דיוקן של מרי וולסטונקראפט מאת ג'ון אופי   מקור: ויקיפדיה
בתמונה, דיוקן של מרי וולסטונקראפט מאת ג'ון אופי

ביום שישי חל יארצייט 224 למרי וולסטונקראפט, לוחמת זכויות הנשים הראשונה באנגליה, דמות מעוררת השראה וחמלה עם סיפור חיים פואטי וטראגי בעת ובעונה אחת. לצופה מהצד נראה שהחיים שמו להם למטרה למוטט את כל ההשקפות של וולסטונקראפט, זולת הבסיסית שבהן, זו שביקשה לומר כי זכויות הנשים הן זכויות האדם.

וולסטונקראפט הייתה לוחמת עזת נפש עוד מילדותה. היא למדה לעמוד באומץ מול הסמכות הגברית כאשר נהגה לישון על מפתן החדר של אמה המוכה כדי למנוע מאביה האלים להיכנס לשם – מרי הייתה היחידה במשפחתה שהעזה להתייצב כנגדו. אמה שילמה לה על כך בהתעלמות והעדיפה להמטיר תשומת לב ואהבה על אחיה הגדול, נד.

וולסטונקראפט הייתה דמות מופת בעיני אחיה הקטנים ובמיוחד בעיני האחיות שלה. אחיותיה ניסו לחקות את דרכיה וכשלו נואשות, לא מעט בגלל מעורבותה של מרי עצמה. היא שכנעה את אחותה אלייזה שהפתרון לדיכאון שבו שקעה לאחר הלידה הוא לנטוש את בעלה ואת התינוקת. התינוקת מתה זמן קצר לאחר מכן, ואלייזה שמעמדה כאם ורעיה נוטשת זיכה אותה בבוז כללי, נידונה לחיי מייאשים של חרם חברתי ועבודת כפיים קשה. מרי ניסתה לעזור לאחותה ושתיהן פתחו יחד בית ספר פרטי אבל בתוך זמן קצר הצליחו לריב עם כל ההורים והתלמידים ובסופו של דבר נאלצו לסגור את שערי המוסד.

דעותיה של וולסטונקראפט היו רדיקליות למדי וכך גם דעות ידידיה, ביניהם ההוגה והפוליטיקאי תומאס פיין וההוגה והמטיף ריצ'ארד פרייס. אם השם האחרון נשמע לכם מוכר זאת משום שהחיבור "מחשבות על המהפכה בצרפת" של אדמונד ברק הופנה נגד פרייס ונגד נאומי התמיכה שלו במהפכה הצרפתית.

וולסטונקראפט התפרסמה ממש בין לילה כאשר כתבה נגד חיבורו של ברק. בחיבור "הגנה על זכויות האדם", היא לעגה לנבואותיו השחורות של ברק על אודות נהרות הדם שהמהפכה הצרפתית עתידה לשפוך והיללה את המהפכנים ואת תפישותיהם הנאורות (במקביל, תומאס פיין פרסם חיבור דומה בשם דומה – "זכויות האדם"). ספרה החשוב והמפורסם ביותר של וולסטונקראפט – "הגנה על זכויות האישה" – זכה לפרסום כה רבה משום שרכב על גל ההצלחה של הפולמוס המהפכני.

וולסטונקראפט בחרה לוותר על מוסד הנישואין כדי לא לאבד את עצמאותה אך כל הקשרים הרומנטיים שקיימה התאפיינו במסירות מוחלטת שלה למושא אהבתה. וולסטונקראפט הטיפה לרציונליות אולם מערכות היחסים שלה התנהלו כמערבולת חסרת שליטה של תשוקה והסתיימו בשברון לב ובטרגדיה.

אחרי שהצייר השוויצרי הנרי פוסלי דחה את חיזוריה, וולסטונקראפט עברה אל צרפת המהפכנית שם התענגה על הלהט הפוליטי והאינטלקטואלי ושמחה בזכויות האישה שהושגו במהפכה. המהפכנים הצרפתים הכירו בזכויות הירושה של הנשים והעניקו להן את הזכות להתגרש ואף לשמור על הילדים. בנוסף, וולסטונקראפט הייתה מסוחררת מן הרומן הסוער שניהלה אז עם הדיפלומט וההרפתקן האמריקאי גילברט אימליי.

כל זה השתנה חיש מהר – היעקובינים תפסו את השלטון, ערפו את הראש למלך ולמלכה ואז פנו לטפל במתנגדיהם ובכל מי שהחזיק בדעה פוליטית לא נכונה לטעמם. תומאס פיין שגם שהה בצרפת באותה העת, נתפס ונכלא ורק לחץ השגריר האמריקני שמר עליו מפני הטיפול במאדאם גיליוטין. חברתה של מרי, טרואן דה מריקור, הותקפה בידי ההמון ברחוב הופשטה מבגדיה והולקאה עד שאיבדה את שפיותה. ההוגות הז'ירונדיסטיות האחרות, נשים שבהן וולסטונקראפט ראתה את התגלמות הערכים המהפכניים, נכלאו והובלו אל הגיליוטינה.

וולסטונקראפט עצמה ניסתה לצאת לשווייץ אבל סורבה – הזרים הפכו לבני ערובה בידי הממשל היעקוביני. למזלה של וולסטונקראפט, אימליי רשם אותה בתור רעייתו, ומעמדו כדיפלומט אמריקאי וכמבריח מצרכים דרך המצור הימי הבריטי שסגר על צרפת, הגן עליה. אבל מכל שאר הבחינות – וולסטונקראפט הייתה מוקפת בנבואתו המתגשמת של ברק. ברם, גם אחרי כל הזוועות שראתה כאשר המהפכה הצרפתית התחילה לאכול את ילדיה – בדיוק כמו שברק חזה – וולסטונקראפט המשיכה לטעון שמדובר באקט נפלא, חיוני ונחוץ, ואת כל האשמה למעשים האיומים של המהפכנים שייכה לרשעות היעקובינית.

זמן מה לאחר מכן, אימליי איבד עניין בוולסטונקראפט, עזב אותה ועבר ללונדון. וולסטונקראפט שבינתיים ילדה לו בת, פאני, נסעה בעקבותיו. כאשר הבינה שאהובה אינו רוצה בה עוד, היא ניסתה להתאבד בנטילת מנה קטלנית של אופיום אבל אימליי הצליח להחזיר אותה לחיים. לאחר מכן, ניסתה להתאבד בקפיצה לתמזה אבל ניצלה בידי נהגי סירות. בסופו של דבר, וולסטונקראפט הבינה שהחיים צריכים להימשך ושבה בהדרגה לחייה ולפעילותה הספרותית.

ואז וולסטונקראפט פגשה את ויליאם גודווין – גדול הרדיקלים של זמנו, אנרכיסט ואתאיסט. שני ההוגים הרדיקליים לא יכלו שלא להתאהב. מרי שוב נכנסה להריון, והשניים שהתנגדו בתוקף למוסד הנישואין, החליטו להעניק לילדה מעמד חוקי ונישאו במרץ 1797. הנישואין של וולסטונקראפט וגודווין היו מאושרים אבל קצרים מאוד. ב-30 באוגוסט וולסטונקראפט ילדה את בתה השנייה – אנחנו מכירים אותה כמרי שלי, מחברת הרומן "פרנקשטיין". היות שהשלייה לא יצאה במלואה נגרם זיהום, וב-10 בספטמבר, אחרי ימים של ייסורים קשים, מרי וולסטונקראפט הלכה לעולמה.

גודווין החליט לעשות מחווה אוהבת לרעייתו המנוחה וכתב ביוגרפיה של וולסטונקראפט. ברם, הקהל הבריטי המהוגן הזדעזע מפרשיות ניאוף, מהממזרות של פאני ומניסיונות ההתאבדות שתוארו בביוגרפיה בגילוי לב. רבים באנגליה החזיקו בדעה כי גודווין, באווילותו כי רבה, גמר אומר לקבור לצד אשתו גם את שמה הטוב, כפי שכתב על כך ויליאם רוסקו, ידידה של וולסטונקראפט:

Hard was thy fate in all the scenes of life
As daughter, sister, mother, friend, and wife
But harder still, thy fate in death we own
Thus mourn'd by Godwin with a heart of stone

ואכן, למרות כוונותיו הטובות של גודווין, חייה של וולסטונקראפט והשערוריות שנקשרו בשמה זכו, במשך זמן רב מאוד, ליותר תשומת לב מהגותה, אולם כיום היא נחשבת לאחת מהאימהות המייסדות של ההגות הפמיניסטית.

יגאל ליברנט הוא דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב, וחוקר תולדות של רעיונות פוליטיים

users: יגאל ליברנט

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר