מנהיגי המדינות החותמות על הסכמי אברהם בטקס בבית הלבן   מקור: ויקיפדיה

הסכמי הנורמליזציה שנחתמו בין מדינות ערביות לבין ישראל במהלך 2020, נחתמו על רקע משבר עמוק בעולם הערבי. המשבר פקד גם את מדינות המפרץ העשירות, ואילו מרכזי כוח מסורתיים של העולם הערבי – עיראק ומצרים – שקעו עוד ועוד (מה שהגביר את תלותן במדינות המפרץ). מדינות המפרץ ראו את ארצות הברית מאבדת עניין בביטחונן ואת המרחב הערבי נופל תחת השפעתם של כוחות לא ערביים דוגמת איראן, טורקיה, רוסיה וסין.

הבנה טובה יותר של המשבר שפקד את המרחב הערבי במזרח הקרוב תאפשר לנו להעריך את פוטנציאל השינוי הגלום בהסכמי אברהם, וכיצד הם מאפשרים לישראל למלא תפקיד חדש ולא מוכר בפוליטיקה של האזור.

 

המזרח הקרוב

המזרח הקרוב הוא אזור שליבו הסהר הפורה וחצי האי ערב, ומסביבו, כספיחים גיאוגרפיים, טורקיה, איראן ומצרים. בחינה גיאופוליטית של המזרח הקרוב מלמדת שהאזור סובל מחוסר יציבות מבני. קל לחדור אליו, דרך דרום עיראק, צפון סוריה, הים התיכון וחצי האי סיני. האזור מוקף בריכוזים דמוגרפיים גדולים – איראן, טורקיה, רוסיה, אירופה, הודו – בעוד קשה לקיים בו אוכלוסייה גדולה דיה, משום מיעוט משאבי מים ואדמות ראויות לחקלאות.

לאורך ההיסטוריה, המזרח הקרוב היה יעד לפלישות ולכיבושים, ובמשך תקופות ארוכות היה חלק בתוך אימפריה. האימפריה הפרסית, האימפריה הרומאית, הח'ליפות האיסלאמית, האימפריה העות'מאנית והאימפריה הבריטית, שלטו במזרח הקרוב משום חשיבותו הגיאוגרפית כצומת דרכים בין אירופה, אסיה ואפריקה. מאז המאה ה-20 עלה חשיבותו של האזור בשל ריכוזי הנפט והגז המצויים בו. כיום, המזרח הקרוב אינו מצוי תחת חסותה של אף אימפריה או מעצמה.

 

ארצות הברית והמזרח הקרוב

עד תחילת המאה ה-21 היה המזרח הקרוב תחת חסותה של ארצות הברית, שהבטיחה את עצמאותו מפני פלישה זרה ושניסתה להביא יציבות לאזור על ידי יצירת מאזן כוחות שיבלום כוחות תוקפניים כמו איראן ועיראק.

את מאזן הכוחות שהיה קיים באזור, הרס ממשל בוש, בחישוב אסטרטגי מוטעה, בפלישה לעיראק ב-2003. אמנם, הפלישה נטרלה את האיום שהציב סדאם חוסיין אך בו בזמן הסירה את הבלם האפקטיבי היחיד על איראן.

אחרי שהאמריקאים פירקו את המנגנון השלטוני שיצר סדאם חוסיין, הם התקשו לבנות את עיראק מחדש לכדי מדינה מתפקדת. האיראנים מיהרו לשלוח את זרועותיהם לתוך המדינה העיראקית המפוררת, הן כדי לתקוף את האמריקנים והן כדי לקנות לעצמם השפעה בעיראק החדשה.

לאחר שעלה לשלטון, החל הנשיא ברק אובמה לדלל את הנוכחות האמריקאית בעיראק. ב-2011, אחרי שנים של לוחמה אורבנית, אלפי הרוגים והוצאה של יותר מטריליון דולר, החליט ממשל אובמה להוציא את רוב הכוחות האמריקאים מעיראק. זאת למרות שהמטרה של ביסוס עיראק כמדינה דמוקרטית, יציבה ומשגשגת לא הושגה. התוצאה של אותה יציאה נמהרת מעיראק הייתה עלייה במספר הפיגועים, התחזקות השפעתה של איראן ועליית דאע"ש לכדי כוח אזורי.

במקביל להוצאת כוחותיהם מעיראק, ממשל אובמה הבהיר למדינות המפרץ – הנסמכות העיקריות על מניפת ההגנה האמריקאית באזור – שארצות הברית כבר לא תצא באופן אוטומטי להגנתן, בשל חוסר הרצון האמריקאי להמשיך ולבוסס בביצה המזרח תיכונית. כפי שהנשיא אובמה ניסח זאת בשיחות פרטיות, המשימה הראשונה של ארצות הברית אחרי ממשל בוש היא לא לעשות "stupid shit". הנשיא טראמפ החזיק בעמדה דומה לזו של אובמה, והתנגד למעורבות של ארצות הברית ב-"מלחמות ללא סוף" המאפיינות את המזרח התיכון.

מעבר לכישלון בעיראק, הנסיגה של הכוחות האמריקנים מהמזרח הקרוב נובעת משני שינויים גאופוליטיים משמעותיים.

השינוי הראשון הוא הקטנת התלות של ארצות הברית בנפט מיובא בכלל, ובייבוא נפט מהמפרץ בפרט. כשארצות הברית פלשה לעיראק ב-2003, היא ייבאה כמעט מחצית מהנפט הנחוץ לה. לעומת זאת, ב-2019 ארצות הברית מייבאת רק כ-2% מהנפט הנחוץ לה. את רוב צריכת הנפט שלה מספקת ארצות הברית מייצור מקומי, והחלק הארי של הנפט המיובא מגיע כיום מקנדה.

השינוי המשמעותי השני הוא העימות המתעצם בין ארצות הברית לסין במזרח אסיה ובין ארצות הברית לרוסיה במזרח אירופה.

סין היא איום אסטרטגי על ארצות הברית, משום שאם תצליח לבסס הגמוניה במזרח אסיה היא תוכל לאיים על השליטה האמריקנית באוקיינוס השקט. לעומת זאת, רוסיה מאיימת על בעלות בריתה של ארצות הברית באירופה.

בחישוב האסטרטגי הגלובאלי של ארצות הברית, המזרח התיכון משחק תפקיד משני. לכן, מאז 2008 ארצות הברית הוציאה בהדרגה את רוב כוחותיה מהמזרח התיכון, והעבירה אותם למזרח אסיה ומזרח אירופה.

  US Troops in three ares

שינוי באחוזי נוכחות החיילים האמריקאים בשלושה אזורים אסטרטגיים – מערב אירופה, מזרח אסיה והמזרח התיכון (2019-2008)

ללא מניפת ההגנה של הצבא האמריקאי, מדינות המפרץ מצאו עצמן בבעיה. הן הסתמכו על ההגנה האמריקאית – הצבאית והדיפלומטית. בתקופת נשיאותו של ג'ימי קרטר, הוצגה דוקטרינה על פיה ארצות הברית תפעל, אם צריך בכוח צבאי, נגד כל גורם שינסה להשתלט על המפרץ הפרסי. דוקטרינת קרטר הייתה הבסיס לתגובה האמריקנית על פלישת עיראק לכווית, והנחתה את ארצות הברית גם כאשר הטילה סנקציות על המשטר האיראני.

התגובה הרפה של ממשל טראמפ לתקיפת מתקני הנפט בערב הסעודית ב-2019 על ידי הפרוקסי האיראני בתימן, סיפקה הוכחה, אחת מני רבות, לכך שארצות הברית כבר אינה רואה עצמה מחויבת לדוקטרינת קרטר – לכל הפחות לא בהיקף מספק בעיני מדינות המפרץ. בתגובה לתקיפה, ממשל טראמפ הטיל סנקציות חדשות על איראן ושלח מעט כוחות נוספים לערב הסעודית, אך בזאת הסתכמה תגובתו.

הירידה במחויבות האמריקנית למפרץ הפרסי מקרינה על האזור כולו. אם ארצות הברית מתעניינת פחות במפרץ הפרסי למעשה יש לה פחות עניין במזרח הקרוב בכללותו. היציבות בסוריה ובירדן הייתה חשובה, בין היתר, במסגרת אסטרטגיית ההגנה על המפרץ הפרסי. אפילו השגת פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתיני נתפסה כדרך להביא יציבות לאזור כולו. אבל לאחר שהמזרח הקרוב הפך חשוב פחות לביטחון הלאומי של ארצות הברית, גם הסוגיות האלו ירדו למעמד משני בחשיבותן.

 

המשבר במזרח הקרוב

המזרח הקרוב איבד את החשיבות שלו בעיני וושינגטון דווקא כשהאיומים עליו גדלו.

איראן, חופשית מעיראק של סדאם חוסיין, הרחיבה וחיזקה את רשת הכוחות הבלתי סדירים שלה במזרח הקרוב. לא רק חיזבאללה בלבנון, אלא גם מליציות שיעיות בעיראק, מליציות בסוריה והחות'ים בתימן. איראן הפכה מאיום המוכל בעיקר בתוך המפרץ הפרסי, לאיום משמעותי בכל המזרח הקרוב.

בנוסף, האביב הערבי שחרר כוחות דמוקרטיים ואסלאמיסטיים בתוך המרחב. כוחות אלו הצליחו למוטט מספר מדינות ערביות ואיימו למוטט מדינות ערביות נוספות. סוריה קרסה לתוך מלחמת אזרחים, וכך גם תימן. ירדן חוותה שורה של הפגנות אלימות. במצרים הדיח הצבא את הממשלה של מוחמד מורסי, ומאז שולט במדינה על ידי דיכוי האוכלוסייה המצרית.

האביב הערבי לא דילג על מדינות המפרץ, אך הן הצליחו לבלום אותו. בהתקוממות השיעית בבחריין ב-2011, ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות וירדן שיגרו כוחות צבא לסייע לשלטון בית המלוכה הסוני לדכא את המתקוממים. בעקבות ההתקוממות בבחריין, הגבירו מדינות המפרץ את השימוש שלהן באמצעי סייבר מתקדמים לשם מעקב אחר גורמי אופוזיציה. חלק מאמצעי הסייבר המתקדמים האלו מסופקים על ידי חברות ישראליות.

נוסף על האיום האיראני ועל האיום של התקוממות פנימית, סובלות מדינות המפרץ ממשבר כלכלי לא פשוט – המעצים את שני האיומים הביטחוניים. המשבר אינו קשור רק לירידת קרנו של הנפט, למרות שירידת המחיר שלו ודאי תורמת להעמקת המשבר. מדינות המפרץ, שהיו תלויות במשך עשורים רבים בייצוא נפט, סובלות מכלכלות מנוונות, בגלל הסתמכות רבה מדי על מקור הכנסה אחד. על אף שמצבן של חלק ממדינות המפרץ טוב יותר – איחוד האמירויות הערביות לדוגמא – כולן סובלות מהיעדר תרבות של חדשנות, מתלות גבוהה בכוח אדם זר, מאבטלה גבוהה, מתעסוקה הנשענת בעיקר על הסקטור הציבורי ומצמיחה שתלויה מאוד במחיר הנפט. כך, למשל, רוב הסעודים המועסקים, עובדים במגזר הציבורי. בכווית – שהשיקה כבר בשנת 2016 חזון כלכלי לכלכלה חופשית מתלות בתעשיית הנפט ("חזון 2035") – 40% מהתמ"ג ו-92% מהייצוא של המדינה מקורם במגזרי הנפט והגז.

Burj Dubai Construction Workers on 25 January 2008 Imre Solt

הרוב המכריע של כוח העבודה באיחוד האמירויות הערביות מורכב מפועלים זרים

המדינות האחרות באזור שאינן עתירות בנפט סובלות ממשבר כלכלי עמוק אף יותר. לפי הערכות שונות, סוריה תצטרך בין 80 ל-350 מיליארד דולר רק בשביל לשקם את עצמה. ירדן סובלת מאבטלה גבוהה ויחס חוב תוצר שלה התקרב ל-100% לפני פרוץ מגפת הקורונה. לבנון הכריזה ב-2020 שאינה יכולה עוד לעמוד בחובותיה. אפילו עיראק המחזיקה בעתודות נפט עצומות (מקום חמישי בעולם), מתקשה לספק חשמל רציף ותעסוקה לאזרחיה.

נוסף על הבעיות הכלכליות והביטחוניות, המזרח הקרוב גם סובל מבעיות סביבתיות – בצורות, מחסור במי שתייה, מדבור וירידה באיכות הקרקע לחקלאות. מחסור במשאבי מים פוגע גם בחקלאות וגם במגזר התעשייתי, מעלה את מחירי המזון, מעמיק את האבטלה, מביא לנדידה המונית וגורם לחוסר יציבות חברתית שיכולה להביא בתורה למהומות, ואף למלחמת אזרחים ולהתמוטטות מוחלטת של המדינה.

ייתכן שכבר ראינו תרחיש כזה במזרח הקרוב. בשלב הפתיחה של מלחמת האזרחים בסוריה, אפשר היה למצוא בין הקבוצות שהפגינו נגד אסד גם חקלאים שאיבדו את מקור מחייתם עקב התרחבות המדבר בסוריה. הבצורת המתמשכת הביאה יותר ממיליון איש לעזוב את בתיהם ולנוע לערים הגדולות בסוריה, ותדלקה את ההפגנות נגד המשטר ואת מלחמת האזרחים בשלביה הראשונים.

 

נורמליזציה ונורמליות

על רקע המשברים האלו נחתמו הסכמי הנורמליזציה החדשים בין ישראל לבין ארבע מדינות ערביות – איחוד האמירויות הערביות, בחריין, סודאן ומרוקו. הסכמי נורמליזציה הביאו למזרח הקרוב דבר שהיה חסר בו עד עתה – נורמליות.

עד 2020 מדינות ערביות החזיקו בעמדה שרק לאחר שישראל והפלשתינים יפתרו את הסכסוך ביניהם, הן יכירו בה וינהלו עמה קשרים דיפלומטיים גלויים. קשה לחשוב על עוד אזור בעולם בו רוב מדינות האזור מחרימות אחת ממדינות האזור בגלל סכסוך טריטוריאלי שיש לה עם קבוצה כזו או אחרת. כמובן, יש הסבר הגיוני מדוע זה קרה דווקא באזור המזרח התיכון. הסכסוך של ישראל עם הפלסטינים נתפס כחלק מהסכסוך של ישראל עם העולם הערבי בכללותו בשל מגוון סיבות, ביניהן ההתנגדות לשלטון של לא-מוסלמים על אדמה אסלאמית, והתפיסה של חלקים בציבור הערבי את היהודים כצלבנים שאפשר לעקור מהאזור. אולם זה שאפשר להסביר את המצב לא הופך אותו לפחות לא נורמלי.

האיומים ביטחוניים על מדינות המפרץ ועל ירדן – ארגוני טרור, איראן, נשק תלול מסלול והתקפות סייבר – מאיימים גם על ישראל. כמו כן, מדינות האזור סובלות מאותן בעיות אקולוגיות מהן סובלת ישראל – מחסור במים ומדבור. מה שמדינות האזור רוצות – כלכלה חזקה וטכנולוגית, חקלאות מפותחת ומשק מים מתקדם – לישראל כבר יש. מבחינה גיאוגרפית ואקולוגית, ישראל תמיד הייתה חלק מהמזרח הקרוב, אולם במשך 70 שנה היא הורחקה מהפוליטיקה שלו.

נכון, ממשלת ישראל קיימה ערוצי תקשורת חשאיים עם מדינות המפרץ גם לפני 2020, וישראלים נסעו לבחריין ודובאי, אולם מדינת ישראל לא הייתה באמת חלק מהפוליטיקה האזורית. כך, למשל, נמנע מישראל לחתום על הסכמי שיתוף פעולה גלויים עם מדינות המזרח הקרוב, לבצע תרגילים צבאיים משותפים או אפילו לטוס ישירות מעל מדינות המפרץ.

כל עוד היחסים בין ישראל לבין המרחב הערבי היו לא רשמיים, הקשרים הבילטרליים הוגבלו לפעילות של המוסד, לפעילות עסקית של קומץ חברות ישראליות ולתיירות מועטה – ולא משנה כמה התמ"ג הישראלי גדל או כמה הישגים השיגו תעשיית ההייטק והחקלאות הישראליות. העדרם של יחסים בילטרליים רשמיים מנע מישראל לממש במרחב את כל היכולות שלה בתחומי הכלכלה, התיירות, הטכנולוגיה, החקלאות ועוד.

נרמול היחסים מפגיש את ישראל עם מרחב ערבי המצוי במשבר עמוק, אולם בארסנל של מדינת ישראל כלים היכולים לסייע למדינות ערב בהתמודדות עם הקשיים המכבידים עליהן.

 

האפשרויות של ישראל לאחר הנורמליזציה

עתה עומדות בפני ישראל שלוש אפשרויות פעולה מול המדינות הערביות המנרמלות יחסים עמה:

האפשרות הראשונה היא להתמקד במישור המדיני. ישראל ומדינות ערב החותמות מולה על הסכם נורמליזציה, תפתחנה שגרירויות, אך לא יקודמו הסכמי שיתוף פעולה או מיזמים משותפים. במישור הביטחוני, ישראל תסתמך רק על עצמה, תפעל כמדינה בודדת ולא כחלק מקואליציה אזורית ותנקוט בפעולות צבאיות חד צדדיות ככל שהדבר יידרש. ישראל לא תתערב במשברים הפוקדים את מדינות ערב ותדאג רק שהמשברים האלו לא יזלגו לשטחה.

האפשרות השנייה היא לנהל יחסי תן-קח. ישראל תציע למדינות ערב החותמות מולה על הסכם נורמליזציה ייעוץ וסיוע עבור תמורה מיידית וברורה. התמורה יכולה להיות כסף, משאבים, פעולות דיפלומטיות מסוימות וכיוצא באלו. גם באפשרות השנייה ישראל עדיין פועלת במופרד ממדינות ערב, עם שיתופי פעולה קונקרטיים מול בעיות ספציפיות. המשברים שיש למדינות הערביות במזרח הקרוב הם עדיין הבעיה שלהן, אבל ישראל תשמח לעזור.

האפשרות השלישית היא לקחת יוזמה ולקדם באופן אקטיבי שיתופי פעולה עם מדינות האזור. ישראל לא תמתין שמדינות ערביות יבקשו את עזרתה, והעזרה שתציע לא תוגבל רק למכירת ציוד ושירותים. ישראל תתמקד בבניית יחסים ארוכי טווח – לא רק בילטרליים אלא גם מולטילטרליים – המבוססים על מוסדות, ארגונים משותפים והסכמי שיתוף פעולה מקיפים.

 

האפשרות השלישית

להלן אציין כמה יישומים אפשריים של האפשרות השלישית:

ישראל יכולה להפעיל את המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי (יחידה במשרד החוץ), כדי להציע הכשרות בתחום החקלאות ומלגות ללימודי הנדסה וניהול משאבי מים בישראל, וכדי לשדך בין חברות ישראליות בתחום טכנולוגיית המים לבין המדינות הערביות עמן הושגה נורמליזציה. כך תמצב ישראל את עצמה כגוף הסיוע האזורי המרכזי בתחום המים, תעזור לפתור משבר שמאיים על יציבות מדינות ערב, ועל הדרך תסייע לכלכלה הישראלית.

Hadera Desalination Plant IDE Technologies

מתקן ההתפלה בחדרה

מול איומי הטרור, מדינת ישראל יכולה להציע למדינות ערב ייעוץ ביטחוני, תרגילים צבאיים משותפים ואולי אף שיתופי פעולה מודיעיניים – הן בהעברת ידיעות מודיעיניות והן בסיוע באמצעי תצפית כמו לוויינים וכלי טיס בלתי מאוישים.

מול איומי סייבר על תשתיות קריטיות, ישראל יכולה לקדם את הקמתו של מרכז אזורי לאבטחת סייבר. באמצעות מרכז זה אפשר יהיה לנטר בזמן אמת איומים על תשתיות לאומיות, לעזור למדינות ערב בפיתוח פרוטוקולי הגנה, ולהציע ייעוץ וכלי סייבר ישראלים. מרכז אזורי לאבטחת סייבר לא רק יגביר את המכירה של מוצרי סייבר ישראלים, אלא גם יהפוך את ישראל לחלק בלתי נפרד מהביטחון הלאומי של מדינות ערב המנרמלות.

אם יישומים אלו נראים דמיוניים בעיניכם, חשבו על מודל הסיוע הביטחוני של ארצות הברית לישראל. המיליארדים שארצות הברית מעבירה לישראל בכל שנה כסיוע ביטחוני, מהווים הלכה למעשה סבסוד עקיף של התעשיות האמריקניות. את חלק הארי של הסיוע הביטחוני ניתן להוציא רק על מוצרים אמריקאים. הסיוע הביטחוני אף מייצר תלות ישראלית בציוד אמריקאי ומגביר את ההשפעה של ארצות הברית על מדיניות הרכש הביטחוני של ישראל. חיל האוויר הישראלי לא ירכוש מטוסים אירופאיים או רוסים כשניתן לרכוש מטוסים אמריקנים ללא הוצאה כספית ישירה. הרכש של נשק אמריקאי תורם בעקיפין להידוק הקשר בין הצבאות הישראלי והאמריקאי (למשל על ידי אימונים משותפים) ומעמיק את יחסי הגומלין בין המשק הישראלי לבין חברות אמריקאיות. כלומר, רשת שלמה של קשרי השפעה מונעת על ידי אקט פשוט יחסית של סיוע ביטחוני.

ישראל לא עשירה דיה כדי להציע למדינות המזרח הקרוב כסף, אך היא בהחלט יכולה להציע ידע, ניסיון וטכנולוגיה. יתרה מזאת, ישראל, שאינה מעוניינת להתפשט באזור, יכולה להציע שיתוף פעולה לא מאיים עם מדינות האזור הסובלות מאותן איומים ביטחוניים מהן גם היא סובלת.

 

אם אני לי מי לי?

אבל למה בכלל כדאי לישראל ליזום מהלכי סיוע למדינות ערביות?

ובכן, אם ישראל לא תסייע למדינות ערב מישהו אחר יעשה זאת. כך, למשל, איראן ורוסיה בסוריה, הכניסה הסינית למזרח התיכון והיומרות של טורקיה במרחב הערבי. המזרח הקרוב אינו פועל בוואקום, וסדר אזורי חדש יקום בשלב כלשהו. חשוב להבין שהגדלת ההשפעה האזורית נובעת פעמים רבות ממתן סיוע מסוג זה או אחר. אם ישראל לא תפעל עכשיו למקסם את השפעתה על ידי הצעת סיוע למדינות המזרח הקרוב, היא מקטינה את הסיכוי שהסדר האזורי העתידי ייטה לטובתה.

יתרה מזאת, גם ישראל אינה פועלת בוואקום, והמצב של האזור משפיע בסופו של דבר גם עליה. יש ישראלים הסבורים ששקיעת המדינות הערביות במזרח הקרוב מועילה לישראל. על פי תפיסה זו, היותה של ישראל "אי של יציבות" בתוך מרחב אזורי קורס, מעלה את ערכה. ברם, תפיסה זו מתעלמת מהעובדה שישראל נמצאת בתוך המרחב הקורס, ומושפעת ממנו במישרין או בעקיפין. כאשר מדינות אינן מצליחות לאכוף את ריבונותן, גורמי טרור ופשע מתבססים בשטח, בונים יכולות ואז מרחיבים את פעולתם החוצה. כידוע, ישראל נמצאת ברשימת המטרות של רוב ארגוני הטרור באזור, ודאי המבוססים שבהם. ככל שהמרחב הערבי יתפורר, כך יגדל האיום של ארגונים כגון אלו על ישראל.

מרחב לא מתפקד גם מונע מישראל לפתוח שווקים חדשים ולנצל הזדמנויות חדשות. האוכלוסייה הערבית של המזרח הקרוב מונה יותר מ-100 מיליון בני-אדם. מה אם לחברות ישראליות הייתה גישה לשוק הזה? מה אם אוניברסיטאות ישראליות היו יכולות לקבל תלמידים מהמדינות של המזרח הקרוב? מה אם אפשר היה ליצור חיבורי תשתית בין מדינות ערביות במזרח הקרוב לבין ישראל, למשל בתחום התחבורה, בתחום האנרגיה או בתחום המים?

זה אולי נשמע פנטסטי, אבל זה לא בלתי אפשרי. העוינות בין ישראל לבין העולם הערבי אינה מחויבת המציאות. במצב הנוכחי, כשמדינות האזור מתמודדות עם משברים לא פשוטים, הן מתחילות להבין את הערך הגלום ביחסים עם ישראל ואת חוסר הטעם בחרם עליה. ישראל יכולה לקדם את השגשוג באזור ולהיות כוח משפיע בו, אם תשכיל להמשיך את המומנטום של הנורמליזציה ולהציע סיוע ממשי למדינות המזרח הקרוב.

ניצן דוד פוקס הוא אנליסט גיאו-פוליטי ומנהל אתר המשחק הגדול

users: ניצן דוד פוקס

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר