מי יגן על הג'ינג'ים? – עיקרון ההפיכות, מחיר השינוי וההתחרות על תמיכת המיעוט

בניגוד לטעות נפוצה בישראל, דמוקרטיה היא לאו דווקא משטר של "הגנה על זכויות המיעוטים". אם כבר, דמוקרטיה מגינה על זכויות המיעוט. ההבדל בין המיעוט לבין המיעוטים הוא משמעותי משום שמיעוט הוא בדרך כלל מיעוט פוליטי. מיעוט פוליטי, בהגדרה, יכול בהחלט להפוך לרוב – אם מספיק אנשים משתכנעים להחליף את הצבעתם, המיעוט הופך לרוב והרוב למיעוט. לעומת זאת, מיעוטים הם מי ששונה מחברת הרוב מבחינה לאומית, דתית, אתנית וכדומה – מרכיב שבדרך כלל לא משתנה בבחירות הבאות.

• מי יגן על הג'ינג'ים? – על עריצות הרוב, דיקטטורה ושחיקה דמוקרטית

• מי יגן על הג'ינג'ים? – מדוע נוח יותר להשיג שינוי חברתי דרך בית המשפט?

• מי יגן על הג'ינג'ים? – מדוע בתי המשפט הם כלי גרוע לביצוע שינויים חברתיים ומשטריים משמעותיים?

• מי יגן על הג'ינג'ים? – "הטריבונל המכובד"

• מי יגן על הג'ינג'ים? – השלטון היוריסטוקרטי והמרד הדמוקרטי

דמוקרטיות – וזה כולל גם דמוקרטיות ליברליות – לא נולדו כמשטר של "הגנה על זכויות מיעוטים" אלא כמשטר שעיקרו שלטון בהסכמת הנשלטים (יצוין כי שלטון בהסכמת הנשלטים בהחלט יכול ליצור הגנות ייעודיות למיעוטים שונים). בהתאם, "רוב" ו-"מיעוט" (שכאמור שונה מ-"מיעוטים") אלו מושגים זמניים שכן הרוב של היום הוא המיעוט של מחר וההפך. והאפשרות של המיעוט להפוך רוב היא זו שהופכת שיטת משטר לדמוקרטית, שכן הבטחת האפשרות הזו, והידיעה כי היא תיתכן, מחייבת לשמור, הלכה למעשה, על חלק ניכר מזכויות האזרח הבסיסיות: החופש לבחור, החופש להיבחר, חופש הביטוי, חופש העיתונות (שהוא נגזרת של חופש הביטוי), חופש ההתאגדות ועוד. השתמשתי במכוון במינוח "זכויות אזרח" ולא "זכויות אדם" כי יש גורם שנותן את כל הזכויות האלו – המדינה הדמוקרטית. כלומר, שיטת משטר דמוקרטית שומרת באופן אינטרינזי על די הרבה זכויות של המיעוט.

כשמעבירים את הדגש ממיעוט למיעוטים, לעיתים משתנה עקב כך המיקוד של הדיון. במקום לדבר על דמוקרטיה עוברים לדבר על הגמוניה – איך קבוצת הרוב רוצה לפגוע במיעוטים שצריכים הגנה מיוחדת כי הם תמיד יהיו מיעוטים ולעולם לא יהפכו לקבוצת הרוב. כיוון שמיעוטים נותרים מיעוטים, הרי שישנם לכאורה יחסי כוחות קבועים, ומבעד לעדשה זו – גם אפליה ודיכוי קבועים. והיות שאי אפשר לסמוך על הרוב שיתנהל כראוי, שכן ישנה לכאורה סכנה קבועה של הפליה כנגד המיעוטים, יש הטוענים כי המנגנון הדמוקרטי לא יכול לספק את הפתרון. לפיכך, אחד הכלים הדמוקרטיים המרכזיים בהבטחת התנהלות תקינה (פחות או יותר) של השלטון – עיקרון ההפיכות – אינו רלוונטי במיוחד כשמדברים על מיעוטים בהיבטים שאינם קשורים לזירה הפוליטית (כאמור, מיעוטים הם קבוצות מוגדרות הנבדלות מקבוצת הרוב במרכיב שאינו משתנה בבחירות). על ההגנה שהמשחק הפוליטי מקנה למיעוטים הנוטלים בו חלק ארחיב בהמשך המאמר אבל ראשית יש להבין מדוע עיקרון ההפיכות ומחיר השינוי מרסנים את השלטון הנבחר במשטרים דמוקרטיים.

עיקרון ההפיכות ומחיר השינוי

עיקרון ההפיכות הוא פשוט מאוד, גם אם לא תמצאו אותו בניסוח הזה ברוב ספרי הלימוד: ההבנה שהשלטון הבא יכול, לפחות באופן תיאורטי, להפוך את כל מה שהשלטון הנוכחי עושה.

עיקרון ההפיכות הוא אחד מכללי המשחק החשובים ביותר של דמוקרטיה. כי אם השלטון הנוכחי יכול להנהיג שינויים קיצוניים ללא שום הגבלה, ולהיות בטוח שהם יישמרו גם בעתיד, כך הוא ינהג. אבל אם השלטון הנוכחי יודע שהוא יוחלף בסופו של דבר ושאם ינהיג שינויים קיצוניים מדי, אז שינויים אלו כנראה יבוטלועל ידי השלטון הבא – הרי שההשתוללות הפוטנציאלית שלו תרוסן. כמובן שמדובר בהתוויה כללית ואפשר להניח שכל שלטון ינסה לחטוף ככל יכולתו, אולם הידיעה שאפשר לבטל את מעשיו, ידיעה שקיימת בכל שיטה דמוקרטית עם בחירות מחזוריות, היא ידיעה מרסנת מאוד. ידיעה זו יוצרת תמריץ לשינויים הדרגתיים ו/או לשינויים בתמיכה נרחבת ו/או לשינויים שהציבור לא ירצה לשנות חזרה. כלומר, עיקרון ההפיכות יוצר, בין היתר, מחיר גבוה לשינוי גדול.

כהכללה, הציבור הדמוקרטי הוא ביסודו בורגני – כלומר, רוצה שהדברים ישתפרו אבל אינו חפץ במהפכות קיצוניות (לחוסר שביעות רצונם של מהפכנים). נבחרי הציבור יודעים אפוא שכל שינוי גדול יעורר התנגדות בקרב חלקים מהציבור. ככל שהשינוי גדול יותר, כך המחיר הפוליטי גבוה יותר וזה יוצר רסן לא מבוטל על נבחרי הציבור. כמובן, לדפוס זה יש גם חסרונות, אבל ככלל, ככה זה אמור לעבוד. זו גם אחת הסיבות האפשריות לכך שגם שדמוקרטיות בהן לא היו הגבלות חוקתיות נוקשות בתחילה אך הגבלות כאלו התקבלו בהמשך, לא הפכו לדיקטטורות בטרם הותקנו ההגבלות החוקתיות הנוקשות משום שהשינוי מדמוקרטיה לדיקטטורה הוא מהפכני באופן קיצוני. דיקטטורה אינה אנטרופיה של דמוקרטיה אלא מערכת אחרת עם סדר פנימי שונה – ולא בקלות מחליפים סדר אחד בסדר שונה לגמרי. מה שקרל מרקס לא הבין זה שלפועלי כל העולם היה הרבה מאוד מה להפסיד מלבד כבליהם – ורובם אכן העדיפו שלא להפסיד את מה שיש להם עבור האוטופיה הקומוניסטית. וזה לא במקרה שדווקא המהפכה הצרפתית, עם עקרונות החופש, השוויון והאחווה שלה, הפכה תוך זמן לא רב לעריצות רוב ואז לעריצות מיעוט. היות שהמהפכה הצרפתית לא נתנה לכללי המשחק להפריע ליישום העקרונות, היא החלה להרוג את מתנגדיה ולאחר מכן פנתה להרוג את מוביליה.

באמצעות עיקרון ההפיכות ומחיר השינוי ניתן להבין יש שלושה מצבים עיקריים שבהם חוקה מתקבלת (זאת בהינתן שחוקה היא כלי שמקבע מצב קיים כלשהו באופן שקשה להפכו): כשקמה המדינה; כשהמדינה נקלעת למשבר קיצוני; כשרוצים, בהסכמה רחבה מאוד, לקבע מצב מסוים, ומניחים שרוב גדול של הציבור שותף להשקפה זו.

לעומת זאת, אין שום סיבה הגיונית להניח שקיום חוקה כשלעצמו מספק הגנה מובטחת כלשהי. שלטון יכול לכונן חוקה מפוארת עם מגילת זכויות אינסופית, כמו החוקה שהייתה בעבר במזרח גרמניה או כמו החוקה שיש עתה בוונצואלה, ועדיין להיות דיקטטורה למהדרין, כשהחוקה היא לא יותר מאשר אות מתה. למעשה, לחלק נכבד מהדיקטטורות בעולם יש חוקה כזו בדיוק.

כאמור, עיקרון ההפיכות מקשה על קיבוע דברים באופן שרוב הציבור לא יוכל לבטל אותם בעתיד באותה צורה בה הם מתקבלים בהווה. כדי לעגן שינוי כלשהו מפני שינויו בעתיד, צריך רוב ממש גדול של הציבור או מצב שבו ההתנגדויות הרגילות לעיגון כלפי העתיד אינן מתקיימות. לכן תיקון נרחב של חוקה הוא דבר שמצריך הרבה שלבים ואישורים והסכמה רחבה מאוד – לפחות כך הדבר במדינות שלוקחות את החוקה שלהן ברצינות. מדינות כאלו מבצעות תיקון נרחב של החוקה ברוב גדול ובהליך מורכב, בדרך כלל מתוך הסכמה ציבורית רחבה. אחרי שהתיקון הנרחב בחוקה בוצע, לרוב לא יהיה רצון פוליטי וציבורי נרחב לשנות את מה שהושג. לכן אולי לא פלא שבצ'ילה, שלפני כשנה לימדו הסקרים על תמיכה ציבורית נרחבת בחוקה חדשה, נדחתה הצעת החוקה החדשה ברוב גדול. החוקה החדשה ניסתה לקבע פתרונות להרבה מאוד בעיות פוליטיות באמצעות מאות סעיפי חוקה. אפשר להעריך שחלק מהמצביעים נגד החוקה לבטח הסכימו עם חלקים ממנה, אבל הממשלה ניסתה להעביר חוקה מקיפה מאוד, וכשני שליש מהציבור התנגדו לכך. ייתכן שההתנגדות העזה של הציבור לחוקה החדשה נבעה מהניסיון להכריע ביותר מדי בעיות בו זמנית, או במילים אחרות, לבטל את הפוליטיקה.

אם אתם שואלים את עצמכם למה לא בוטל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שהתקבל ברוב רגיל ובנוכחות דלילה, וזאת למרות שניתן לשנותו ברוב רגיל, להלן תשובה אפשרית: ייתכן שהחוק הזה לא היה מתקבל היום, אבל מחיר שינויו הוא כזה שהפוליטיקאים לא רוצים להסתכן בו (ומצד שני, גם אלו הטוענים שאי-ביטול החוק מעיד על התמיכה הנרחבת בו, אינם ששים להעמיד תמיכה זו למבחן ולנסות לחוקק את חוק היסוד מחדש בניסוח מפורש יותר). כבר נאמר שבעולם האמיתי, האמירה "אז תבטלו" שקולה לא פעם ל-"אז נולד תינוק לא מתוכנן, תחזירו אותו לרחם".

ההתחרות על תמיכת המיעוט

ברוב שיטות המשטר הקיימות במדינות דמוקרטיות יש גושים פוליטיים המתחרים על השליטה, ובדרך כלל אין רוב קבוע שיכול לשלוט במדינה ללא תלות במעשיו וזאת רק מתוקף זהותו הפוליטית. אפילו ביפן, שם נמצאת המפלגה הליברל-דמוקרטית בשלטון כמעט ברצף מאז 1955, היא איבדה את השלטון ב-1993 וב-2009. רוב המדינות הדמוקרטיות מחליפות את השלטון מפעם לפעם, ובתחרות הזו – כל קול בהחלט קובע. בהתאם לכך, מצב הצבירה של מפלגה פוליטית יכול להיות אחד מארבעה מצבים: רוב פוליטי; מיעוט פוליטי עם שאיפה להיות רוב; מיעוט פוליטי בלי שאיפה להיות רוב אבל עם רצון לקחת חלק במשחק הפוליטי; מיעוט פוליטי שמסרב לקחת חלק במשחק הפוליטי.

הרוב הפוליטי והמיעוט הפוליטי השואפים להיות רוב כמעט תמיד ישאפו לגייס אליהם כמה שיותר מצביעים ובעלי ברית. תופעה זאת הופכת כל מיעוט שרוצה לקחת חלק במשחק הפוליטי לגורם בעל ערך גבוה למתחרים המובילים על השגת הרוב. מאבקים פוליטיים מובילים לעיתים קרובות לגושים פוליטיים דומים בגודלם והסיכויים שגושים אלו יתאחדו כדי להפעיל עריצות רוב בלתי משתנה נגד מיעוט פוליטי מסוים או נגד מיעוטים שמשתתפים במשחק הפוליטי – קטנים למדי. בסופו של דבר, כל גוש פוליטי שואל את עצמו איך הוא יכול להשיג את התמיכה הפוליטית הנוספת שתקנה לו את הרוב. כפועל יוצא, נקיטה במדיניות בעל מאפיינים פוגעניים או עריצים כלפי הציבור בכללותו ואף כלפי מיעוט פוליטי היא רעיון רע למדי במבחן התוצאה. המצביעים יכולים להתנקם באותו רוב שנקט במדיניות עריצה, ואפילו פסילת מפלגה יריבה יכולה להוביל לכך שמצביעיה לא יישארו בבית אלא יעברו להצביע למפלגה אחרת שמתנגדת למפלגת הרוב הנוכחית.

באופן פרדוקסלי, תופעה זו היא גם אחת הסיבות מדוע לא מעט מההתערבויות של בג"ץ בהחלטות השלטון היו נגד הציבור החרדי. השיטה של הכרעת הרוב חייבה את הגושים הפוליטיים הגדולים להשיג תמיכה מחוץ להן. המפלגות החרדיות הפכו נחוצות, והגושים המתחרים העניקו להן עוד ועוד הטבות כדי להשיג את תמיכתן. . כלומר, המאבק בתוך הזירה הפוליטית יצר התחרות על תמיכת המיעוט החרדי שמוכן לשחק במשחק הפוליטי, והקנה למפלגות החרדיות כוח פוליטי והישגים פוליטיים לא פרופורציונליים לכוחם האלקטורלי. כך, למשל, הפטור הנרחב מגיוס שניתן למיעוט החרדי על ידי הרוב הפוליטי, הביא את בג"ץ לפעול כנגד המיעוט.

לתופעת ההתחרות על תמיכת המיעוט יש כמה תוצאות לוואי משעשעות. כך, למשל, לא היה זה מקרה שבמהלך קמפיין הבחירות תקפה מפלגת "המחנה הציוני" את מפלגת הציונות הדתית יותר מאשר את ש"ס או את יהדות התורה (שתי האחרונות נתפסו במחנה הציוני כשותפות פוטנציאליות לקואליציה). משעשע אף יותר לגלות שרבים מהכותבים נגד עריצות הרוב מציינים כדוגמא לתופעה זו דווקא את כוחם הפוליטי של החרדיפ, וזאת בלי לשים לב לסתירה הפנימית בטיעון שלהם: הרוב, לדבריהם, אפילו לא מצליח לשלול ממיעוט לא אהוד את זכויות היתר שמפלגות הרוב הפוליטי העניקו לו.

עולה אפוא שהרצון של הגושים הפוליטיים הגדולים להשיג רוב פוליטי דווקא מספק הגנה לא רעה למיעוט המשתתף במשחק הפוליטי מפני עריצות הרוב. כפועל יוצא, חלק גדול מהזכויות שניתנו למיעוט החרדי נבעו מהכרעת הרוב ולא כתוצאה מהתערבות של בית המשפט, ואילו בג"ץ הפך לאמצעי לפגיעה במיעוט החרדי בשל ההישגים הניכרים שלו בזירה הפוליטית (לשון אחר, אמצעי לצמצום ההישגים שהשיג המיעוט החרדי מהרוב בזכות השתתפותו במשחק הפוליטי).

הפרקטיקה הפוליטית כמגנת הדמוקרטיה

במאמר זה ציינתי כמה מכללי המשחק של הזירה הפוליטית הדמוקרטית. כללים אלו שומרים על הדמוקרטיה מפני גלישה לעריצות הרוב או לדיקטטורה ומגנים על המיעוט הפוליטי ועל קבוצות מיעוטים שלוקחות חלק במשחק הפוליטי.

למרות שעיקרון ההפיכות, מחיר השינוי וההתחרות על תמיכת המיעוט לא נובעים מהמשפט התיאורטי אלא מהפרקטיקה הפוליטית "המלוכלכת", הם אמצעי הגנה חשוב על המשטר הדמוקרטי. ההגנה שעקרונות אלו מספקים לדמוקרטיה נובעת מהאופי הפוליטי הטבוע במשטר הדמוקרטי ואינה מערערת על יציבותו הפנימית באותה מידה שנגרמת כתוצאה מהתערבות שיפוטית אקטיביסטית מתמשכת שמנסה להכתיב לחברה את התוצאות החברתיות הסופיות הרצויות בעיני השופטים.