"כאן אילת, האם שומע?" – רב"ט ברכה ליכטנברג והמבצע שניהלה לחילוץ ניצולי אח"י אילת

בתמונה ברכה ליכטנברג בעת ביקור של ראש הממשלה לוי אשכול וסגן הרמטכ"ל חיים בר-לב

"ברכה, אני חב לך את חיי", דוד בר עקיבא, מניצולי הספינה אח"י אילת, 2017

יום שבת, ערב שמחת תורה, ה-21 באוקטובר 1967 – שקט בבסיסי צה"ל. שקט עוד יותר היה בבסיס אל-עריש בסיני. ובדיוק את השקט הזה חיפשה רב"ט ברכה ליכטנברג שהגיעה לבסיס כשלושה שבועות קודם לכן.

במלחמת ששת הימים ליכטנברג שירתה כפקידת מבצעים בטייסת מסוקי תובלה (124) וכעת ביקשה החיילת בת ה-19 לשרת בבסיס הכי שקט שיש לחיל האוויר להציע. בבסיס אל-עריש היה רק מסלול נחיתה קטן בו השתמשו בעיקר מסוקים ומטוסים קלים והוא ענה היטב להגדרה של מקום שקט.

הטבעת אח"י אילת

פחות מחמישה חודשים אחרי הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים, צה"ל היה שאנן ובוטח בעצמו. אפילו חיל הים שכישלונותיו במלחמת ששת הימים בלטו עוד יותר על רקע ההצלחות האדירות של החילות האחרים, הצליח להשיב לעצמו מעט ביטחון לאחר שביולי 1967, חודש אחרי תום המלחמה, שלוש ספינות ישראליות הטביעו שתי ספינות טורפדו מצריות בקרב ימי יזום מול חוף רומָני בסיני. אחת מהספינות שהשתתפו בקרב זה הייתה המשחתת אח"י אילת.

ב-21 באוקטובר, אח"י אילת ערכה "סיור הפגנת נוכחות" לאורך חופי סיני. המשחתת הייתה עמוסה יותר מהרגיל ו-199 האנשים על סיפונה כללו גם חניכי קורס של חיל הים.

בשעה 17:30 לערך יצאה ספינת טילים מצרית מדגם קומאר אל פתח נמל פורט סעיד ושיגרה טיל ים-ים סובייטי מדגם סטיקס אל עבר אח"י אילת וכעבור דקות ספורות שיגרה טיל נוסף. המשחתת הישראלית שאותה שעה נמצאה במרחק של כעשרים קילומטרים מנמל פורט סעיד, נפגעה משני הטילים. מערכות ההנעה והקשר של אח"י אילת הושבתו כתוצאה מהפגיעה. כשעתיים לאחר מכן יצא סטי"ל קומאר נוסף מפורט סעיד וירה טיל סטיקס שלישי. הטיל גרם לשריפה בירכתיים ולהתפוצצות התחמושת שאוחסנה שם. מפקד אח"י אילת, סגן אלוף יצחק שושן, הורה לנטוש את הספינה. טיל רביעי שנורה, החמיץ את הספינה שכבר הייתה בשלבי שקיעה והתפוצץ במים. ברם, הדף ההתפוצצות התת-מימי הסב פגיעות פנימיות קשות לרבים מהניצולים שהיו במים.

הספינה אח"י אילת

השדר מאח"י אילת

אחרי פגיעת שני הטילים הראשונים, צוות הספינה הצליח לתקן חלק ממערכות הקשר ולשדר "כאן אילת, האם שומע?" ובהמשך "כאן אילת, אנחנו טובעים".

השדר נקלט בחמ"ל של בסיס אל-עריש בסיני. באותה שעה שהתה רב"ט ברכה ליכטנברג לבדה בחמ"ל לאחר שכמה שעות קודם לכן הודיע לה המפקד התורן (שהיה גם מפקד הבסיס) "נסעתי לתל אביב לזיין".

ליכטנברג לא הכירה ספינה ישראלית בשם "אילת". "באותה מידה יכלו להגיד 'כאן חיפה' או 'כאן תל אביב'", היא סיפרה לימים "לא נמסר מידע מקדים לבסיס באל-עריש על הימצאותה של ספינה כזו באזורנו". אף על פי כן, לאחר ששמעה את הקריאה, ובמקביל שמעה דיווחים בקשר של האו"ם על חילופי אש בים ועל ספינה ישראלית שטובעת, ליכטנברג הבינה שמתחולל אסון.

ליכטנברג מיד התקשרה ל-"בור" של חיל האוויר במפקדה בתל אביב. ברם, התורנים בבור לא התרשמו מהדיווח המדאיג של הרב"טית הצעירה. "איפה המפקד שלך, ילדה?" הם שאלו. התורנים הספקנים פטרו את ליכטנברג בלא כלום.

מבצע ברכה

חיילים רבים היו חוששים לנקוט פעולה נוספת אולם ליכטנברג קורצה מחומר אחר: "לא חשבתי מה יהיה אם יתברר שזה לא נכון, חשבתי כמה נורא יהיה אם יתברר שזה אכן נכון". החיילת הצעירה התקשרה לקמב"ץ בסיס רפידים כי היו שם שני מסוקים בכוננות. הקמב"ץ בדק עם מפקדת חיל הים שאמרה לו שאין שום אירוע קרב, והוא הסתפק בכך. אבל ליכטנברג לא הסתפקה גם בתשובה הזו. היא התקשרה לטייסת הקודמת שלה, טייסת 124 של מסוקי סער מדגם "חרגול" (S-58). מפקד הטייסת וסגנו היו בחופשה באיטליה אך ליכטנברג שעד שלושה שבועות קודם שירתה בטייסת בתור פקידת מבצעים ניצלה את האמון שרחשו לה והצליחה לשכנע את האחראים להעלות מסוקים לאוויר ואף להקפיץ טייסים ואנשי צוות מהבית. לא זאת בלבד, המסוקים הראשונים יצאו לדרך עוד לפני שהיה לליכטנברג יעד ברור למסור להם. "זה היה שיקול שלי, אנחנו קודם נקפיץ את כולם. ולא קיבלנו אישור, אבל הם היו רגילים הטייסים כשברכה אומרת להם, כבר היה אישור מזמן. היה לנו הרגלי עבודה", היא סיפרה בשיחה עם מפקד חיל אוויר ב-2018.

גם הקפצת טייסת 124 לא השאירה את ליכטנברג רגועה. היא החלה להתקשר לטייסות נוספות והכינה אותם להפעיל הנרה, כלומר להאיר את האזור שמעל נקודת הטביעה האפשרית של הספינה. ליכטנברג אף הצליחה להביא להזנקת שני מטוסי מיראז' שהיו מצוידים בנורי תאורה, ולהזנקת מסוקי חילוץ ומטוס תובלה נושאי אסדות הצלה מתנפחות. ואת מבצע החילוץ הזה ליכטנברג הוציאה לדרך בשעה 18:37 – כשעה לפני פגיעת מטח הטילים השני באח"י אילת. רק בשעה 19:30, יצר הרמטכ"ל קשר ראשוני עם מפקד חיל האוויר וביקש מבסיס תל-נוף מטוסים להנרה, חיפוי והצנחת סירות הצלה וזאת כאשר מבצע חילוץ מורכב כבר מצוי בעיצומו תחת ניהולה של רב"טית בת 19.

אבל ליכטנברג לא הסתפקה במבצע החילוץ שארגנה, והתקשרה למנהל בית החולים בבאר שבע, פרופסור יוסף שטרן. ליכטנברג הסבירה לשטרן שעוד אין אישור לפגיעה בספינה ישראלית, אך להערכתה תוך זמן קצר יגיעו לבסיס שלה הרבה מאד פצועים. שטרן השתכנע והחל לשגר רופאים, אחים ואחיות לבסיס באל-עריש.

במקביל, ליכטנברג כינסה את מעט האנשים שנותרו בבסיס בתורנות והורתה להם לארגן בית חולים שדה מאולתר באחד ההאנגרים. ליכטנברג שיערה שבגלל שבסיס אל-עריש שייך לחיל אוויר וסמוך לחופי סיני, הפינוי יעבור דרכם – והיא צדקה. קצין חי"ר במילואים ששהה באל-עריש סיפר שהגיע לחמ"ל כדי לחפש אחר מי שמנהל את ההתרחשות: "ראיתי בחורה בת 19, מחלקת פקודות לטייסים ולרופאים בקור רוח מרשים. היא תפסה פיקוד בשנייה. אף אחד לא אמר לה מה לעשות והיא הבינה בדקות שמשהו קרה ושהמציאות הובילה אותה לנהל את זה. היא ראתה באותו לילה את המצב וקראה אותו טוב יותר מכל צה"ל" .

החילוץ

בזכות המבצע המהיר שארגנה ליכטנברג, מטוסי חיל האוויר ביצעו הנרה מעל זירת הטביעה זמן קצר לאחר שהחיילים נטשו את הספינה ובשעה 21:30 המסוקים החלו לחלוץ ניצולים מהמים. בשלב הראשון המסוקים ריחפו מעל המים והורידו כבלים עליהם היו הניצולים צריכים לטפס. בשעה 23:50 הגיעה לאזור ספינת טורפדו של חיל הים. הניצולים שעוד היו במים, נמשו לספינה והועלו למסוקים מן הסיפון. בשלב מסוים היו 14 מסוקים של חיל האוויר בו זמנית באזור הטביעה.

מתקן קליטה ראשוני הוקם בחוף רומני וברכה שימשה כממסר בינו לבין גורמי הרפואה וחיל האוויר והנחתה להעביר את בית החולים שדה שהקימה בבסיס אל-עריש לחוף רומני. פצועים מאח"י אילת הועברו במסוקים מזירת הטביעה לבסיס אל-עריש שהפך לתחנת מעבר. באל-עריש קיבל הפצועים טיפול ראשוני בטרם פונו באוטובוסים או במטוסים. ליכטנברג תיאמה את גישת המסוקים מהים אל הבסיס ואת גישת מטוסי התובלה מדגמי דקוטה ונורד שפינו את הפצועים מאל-עריש לבתי החולים. "היה צפוף באוויר והייתה המולה אדירה בקשר כי היה צורך למשות במהירות כמה שיותר אנשים מהמים" היא סיפרה בריאיון לביטאון חיל אוויר.

בסביבות שעה 2:30 ליכטנברג יצאה למנחת כדי לסייע בטיפול ובפינוי. בשלב זה התלקח אחד מהמסוקים. "שמעתי פיצוץ חזק וראיתי להבה פורצת. קפצתי אחורה, המסוק התמוטט והרוטור שלו ננעץ באדמה מול הרגליים שלי. מצאו אותי יושבת מול הלהבות של המסוק הבוער ובוהה", מספרת ברכה. "לוחם משייטת 13 לקח אותי לחדר המבצעים, התעדכנתי ורשמתי מה קרה בזמן שנעדרתי והמשכתי לתפקד".

לאחר החילוץ

לקראת השעה שלוש לפנות בוקר הגיע מפקד הבסיס חזרה לאל-עריש לאחר שסיים את ענייניו בתל אביב. המפקד כבר לא יכול היה לתרום למאמצי החילוץ והוא גם לא טרח, כי העסיקו אותו עניינים חשובים יותר. מפקד הבסיס הבין שתחקיר פשוט ביותר של האירועים יחשוף את היעדרותו מהבסיס שבו היה אמור לשהות כמפקד תורן, ולכן בבוקר זימן אליו את ליכטנברג ואמר לה "אל תשכחי שאני המפקד, את מדווחת רק לי ואני מדווח הלאה. זאת פקודה, ואם את מפרה אותה את תלכי לבית סוהר, וביטחון שדה ירדוף אחרייך שנים".

אבל האיום של מפקד הבסיס לא היה הדבר היחידי שהטריד את ליכטנברג. כאשר המסוק התרסק בסמוך לה, היא נפגעה בגב, אך מרוב לחץ היא לא שמה לב לכך. כעבור שלושה ימים של מתח וחרדה שעברו עליה בלי שינה היא התמוטטה, אבל מפקד הבסיס התעקש שתטופל במרפאה ולא תפונה. המפקד גם דאג שליכטנברג תישאר בבסיס שבועות ארוכים כדי שלא תספר שום דבר עד שהעניין ידעך, וזאת למרות שסבלה מביעותים עקב האירוע הטראומטי.

ליכטנברג הייתה בטוחה שיתבצע תחקיר בבסיס. בכל זאת מדובר בחיל אוויר הידוע במקצועיותו ובכל זאת היה זה אירוע גדול ומורכב שכלל, בין היתר, גם התרסקות מסוק. אולם התחקיר שניהל סגן הרמטכ"ל חיים בר-לב סוכם בלי שאיש דיבר איתה. גם יומן המבצעים של החמ"ל מאותו הלילה "נעלם". למרבה המזל, ליכטנברג השכילה לשמור דפים שכתבה במהלך האירוע.

"מבחינת חיל-האויר, הייתה התגובה לתיפארת" סיפר אחד מבכירי החיל לביטאון חיל האוויר 21 שנים לאחר האירוע. ליכטנברג עצמה חשה מנודה בחיל האוויר ולמרות שניסתה לגרום לאנשים לספר את האמת, אנשים העדיפו לא להכתים את סיפור החילוץ ההירואי עם העובדה המבישה שהמבצע נוהל על ידי רב"טית במקום על ידי מפקדה הנפקד.

הכרה מאוחרת

לאחר שחרורה, ברכה ליכטנברג-אטינגר הקימה משפחה והפכה לציירת בעלת שם עולמי, להוגה פמיניסטית מובילה, ולפרופסור לאומנות ולפסיכואנליזה. ליכטנברג הדחיקה את הטראומה מאותו יום אבל זו לא נעלמה באמת. "את המראות והריחות מהאירוע הצלחתי להדחיק במשך שנים", היא מספרת "עד שבשנת 2010 החל נושא הטביעה לעלות בציורים שלי דרך מוטיב של מים ודימויים של עיניים נוצצות בחושך ופיות פעורים באימה. ואז, בשנת 2013, נתקלתי במברק ששלח מפקד חיל הים למפקד הבסיס שלי בנושא האירוע ובבת אחת חזרו לי הקולות והמראות מאותו הלילה והתחילו אצלי סיוטים".

פרופ' ברכה ליכטנברג אטינגר, 2009

ליכטנברג החלה לתור אחר חומרים ולאט לאט מצאה ניצולים שחיפשו אותה שנים ארוכות. היא גם הוזמנה לאירוע שערך חיל הים לזכר אח"י אילת: "האירוע התקיים על ספינה. בקושי התקרבתי לשפת הים עד אותו היום. זו הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי את הניצולים כקבוצה. ראיתי את הילדים, הנכדים והנשים שלהם. התיישבתי רועדת ויאיר רוביו, אחד הניצולים, אמר: 'חבר'ה, ברכה שהצילה אותנו פה'. ביקשו ממני לדבר וסיפרתי על הטראומה ועל הזיכרון שלי, הוספתי שמי שרוצה לדעת על החילוץ שלו, יכול לפנות אלי כי יש ברשותי דפים מיומן המבצעים. לאט-לאט, מעודדת מהיחס של הניצולים, התחלתי להזדקף. לראות שחלק מהם זוכרים את שמי ואת פני וזה נגע ללבי".

נדרשה יותר מחצי מאה כדי שגם חיל האוויר יכיר בתרומתה המכרעת של ליכטנברג לחילוץ ניצולי אח"י אילת. באוגוסט 2020, מפקד חיל-האוויר, אלוף עמיקם נורקין, העניק ארבע מדליות "מעל ומעבר" לאנשים שתרמו לחיל בצורה משמעותית ויוצאת דופן. "המדליה שהענקתי לברכה המתינה עבורה חמישה עשורים", אמר נורקין בנאומו "סיפור הגבורה שלה אליו נחשפתי לפני כשנתיים הוא בדיוק האתוס עליו נכון לחנך חיילים. יוזמה, נחישות, חתירה לביצוע ואכפתיות רבה".

פרופ' ברכה ליכטנברג אטינגר מקבלת מדליית הוקרה ממפקד חיל האוויר, האלוף עמיקם נורקין, 2020

בנאומה בטקס אמרה פרופ' ליכטנברג כי "כל אדם וכל אישה יכולה לבחור לפסוע בדרך שלא הועידו לה, לעמוד על מקומה, לברוא כוחות בתוכה ולהוביל. את הסמכות נטלתי על עצמי נגד כל היגיון בשם קדושת חיי האדם. אבל כשהתחלתי להוביל את כוחות החילוץ והפינוי, בלב הכאוס, כל מי שדיברתי איתו – מהטייסים ועד פקידות המבצעים והמכונאים – כולם עשו את הכמעט בלתי אפשרי עם כל הנשמה, ואני לוקחת את המדליה הזאת גם בשמם, הם רבים מדי מכדי להגיד את שמם".

162 מאנשי אח"י אילת חולצו מהמים, ביניהם 37 הרוגים ו-91 פצועים. עשרה מהפצועים נפטרו בהמשך מפצעיהם. מ-199 החיילים שהיו בספינה, שרדו 152. לאחר שהספינה שקעה, הניצולים, רבים מהם פצועים, שהו במשך שעות במים מלאי זפת, תוך חשש מתמיד מירי מצרי נוסף ומנפילה בשבי. בשל אופי הפציעות של הניצולים – ובייחוד אלו שסבלו מכוויות או מפגיעות פנימיות – מהירות החילוץ הייתה קריטית להצלת חייהם. למרות שאנשים רבים לקחו חלק במבצע החילוץ, אין חולק שהערנות של רב"ט ברכה ליכטנברג, תעוזתה ויכולת הארגון והניהול שהפגינה, חסכו זמן יקר והצילו את חייהם של רבים מניצולי אח"י אילת.

"הלילה בו פיקדתי על חיל-האוויר"

אורן האס הוא סגן אלוף במילואים, לשעבר מפקד גדוד האיכון של חיל התותחנים וראש ענף תורת לחימה בזרוע היבשה, יועץ ארגוני וחוקר עצמאי בתחומי היסטוריה צבאית ותורת לחימה