית הראשונה שתיקָּרה בדרכם יפעלו לביטול המס הייעודי, כולו או חלקו. ואכן כך קרה. ב-1996, כאשר נבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה, ודן מרידור התמנה לשר האוצר, הצליחו פקידי משרד האוצר לשכנעם די בקלות לבטל את השתתפות המעסיקים במימון מערכת הבריאות.

משרד האוצר, נאמן להשקפת עולמו, רצה להטיל תשלומים על תרופות וטיפולים רפואיים שהיו גבוהים בהרבה מהתשלומים ששולמו טרם החוק. התנגדתי כמובן, והתעריפים שנקבעו בחוק היו בדומה לתעריפים שהיו נהוגים בקופת חולים כללית בעת כניסת החוק לתוקפו. גם בנושא זה "הבטיחו לי" פקידי האוצר כי "לא לעולם חיים רמון" והמחירים יעלו. ואכן, גם זה קרה בתקופת נתניהו ומרידור.

עם החלת חוק בריאות ממלכתי חדלו קופות החולים לגבות כסף, וכל מנגנוני הגבייה של מיסי החבר בוטלו, מה שהביא לפיטוריהם של מאות עובדים מיותרים. גביית מס הבריאות והמס המקביל עברה לביטוח הלאומי, שלו מערכת גבייה טובה, הפועלת על פי חוק. בא קץ לתופעת ההתמקחות על גובה התשלום לקופה או להסתדרות.

הביטוח הלאומי חילק את הכסף לקופות החולים לפי נוסחת קפיטציה, שמשמעותה שילוב בין מספר החברים, גילם ומקום מגוריהם. נוסחה זאת הצליחה להתגבר על מבנה החברוּת המעוות של הקופות. בקופות החולים כללית ולאומית מספרם של הזקנים והמבוגרים שבריאותם רופפת היה גדול בהרבה ממספרם של המבוגרים והחולים בקופות החולים מכבי ומאוחדת, ולכן הוצאותיהן בגין השירותים לחבריהן היו גבוהות בהרבה. שיטת הקפיטציה העניקה יתרון כלכלי לקופות החולים כללית ולאומית, על פי הוצאותיהן בפועל.

במהלך המאבק לחקיקת החוק, אנשי קופת חולים כללית טענו כלפַּי כי החוק יאפשר לממשלה ולמשרד האוצר לעשות בסל הבריאות כרצונם. טענה זו היתה מגוחכת בהתחשב בכך שאיש לא ידע מהו טיבו של סל הבריאות שחברי הקופה זכאים לו, והסל נקבע שרירותית על ידי מנהלי המחוזות.

אפילו אני, בתפקידי כשר הבריאות, כשביקשתי לקבל לידַי את סל הבריאות של קופת חולים כללית, נתקלתי בסירוב, בטענה כי מדובר בסוד מסחרי. נדהמתי. ספק ברצינות, ספק בגיחוך, שאלתי: "אני מכיר את סודות הביטחון הכמוסים ביותר של מדינת ישראל, איך ייתכן שאינני יכול להיות 'שותף סוד' למידע על סל הבריאות של קופת חולים?"

כמובן, לבסוף נמסרו לי פרטי סל הבריאות, שלא שיקף כלל את השירותים שקיבלו חברי הקופה בפועל. ואולם מעז יצא מתוק. הצמדתי את סל הבריאות של קופת חולים כללית לחוק, בתור סל הבריאות שהמדינה חייבת לתת לכל תושביה, וכך הושגו שתי מטרות: ראשית, נקבע סל על פי החוק ברמה גבוהה בהרבה מכפי שהיתה טרם החוק באופן מעשי. שנית, נסתמו טענותיהם של מי שטענו כי הממשלה תוכל לעשות בסל הבריאות כרצונה.

חוק ביטוח בריאות ממלכתי בישראל יצר תקדים עולמי: סל הבריאות הוא חלק מהחוק, ואינו ניתן לשינוי אלא על פי החלטה של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. ואכן, עיגון סל הבריאות בחוק התברר כמוצלח ביותר, ואף זכה להכרה ולהוקרה בעיתון הבריטי רב היוקרה "האקונומיסט" (The Economist). אף כי יש החולקים על סקר זה ועל העדכניות של בסיס נתוניו, הוא יכול לשמש אינדיקציה נוספת לשיפור הדרמטי שהתחולל בעקבות החלת החוק.

 

ההצלחה של חוק ביטוח בריאות ממלכתי

לאחר חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי הקימו יותר מ-20 עמותות וגופים ציבוריים קבוצת מעקב אחר יישומו, שווידאה שלא יישחק ולא ירוקן מתכניו, כפי שקורה לא פעם לחוקים בשלב הביצוע. ב-1997, שלוש שנים לאחר חקיקת החוק, פרסמה קבוצת המעקב, שנודעה בשם "אצבע על הדופק", את מסקנותיה וקבעה שהחוק חולל מהפכה במערכת הבריאות. לראשונה, חזון של צדק חברתי בתחום הבריאות יושם בחוק.

ב-2002 יצא לאור הספר רווחה מתקתקת: הכלכלה והפוליטיקה של הרווחה בישראל, מאת ד"ר מוריה אבנימלך ופרופ' יוסי תמיר – היא מרצה וחוקרת עתירת ניסיון בתחומי הכלכלה, החברה והמנהל, והוא מומחה לביטחון סוציאלי ומנכ"ל לשעבר של המוסד לביטוח לאומי. בספרם סקרו המחברים גם את מערכת הבריאות ואת חוק ביטוח בריאות ממלכתי וקבעו כי "הנסיבות שבהן נחקק החוק והאופן שבו התפתחה מערכת הבריאות הם המחשה לכלכלה ופוליטיקה של מדיניות הרווחה של המרדף המשותף אחרי יעילות וצדק. המהפכה היחידה בשירותים החברתיים שמקורה ביוזמה ממשלתית שהתחוללה בשני העשורים האחרונים היא זו הגלומה בחוק ביטוח בריאות ממלכתי".

מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל (מכון ברוקדייל) בירושלים – מכון למחקר יישומי על מדיניות חברתית ושירותים חברתיים, המשרת את ישראל, את העולם היהודי ואת הקהילה הבינלאומית – ערך כמה וכמה סקרים בקרב הציבור בישראל באשר לשביעות רצונם ממערכת הבריאות. הסקר שערך המכון בדצמבר 1995 הקיף את כלל הציבור בישראל אחרי גיל צבא. 59% מהנשאלים ציינו שהם מרוצים ומרוצים מאוד מחקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי. מעניין לציין שבמגזרים החלשים או המקופחים בחברה היתה מידת שביעות הרצון גבוהה יותר. בעיקר בלטה מידת שביעות הרצון בסקטור הערבי ובסקטור החרדי, שבהם החלו קופות החולים להתחרות על הרחבת שירותיהן.

מכון ברוקדייל על סקר חוק ביטוח בריאות ממלכתי

כעבור שנה, ב-1996, התמונה היתה חיובית ומובהקת עוד יותר. בסקר דעת קהל שהזמינה רשת ב' של קול ישראל ציינו 65% מהנשאלים כי שירותי הבריאות במתכונת שאחרי חקיקת החוק טובים יותר מאשר לפני חקיקתו. הציבור העניק לקופות החולים ציון כללי "טוב", ואת הציון הגבוה ביותר עבור שיפור השירות העניק לקופת חולים כללית, שהחוק שחרר אותה מהגבנון ההסתדרותי. צחי הנגבי, שר הבריאות דאז, הגיב על תוצאות הסקר ואמר כי יש בכך "שביעות רצון וסיפוק גדול", והוסיף: "אין זה קשור להצלחה שלי, וגם לא של המערכת הממשלתית בשנה האחרונה".

בכל הסקרים שערך מכון ברוקדייל, מ-1995 עד 1997, הצטיירה תמונה של שביעות רצון גבוהה בכל תחומי שירותי הבריאות – מהרמה המקצועית של הרופאים, דרך שיפור תחזוקת המתקנים ועד יחסן של האחיות לנזקקים לשירות. שיעור המבוטחים שהביעו שביעות רצון משירותי קופת החולים שלהם עלה מכ-60% לפני כניסתי לתפקיד שר הבריאות ל-91% אחרי חקיקת חוק בריאות ממלכתי. 40% מכלל המבוטחים ציינו כי חל שיפור בשירותים שקופת החולים שלהם מעניקה, ורק 9% טענו כי רמת השירותים ירדה. חלק ניכר מן המתלוננים על פגיעה ברמת השירות היו חברי קופות החולים מכבי ומאוחדת, מקרב העשירון העליון, שאכן נפגעו פגיעה שולית במהלך ההיערכות המחודשת בעקבות החלת החוק.

באמצע שנות התשעים בדק השבועון הבריטי "האקונומיסט" (The Economist) באופן השוואתי את מצב שירותי הבריאות בארצות שונות, ודירג את ישראל במקום השני ברמת הבריאות בעולם המערבי, בין שוודיה להולנד, על פי 12 מדדים שונים שסל הבריאות מילא בהם תפקיד חשוב. השבועון קבע כי סל הבריאות בישראל נמנה עם חמשת סלי הבריאות הטובים בעולם.

במלאת עשור לחוק התראיין פרופ' אלכסנדר אבירם, המנהל המדעי של המכון הלאומי לחקר שירותי בריאות, ואמר כך: "לפחות בחלק מן הציבור ישנה תחושה, שמשתקפת בעיקר בתקשורת, שהיום משלמים יותר ומקבלים פחות. האמת היא שבעידן החוק אנחנו מקבלים יותר".

ב-2009 קיבל פרופ' מרדכי שני את פרס ישראל על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. בהחלטתם אמרו השופטים כי הם מעניקים לו את הפרס, בין השאר, על "יצירתו וקידומו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי". שמחתי בשמחתו של "מר בריאות", וחשתי גאווה על כך שהמדינה הוקירה את חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

כיום קשה למצוא מי שיחלוק על כך שחוק ביטוח בריאות ממלכתי שיפר את מצב הבריאות של רוב אזרחי מדינת ישראל, ובייחוד של השכבות הבינוניות והחלשות.

 

הצלתה של קופת חולים כללית

בד בבד עם עיסוקי בחקיקת החוק וכניסתו לתוקף נאלצתי להציל את קופת חולים כללית מקריסה מוחלטת. בקיץ 1992 הגיע המשבר בקופה לשיאו. היא היתה על סף פשיטת רגל, מלאי התרופות במחסניה כמעט נגמר, ולמעשה שירותי הבריאות של כ-3.25 מיליון חברי הקופה, רוב אזרחי המדינה, הידרדרו במהירות.

עוד בטרם התיישבנו בכיסאות השרים, בייגה שוחט במשרד האוצר ואני במשרד הבריאות, דרשו ראשי ההסתדרות, המזכ"ל חיים הברפלד, הגזבר ארתור ישראלוביץ' ומנכ"ל הקופה נחום פסה, פגישה דחופה עם בייגה ואיתי. בפגישה הם ביקשו שהממשלה תזרים לאלתר כ-400 מיליון שקלים (בערכים של 1992) לקופת חולים כללית.

"למה? כיצד נוצר הגירעון?" שאלתי.

"מה זאת אומרת? מה פשר השאלה?" ענה ישראלוביץ', "בזכותנו אתה יושב פה!" [כלומר, בזכות ההסתדרות – ח"ר].

הרבה חוצפה והתנשאות היו באמירה הזאת.

השבתי לישראלוביץ': "בגלל ההסתדרות שלכם, ציבור רחב שונא את מפלגת העבודה ומצביע לליכוד. אתם נטל על גבה של המפלגה, וגם את הבחירות האחרונות כמעט הפסדנו בגללכם! אתם לוקחים כסף שאנשים משלמים עבור בריאותם וגוזלים אותו למימון המנגנון שלכם, ואחר כך באים לממשלה שתתמוך כביכול בקופת חולים. השיטה הזאת אינה מקובלת עוד. החגיגה נגמרה!"

הם היו המומים.

בייגה ואני הודענו על תוכנית הבראה לקופת חולים כללית, פיטרנו את המנכ"ל, הדחנו את הדירקטוריון, שהיה כולו פוליטי, מינינו את אביגדור קפלן לתפקיד המנכ"ל והרכבנו דירקטוריון חדש, שבו כיהנו אנשי מקצוע. דאגנו שההסתדרות תזרים לפחות שני שלישים מהכנסותיה מהמס האחיד לטובת הקופה.

לימים נודע לי כי מנכ"ל המשרד, פרופ' שני, יחד עם כמה פקידים בכירים מאוד, הכינו תוכנית חירום למקרה שהקופה תפשוט רגל. שני וחבריו הסתירו ממני את תוכנית החירום שרקמו, מחשש שאראה בכך הבעת אי-אמון ביכולתי לחוקק את חוק ביטוח בריאות ממלכתי. הם כמעט צדקו.

החוק הציל את קופת חולים כללית, אבל הקופה נאלצה להתמודד עם גירעונות העבר שלה. בעת כניסתי לתפקיד יו"ר ההסתדרות היה לקופה גירעון בסך של כ-4.5 מיליארד שקלים במונחי 1994 (כ-9.5 מיליארד שקלים במונחי 2018). ברור היה שמוכרחים להסיר את הגיבנת.

טענתי לפני יצחק רבין ובייגה שוחט, כי חברי קופת חולים כללית אינם אשמים בפשעיה של ההסתדרות הישנה. הם היו קשובים לבקשותי, ובסופו של דבר הגענו להסכם הבראה שחיסל את חובות העבר, הציל את הקופה וייצב אותה באופן שאִפשר לה להעניק שירותי בריאות הולמים לחבריה.

 

בנימין נתניהו

ב-1996 נבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה ומינה את דן מרידור לשר האוצר. מאחר שהמודל החברתי והכלכלי של נתניהו הוא ארצות הברית, הגרועה שבמדינות העולם המערבי מבחינה חברתית, והשקפת העולם החברתית-הכלכלית שלו נעוצה עמוק בתנועת "מסיבת התה" הרפובליקנית-קיצונית-ימנית, חוק ביטוח בריאות ממלכתי היה לצנינים בעיניו ובעיני חבריו. לכן פנה אלי נתניהו באחד הימים בשאלה רטורית: "מה זה הסוציאליזם הזה שחוקקת לנו?"

מאחר שמשנתו של נתניהו מתבססת על קיצוצים בשירותים חברתיים ועל הורדת שיעור המסים, הוא אמר פעם לממונה על התקציבים, שהציע להעלות את שיעור המסים: "אתה מנסה להמיר את דתי הכלכלית".

בחירתו של נתניהו ומינויו של מרידור היו "שעתם היפה" של פקידי משרד האוצר, והם חיככו את ידיהם בהנאה כאשר סוף-סוף יכלו לממש את הבטחתם שעל אף ניצחוני בקרב למען חוק ביטוח בריאות ממלכתי – הם ינצחו במלחמה. פקידי האוצר פצעו קשה שני נושאים מרכזיים בחוק ביטוח בריאות ממלכתי.

הפציעה הראשונה והמשמעותית היתה ביטול המס המקביל, קרי, השתתפות המעסיקים במימון מערכת הבריאות, כנהוג ברוב מדינות העולם המתקדמות. במקום המס המקביל קבע משרד האוצר סכום שנתי, שבו תשתתף המדינה בתקציב הבריאות.

החלטה זו אפשרה למשרד האוצר לשלוט למעשה במערכת הבריאות. כזכור, החוק קבע שכל התשלומים, של העובדים ושל המעבידים, ייגבו על ידי הביטוח הלאומי ויהיו מיועדים אך ורק לבריאות. בעקבות החלטת האוצר נגזלו מדי שנה כמיליארד שקלים לפחות, שהיו אמורים לעבור לתקציב הבריאות אלמלא בוטלה השתתפות המעסיקים. זהו, פחות או יותר, הסכום החסר מדי שנה למערכת הבריאות כדי לשפר עוד את השירותים הניתנים לאזרחי ישראל.

עד 2018 נשדדו ממערכת הבריאות כ-30 מיליארד שקלים (בערכים של 2018). לא לשווא, ב-2015 הכריז פרופ' ארנון אפק, אז מנכ"ל משרד הבריאות: "ביטול המס המקביל בשנת 1997 היה סיכול ממוקד שביצעו כנגד חוק ביטוח בריאות ממלכתי" (מתוך דברים שנשא פרופ' ארנון אפק בכנס השנתי של המכון הלאומי לחקר מדיניות הבריאות, 14 בינואר 2015). קל לתאר איזו מערכת בריאות היתה לנו אלמלא ההחלטה האומללה של מרידור ונתניהו.

הפציעה השנייה בחוק היתה הכבדת הנטל על האזרחים באמצעות תשלום מיוחד עבור ביקור אצל רופאים מומחים וייקור של כ-30% בתשלומים עבור תרופות מרשם. מדובר בתשלומים אחידים רגרסיביים המשיתים נטל יחסי גבוה על בעלי ההכנסות הנמוכות לעומת הנטל המוטל על בעלי ההכנסות הגבוהות.
התוצאה היתה ברורה: שיעור המימון של מערכת הבריאות מהתקציב הציבורי ירד לכ-63%, ואילו המימון הפרטי עלה לכ-35%, הגבוה בעולם אחרי ארצות הברית, וזאת בשעה ששיעור המימון הציבורי של מערכות בריאות במדינות ה-OECD עומד על 72% מן התקציב, ובמדינות דומות לישראל הוא עומד על כ-78% (דו"ח מצב המדינה ל-2018, מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל).

ממשלת נתניהו לא פעלה להרחבת סל הבריאות לפי התכנון המקורי. כאשר כיהן נתניהו כראש ממשלה ואחר כך כשר אוצר, עודכן סל הבריאות בכ-100 מיליון שקלים בלבד לשנה. רק בשנים שלאחר מכן, בממשלות אולמרט ושרון, שבהן כיהנתי ב-2009-2005, עודכן הסל בכ-400 מיליון שקלים בשנה, לא מעט בהשפעתי.

הדבר הנורא מכול שעשתה ממשלת נתניהו היה ביטול התוספת השלישית לחוק, שלפיה החל מ-1998, היו כל אזרחי ישראל זכאים לשירותי אשפוז סיעודי. הכללת האשפוז הסיעודי בחוק נועדה להקל על עשרות אלפי משפחות של נזקקים לטיפול סיעודי, שהמערכת לא השכילה להעניק להם טיפול ראוי. מפרי הבאושים של ביטול הסעיף בחוק, אזרחי ישראל סובלים עד עצם היום הזה.

ממשלת נתניהו הביאה לקיצוץ עמוק בתקציב הבריאות ויצרה גירעון של כשני מיליארד שקלים בקופות החולים, שתקציבן היה מאוזן אחרי חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי. לא ייפלא אפוא שמ-1998 התחילה להסתמן ירידה במידת שביעות הרצון של הציבור משירותי הבריאות.

קבוצת המעקב הציבורית אחרי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, "אצבע על הדופק", הגדירה את צעדיה של ממשלת נתניהו במילים אלה: "ההחלטות שהתקבלו במסגרת דיוני התקציב בשלהי 1997, ושאת יישומן אישרה ועדת הכספים באוגוסט 1998, עומדות לקעקע את עקרונות הצדק החברתי שעליו הושתת חוק ביטוח בריאות ממלכתי ולעקור מן השורש את ההישגים שלו. קביעת חובת תשלום עבור ביקורים אצל רופאים והעלאת מחירי התרופות פירושה ויתור על העיקרון שלפיו כל אחד משלם לפי יכולתו ומקבל שירותים רפואיים לפי צרכיו, ומשמעותה פגיעה דווקא בחולים במחלות כרוניות, בנכים, בילדים ובקשישים, כולם צרכנים גדולים של שירותי הבריאות".

ואכן, גזרות נתניהו פגעו ברמת הרפואה הציבורית. כך לדוגמה, ב-1997 שני שלישים מהמבקרים המתינו לרופא 15 דקות או פחות, ואילו מאז גזרות נתניהו ב-2003 עלה זמן ההמתנה וחזר לרמה שהיתה נהוגה ערב חקיקתו של החוק.

מאז הוטלו גזרות נתניהו עשיתי כמיטב יכולתי, כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל, לגרום לביטולן. לצערי, כשלתי. גם כיום אני משוכנע שחובה לבטלן כדי להחזיר את חוק ביטוח בריאות ממלכתי למתכונתו המקורית ולתקן את קלקולי נתניהו.

כפי שהזכרתי לעיל, ב-2013 העדתי בפני ועדת גרמן (הוועדה לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית). בעדותי חזרתי וטענתי כי הגזל שמשרד האוצר גזל ממערכת הבריאות במהלך השנים יגרום, בסופו של דבר, לפגיעה קשה במערכת הבריאות. כמעט התחננתי בעדותי שמשרד האוצר יחזיר לאלתר את 1.5 מיליארד השקלים שנלקחו ממערכת הבריאות מדי שנה מאז 1997. הצעתי להתעלם מ-15 שנות הגזל מ-1997, ולהתחיל להזרים תוספת של 1.5 מיליארד שקלים למערכת הבריאות, שמטרתם העיקרית תהיה לתשתיות רפואיות. לצערי, הדבר לא קרה, ומערכת הבריאות ב-2020, שנת מגפת הקורונה, ערוכה פחות טוב מכפי שיכלה להיות.

 

העיקר הבריאות

מערכת הבריאות והשירותים שהיא מעניקה היא המערכת החשובה והחיונית ביותר, על בסיס יומיומי, לכל אחד מאזרחי המדינה. זוהי מערכת מורכבת, ופנים רבות לה. כמובן, לא הקפתי במאמר הזה את כל הנושאים הנוגעים למערכת הבריאות, כגון היחסים בין הרפואה הציבורית לרפואה הפרטית, סוגיות של כוח אדם – רופאים, אחיות, מקצועות עזר – וכיוצא באלה. התמקדתי בעיקר בחקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שהוא למעשה לב לבה של מערכת הבריאות בישראל.

אם היו שומרים על תקצוב נכון מערכת הבריאות הייתה יכולה להיות אפילו יתור טובה יותר שהיא עכשיו אבל עדיין רמת שביעות הרצון משירותי הבריאות גבוהה בהרבה מרמת שביעות הרצון משירותי החינוך, הרווחה והתשתיות. למרות הקלקולים שחלו בזמן שלטון נתניהו, כמתואר לעיל, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעור הישראלים הבטוחים שמצב בריאותם טוב עד טוב מאוד עלה בהתמדה מאז חקיקת החוק; כך למשל, ב-2005 הוא הגיע ל-77.5%, וב-2015 ל-84% מכלל האוכלוסייה. מעניין לציין ש-44% מהישראלים היו מרוצים מאוד מבריאותם ב-2005, ואילו ב-2015 עלה שיעורם ל-65%. יתרה מכך, ב-2005 רק 37.5% מהנשים והגברים בגיל 65 ומעלה העריכו את מצב בריאותם כטוב וכטוב מאוד, ואילו ב-2015 הגדירו כ-56% את מצב בריאותם כטוב וטוב מאוד. כלומר, כל גמלאי שני וגמלאית שנייה מרוצים ממצב בריאותם.

באפריל 2018 פרסם המרכז הבינתחומי בהרצליה מחקר השוואתי בינלאומי שבדק את איכות השירותים והתשתיות בישראל לעומת איכותם במדינות המובילות בעולם. השורה התחתונה של הממצאים היתה שישראל אכן מדינה מצוינת, אבל רק בתחום אחד ויחיד: בריאות. בשאר התחומים אנו משתרכים מאחור.
על פי המחקר, הישגינו בתחום הבריאות מעמידים אותנו בפסגה העולמית, ומדובר בהישג כפול ומכופל: ראשית, ההישגים בתחום בריאות הציבור גבוהים; שנית, אנחנו מצליחים להגיע להישגים אלה בהוצאה נמוכה. במילים אחרות, היעילות בתחום הבריאות בישראל היא מרבית.

בראשית 2012 פרסם ה-OECD דוח ובו ציון לשבח לקופות החולים בישראל. הדוח קבע כי ישראל הקימה את אחת ממערכות הבריאות המוצלחות ביותר בקרב מדינות ה-OECD מאז נחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ואת מרב השבחים גרפו קופות החולים, שלגביהן נאמר כי הן המתקדמות במדינות הארגון.

ב-2018 דירגה סוכנות הידיעות "בלומברג" את מערכת הבריאות בישראל במקום השישי בדירוג היעילות, מתוך כמעט 200 מדינות שנסקרו. ישראל אפילו טיפסה שלב אחד מעלה לעומת הדירוג הקודם. לפי הדירוג היוקרתי הזה, מערכת הבריאות בישראל ניצבת מבחינת יעילותה מעל רוב מדינות המערב.

בסוף פברואר 2019 פורסם כי על פי מדד המדינה הבריאה ביותר של "בלומברג" ל-2018, ישראל מדורגת במקום העשירי בדירוג המדינות הבריאות בעולם מתוך רשימה של 169 מדינות. לא ייאמן, אבל ישראל עוקפת את צרפת, אוסטריה, פינלנד, הולנד, קנדה, קוריאה הדרומית, ניו זילנד, בריטניה, גרמניה ודנמרק. אין שום תחום חברתי שבו ישראל עוקפת רשימה כה מרשימה של מדינות מפותחות.

תוחלת החיים עלתה ב-30 השנים האחרונות מ-74.4 שנים ל-82.4 (עלייה של 11%), ואנו ניצבים כיום במקום ה-11 בעולם. מ-1970 עד 2015 עקפה ישראל בתוחלת החיים את הולנד, קנדה, אירלנד, בלגיה, יוון, בריטניה ודנמרק, ומגמה מבורכת זו נמשכת; כל הנתונים מעידים שבשנים הקרובות תיצמד ישראל לחמש המדינות בעלות תוחלת החיים הגבוהה ביותר.

ה-OECD בדק את שיעור הירידה במספר מקרי המוות ממחלות לב וכלי דם בשנים 2015-1990. בכל מדינות הארגון נרשמה ירידה ממוצעת בשיעור של 52%, ואילו בישראל חלה ירידה בשיעור של 71%, שמציבה אותנו במקום הרביעי בעולם במדד זה אחרי הולנד, דנמרק ונורווגיה.

אילו שקע חוני המעגל בתרדמה לפני למעלה מ-20 שנה והיה מתעורר עתה, הוא היה מתקשה להאמין לשינויים הדרמטיים שהתחוללו במערכת הבריאות. רמת השירותים בקופת חולים כללית דומה לרמת השירותים בקופת חולים מכבי, שהיתה סמל ומופת לשירותים טובים יותר. קופת חולים מכבי, האליטיסטית והסגורה, מנהלת קמפיין פרסומי לגיוס מבוטחים חדשים לשורותיה ברחבי הארץ, ללא סינון.

 

קורונה

מסוף חודש פברואר 2020, ישראל מתמודדת עם התפרצות מגפת הקורונה. עוד בתקופתי כשר הבריאות עסקתי בהיערכות למגפה מהסוג הזה. העובדה שבמדינת ישראל שיעור התמותה למיליון נפש כתוצאה מהנגיף הוא מהנמוכים בעולם על אף ששיעור ההדבקה למיליון נפש הוא מהגבוהים בעולם – נובעת מכך שמערכת הבריאות הציבורית, בזכות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, היא מהטובות בעולם.

כבר בראשית המשבר כתבה על כך העיתונאית מירב ארלוזורוב ב"דה מרקר", וציינה כי ב-1993 חוקקתי "את אחד החוקים החשובים בהיסטוריה של ישראל. הימים הם ימי ממשלת רבין, שחרטה על דגלה עריכת רפורמות מבניות שוויוניות בתחומי החיים המרכזיים. זאת הממשלה שהעניקה לנו [...] את החוק של חיים רמון – חוק ביטוח בריאות ממלכתי. המורשת של כצנלסון ושל מפא"י ההיסטורית הורחבה על ידי רמון לחוק ממלכתי ושוויוני שמעניק ביטוח רפואי חינם לכל אזרחי ישראל, באשר הם. יכול להיות שהרבה מאוד אנשים יהיו חייבים בקרוב את החיים שלהם לרמון" ("דה מרקר", 10.03.20)

 

סוף דבר

בתחילת דרכה, קופת חולים כללית הייתה מוסד חיוני למדינה שבדרך. עם הקמת המדינה, מנהיגי תנועת העבודה, ובראשם בן גוריון, נאבקו על חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי. אבל הממסד הבולשביקי של ההסתדרות הכללית הצליח להכניע גם את בן גוריון הגדול והכפיף את קופת החולים לאינטרסים של המנגנון המושחת.

למרות שבתחילת שנות התשעים קופת חולים כללית עמדה לפני פשיטת רגל, עשה הממסד ההסתדרותי כל אשר לאל ידו על מנת שחוק ביטוח בריאות ממלכתי לא יחוקק. העוצמה הרבה שהייתה להסתדרות במפלגת העבודה, אף הביאה אותי להתפטר מתפקידי כשר הבריאות.

בסופו של דבר, חוק ביטוח בריאות ממלכתי חוקק, וכך ניצלה בריאותם של מבוטחי קופת חולים כללית אשר שירתה בשנות התשעים יותר משבעים אחוז מאוכלוסיית מדינת ישראל. לביטוח הבריאות הממלכתי מקום מרכזי בשגשוגה של מערכת הבריאות הישראלית, שהיא אחת ממערכות הבריאות הטובות והיעילות בעולם. אני מקווה שכל מי שקרא את המאמר, לא ייפול יותר קורבן לאלו אשר מנסים לשכתב את ההיסטוריה.

חיים רמון כיהן כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל

users: חיים רמון

עוד בנושא

עוד בנושא

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר