"הטבח בטנטורה" – היסטוריה מושתקת או פייק ניוז?

במהלך חודש ינואר פרסם עיתון "הארץ" כתבה שנועדה לקדם סרט תיעודי הטוען שבכפר טנטורה נערך במאי 1948 טבח שבו נהרגו כ-200 תושבים. מחבר הכתבה, ד"ר אדם רז, הציג עצמו בסופה כיועץ המדעי לסרט וליוצרו הבמאי אלון שוורץ ("הארץ", 19.01). עם זאת, מדובר בסרט מניפולטיבי שנועד להשפיע על מי שאינו בקי בחומר ההיסטורי, ברוח התקופה ובמתודולוגיה של מקצוע ההיסטוריה.

הסרט נשען במידה לא מבוטלת על עבודת מוסמך של תדי כ"ץ שהוגשה לאוניברסיטת חיפה ושקיבלה את הציון הנדיר 97. כ"ץ נתבע בזמנו לדין על ידי ותיקי החטיבה, ולאחר שנחקר בבית המשפט על האופן בו גבה את עדויותיו והשתמש בהן בכתיבת העבודה התברר שמדובר ברשלנות הגובלת בזיוף. הוא התנצל וחזר בו מהאשמותיו ואחר כך ביקש בלחץ תומכיו שקיוו לקיים את "משפט הנכבה" לחזור בו מהתנצלותו ונדחה על ידי בית המשפט העליון. בעקבות המשפט בוטלה העבודה על ידי האוניברסיטה לאחר שוועדה שהורכבה מחמישה פרופסורים מן החוגים לתולדות המזרח התיכון ולשפה וספרות ערבית מצאה בה פגמים רבים ולא נמצא ביסוס ראוי לטענותיו ולקביעותיו של המחבר. לאחר שהגיש כעבור זמן עבודה מתוקנת שנפסלה אף היא על ידי חמישה קוראים, הפעם מחוץ לאוניברסיטת חיפה, כ"ץ קיבל תואר שני במסלול ב', ללא עבודת גמר (כל החומר התיעודי, המשפטי, העיתונאי והפולמי מן השנים 1998–2002 הנוגע לפרשה זו ולפולמוס בעקבותיה מרוכז באתר של אוניברסיטת בן גוריון. מכיוון שהעבודה נפסלה והורדה ממדפי הספרייה, אין אפשרות להפנות אליה).

לרשות יוצרי הסרט עמד חומר רב, גם כזה שנתגלה לאחר עבודתו של כ"ץ, אך הם בחרו להתעלם מרובו, והשתמשו במעט שנראה להם תומך בעמדתם. אם במוקד השיח הציבורי לפני עשרים שנה עמדו העדויות שאסף כ"ץ, עכשיו עומדות במוקד הרעש העצמות שכביכול או לא כביכול טמונות מתחת למגרש החניה של חוף דור.

נשאלת השאלה מה באמת קרה בכפר טנטורה בליל 22-23 במאי 1948? שבוע לאחר פלישת צבאות ערב ב-15 במאי 1948, כבשה חטיבת אלכסנדרוני את הכפר טנטורה כדי לנתק את שאר הכפרים הערבים במובלעת הכרמל (אג'זם [כרם מהר"ל], עין רזאל [עין איילה] וג'בע [גבע הכרמל] מגישה לחוף הים ולבודדם. במאמר נוסף המפורסם בבמה זו הבאתי תיאור מתורגם מערבית של מהלך הקרב על פי ספרו של יחיא מחמוד אל-יחיא, בן טנטורה החי בקַבּוּן שליד דמשק. המחבר היה פקיד בית המשפט בחיפה ולא נכח בכפר בעת כיבושו, אלא אסף עדויות מחבריו הפליטים בעת שהותם בסוריה (יחיא מחמוד אל-יחיא, טנטורה: כפר שהושמד על ידי הכיבוש הציוני [يحيى محمود اليحيى, الطنطورة: قرية دمرها الاحتلال الصهيوني]).

אל-יחיא כתב את ספרו על תולדות הכפר בכלל וייחד פרק לתיאור הקרב, בלי להזכיר שום "טבח". בניגוד לכ"ץ, שכל קרבנותיו היו ונותרו אלמונים בני בלי שמות, אל-יחיא הוסיף בנספח את רשימת שמות החללים והפצועים. הדברים אינם תואמים, כמובן, את אובססיית הטבח ולכן לא תמצאו לספר אזכור כלשהו בסרט או בכתבה. על הספר נודע לי מסטודנט ערבי שלי, שגם שלח את חברו לרכוש אותו בעמאן ודאג לתרגמו עבורי. כאמור, אני מביא את סיפורו במאמר נלווה בהשמטת דברי הלל ושבח שאינם רלבנטיים ל"טבח" – שאינו נזכר כלל בטקסט.

מן הצד היהודי, קיים דו"ח בן הזמן, שנכתב מיד לאחר כיבוש הכפר ומתאר את שהתרחש בו, ובכלל זה ביזת הרכוש ושיחות מחבר הדו"ח עם נכבדי הכפר ועם מפקדי הכוח שכבש אותו. הדו"ח שבהיותו בן הזמן אמין הרבה יותר מעדויות כעבור 50 שנה, סותר את העלילה כאילו בוצע במקום טבח, ולכן הס מלהזכיר אותו בסרט. מחברו, יעקב אפשטיין ("יעקב המוכתר") מזיכרון יעקב, נאמן הוועדה האזורית לטיפול ברכוש הנטוש, שכ"ץ מציין כי הוא זה שהפסיק את הטבח-כביכול, הגיע לטנטורה השכם בבוקר שלמחרת הקרב הלילי. בדו"ח שכתב כעבור ימים אחדים על האירועים בכפר תיאר את שראה:

"מצאתי את רוב הגברים יושבים בשתי שורות פנים-אל-פנים. כל יתר בני המשפחות, נשים וילדים על שפת הים מול הכפר ומחכים לגורלם, וזה אחרי לילה של מלחמה גדולה. ראיתי את המפקד, אשר ביקש ממני באשר אני בן המקום, לעבור בין השורות ולזהות את כל הערבים ולראות אם אין ביניהם זרים וכך היה: עברתי בין השורות ולא מצאתי זרים. בהזדמנות זו פניתי אל המפקד ושאלתי אותו מה גורלם של הגברים, והוא אמר כי הם שבויי מלחמה אשר אותם אנחנו נעביר למחנה שבויים".

כמה עדים ערבים סיפרו לכ"ץ כי אפשטיין הוא שהציל אותם או את בני משפחתם. בדיקה מדוקדקת של דבריהם מראה שכוונתם הייתה להצלה משבי ולא מהרג. הגברים תושבי טנטורה אכן נכלאו במחנה שבויים ואילו הנשים, הילדים והקשישים הועברו לכפר הסמוך פוריידיס. על פי הדו"ח של אפשטיין, היה זה הוא שיזם את העברתם:

"שאלתי אותו [את המפקד] מה יהיה גורלם של כל המשפחות אשר יושבים מול הים. הוא ענה לי... שהם יישארו בכפר... אז פניתי אליו ואמרתי לו: ראה, היו לנו הרבה הרוגים ובאם הם יישארו בכפר יחד עם אנשי ההגנה אשר להם חברים שנהרגו – יכול להיות הלילה מעשה נקמנות, ואני הייתי מייעץ לא להשאיר אותם במצב זה בכפר... אני מוכן להעביר אותם לכפר פרדיס בתנאי שייתן לי איזה מכונית לתפקיד הזה. המפקד לא היסס הרבה... ואני קיבלתי רשות" (רשימות בכתב-יד של אפשטיין על כיבוש טנטורה, מתוך הארכיון לתולדות זיכרון יעקב, תיק אפשטיין).

טנטורה היה הכפר הגדול הראשון שנכבש על אוכלוסייתו לאחר הפלישה, ועדיין לא היו כללים וניסיון בהתמודדות עם מצב כזה. בין הגברים שהועברו למכלאת שבויים הוחדרו מסתערבים שנועדו לדובב את השבויים ולהוציא מהם מידע שיוכל לסייע בחקירתם ולהביא לגילוי נשק שהוסתר בכפר. בסוף יוני דיווחה יחידת המסתערבים לארגון ש"י על בית בטנטורה שבו היה מחסן הנשק המרכזי של הכפר והמליצה לערוך בו חיפוש מדוקדק שמא נותר בו נשק. מלבד זה העבירו המסתערבים רשימה של 43 "פעילים" – כלומר אנשים שהשתתפו בפעולות נגד היהודים – מבני הכפר ששמותיהם הוזכרו על ידי השבויים (מכתב השחר אל טנא/ע מ-29 ביוני 1948).

"המחלקה לענייני ערבים" – היא הוועדה האזורית לטיפול ברכוש הנטוש, שאפשטיין ייצג אותה בטנטורה – התלוננה במטכ"ל על מעשי ביזה והשחתת רכוש שאירעו בכפר לאחר הקרב. בעקבות התלונה נזף סגן הרמטכ"ל, צבי איילון, בחטיבת אלכסנדרוני. הוא נענה על ידי קצין המבצעים החטיבתי שאכן בהתלהבות הניצחון נגרמו בטנטורה נזקים לרכוש, אך ההתפרעות הופסקה בהתערבות המפקדים (מכתב "בועז" [צבי איילון] אל אלכסנדרוני מ-1 ביוני 1948; תשובת שמחה וילניץ מ-12 ביוני 1948).

לאחר שהמשפחות הועברו מטנטורה לפוריידיס התברר כי בגלל שאין הן בחזקת שבויי מלחמה – אין מי שידאג להן. המצרכים שהובאו לכלכלתן מן הכפר הכבוש אזלו תוך ימים אחדים. שר המיעוטים בכור-שלום שטרית פנה אפוא אל דוד בן-גוריון וביקש הנחיות: האם להשאירם בפוריידיס או להעבירם באמצעות הצלב האדום אל השטח המוחזק בידי חיל המשלוח העיראקי בשומרון. במידה ויוחלט להשאירם, תבע שטרית תקציב לכלכלתם. הוא גם ציין כי ההחלטה על פליטי טנטורה תשמש תקדים לנוהג במקרים הבאים. תשובתו של בן-גוריון לא נמצאה, אך אנשי טנטורה לא נשארו בפוריידיס. הם הועברו לידי העיראקים בוואדי ערה ומשם הגיעו אל מחנה הפליטים בטול כרם. שטרית אמנם כתב על 500 פליטים מטנטורה שהועברו לפוריידיס, אך התמונה שבידיו לא הייתה מלאה ומספרם היה כפול מזה ויותר (מכתב שטרית אל בן-גוריון מ-31 במאי 1948; סיכום יומי של ידיעות טנא/ע מ-9 ביוני 1948).

לפי הדו"ח של אפשטיין, אנשי טנטורה עצמם ביקשו לעבור לטול כרם מיד לאחר הקרב, עוד בטרם הועברו לפוריידיס. לאחר מכן, בעת היותם בפוריידיס, הם ביקשו לשוב לכפרם, ואם הדבר אינו אפשרי – לצאת לאחת הארצות השכנות בסיוע הצלב האדום. נכבדי פוריידיס הצטרפו לבקשת אנשי טנטורה בנימוק שאינם יכולים לשאת בהוצאות כלכלתם של האורחים. ב-18 ביוני הגיעו אפוא לפוריידיס אנשי הצלב האדום, בלוויית שמשון משבץ – היועץ לענייני ערבים ונציג משרד המיעוטים במרחב אלכסנדרוני – והעבירו מן הכפר 1,086 מתושבי טנטורה, שנמסרו לידי הצבא העיראקי ושוכנו על ידו בעיירה טול כרם (ICRC, The International Red Cross in Palestine, Geneva, July 1948).

הגברים תושבי טנטורה הועברו למכלאת שבויים בכפר אום-ח'לד ליד נתניה ומשם פוזרו בין מחנות השבויים בגלילות, בתל-ליטווינסקי (תל השומר) ובסרפנד (צריפין). לאחר שרוב הנשים, הילדים והקשישים עברו לטול כרם שוחררו מן השבי גברים ונערים רבים בתנאי שיחצו את הקווים ויצטרפו למשפחותיהם שמעבר לקו החזית. אלה שמשפחותיהם נותרו בפוריידיס שוחררו חודשים אחדים מאוחר יותר ורובם הצטרפו למשפחות ונשארו לחיות בכפר הזה. השאר שוחררו לטול כרם במסגרת חילופי השבויים לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק. רבים מאלה שהגיעו למחנה הפליטים בטול כרם המשיכו לאחר המלחמה לסוריה וחיים במחנה אל-ירמוכ ובקַבּוּן (הלל כהן, הנפקדים הנוכחים: הפליטים הפלסטינים בישראל מאז 1948; יחיא מחמוד אל-יחיא, טנטורה: כפר שהושמד על ידי הכיבוש הציוני).

כ"ץ טען בעבודתו כי בקרב לכיבוש הכפר ובטבח שנערך לאחריו נהרגו בין 200 ל-250 מבני הכפר. מן הדו"ח של אפשטיין עולה בבירור שלא התרחש בכפר כל טבח מעבר לקרב הלילי שהתנהל בו. פליטי טנטורה גם לא התלוננו על טבח באוזני אנשי הצלב האדום שהעבירום לידי העיראקים או באוזני העיראקים עצמם. רדיו רמאללה שידר ב-22 ביוני – חודש לאחר כיבוש הכפר – סיפור מפי "אישה ערביה שברחה מטנטורה" ולפיו היהודים אונסים נשים ערביות, הורסים בתים ומחריבים את המקום. עזמי נששיבי, מנהל התחנה, ודאי היה כולל בתעמולה שלו גם את הטבח אילו התרחש (מכתב אפשטיין אל משרד המיעוטים מ-21 ביוני 1948, הארכיון לתולדות זיכרון יעקב, תיק אפשטיין. דבר ההעברה פורסם באותו היום בשידורי תחנות הרדיו הערביות רמאללה והמזרח הקרוב, וראו הסקירה "ארץ-ישראל בשידורים הערביים" מ-22-21 ביוני 1948).

שבועות אחדים לאחר שהגיעו לטול כרם והשתכנו בה החלו פליטי טנטורה להפיץ שמועות זוועה על מעשי רצח של נשים וילדים שאירעו בכפרם. סיפוריהם נועדו לעורר אהדה ולהצדיק את נוכחותם בטול כרם, שהייתה לטורח ולמעמסה על תושבי המקום המרוששים. פעם נוספת עלה הסיפור שנה ויותר לאחר תום המלחמה. בספרו הנכבה של פלסטין הביא נימר אל-ח'טיב את הסיפור הבא מפי תושב טנטורה מרואן אל-יחיא:

"עבדתי בחיפה ולאחר נפילתה חזרתי לכפרי, טנטורה, שם נולדתי... בלילה שבין ה-22 ל-23 במאי תקפו היהודים משלושה כיוונים ועלו בסירות מן הים. נאבקנו ברחובות ובבתים. בבוקר היו גופות בכל מקום. לעולם לא אשכח את היום הזה, כל חיי. היהודים כינסו את כל הנשים והילדים במקום בו השליכו את הגופות כדי שיראו את בעליהן המתים, אבותיהם ואחיהם במטרה להפחידם, אולם הם נותרו שלווים.

הם כינסו את הגברים במקום אחר, חילקו אותם לקבוצות וירו בהם למוות. כששמעו הנשים את היריות, הן שאלו את השומר היהודי לפשר הדבר. "אנו נוקמים את מתינו" הוא השיב להן. קצין אחד בחר 40 גברים ולקח אותם לכיכר הכפר. בקבוצות של 4 הם נלקחו הצידה. ירו באחד והורו לשלושת האחרים לשאת את גופתו לבור גדול. אחר כך ירו בעוד אחד והשניים הנותרים היו צריכים להשליך את גופתו לבור וכך הלאה" (נימר אל-ח'טיב, הנכבה של פלסטין [محمد نمر الخطيب, احداث النكبة: او نكبة فلسطين]).

בהמשך סיפורו תיאר מרואן אל-יחיא את החיים במחנות השבויים שבהם שהה עד קיץ 1949 ואותם כינה "מחנות ריכוז ועבודת כפייה". לדמשק הוא הגיע לאחר שחרור השבויים, כלומר בסתיו 1949 או בתחילת 1950. מתיאורו את אירועי טנטורה עולה שלא היה עד ראייה להם ואפילו לא עד שמיעה לחילופי הדברים שהביא, אלא קלט את הסיפורים מאוחר יותר במחנה השבויים או לאחר השחרור.

נימר אל-ח'טיב מביא בספרו לא מעט סיפורי אימים חסרי בסיס, כמו סיפור טביעתם של מאות מן הנמלטים מחיפה במימי המפרץ, וסיפורו על טנטורה הוא עוד אחד מאלה. הסיפורים של בני הכפר ששהו בהמשך המלחמה בטול כרם על מעשי האכזריות שכביכול בוצעו בכפרם כמו סיפורו של מרואן אל-יחיא התקבלו באי-אמון ובמשך חמישים שנה לא נכנסו לפנתאון הפלסטיני של מעשי טבח עד שהופצה העבודה של כ"ץ.

ד"ר רז מביא בכתבה בהארץ מסמך המופיע גם בסרט ובו מדווח "מ"כ טנטורה" ל-"מפקד החבל" כי בדק את קבר האחים ומצא שהכול בסדר. רז טוען כי זו הוכחה לקיומו של קבר אחים של קרבנות "הטבח" בטנטורה. המסמך נכתב 17 יום אחרי שלוחמי אלכסנדרוני עזבו את המקום, והוחלפו על-ידי אנשי חי"מ מבוגרים שהוצבו בכפר כחיל מצב (חבל הוא שם מסגרת זוטרה של החי"מ, וככל הנראה החבל המדובר הוא המושבה זיכרון יעקב). קבר האחים שמדובר עליו במסמך הוא ככל הנראה של 52 הלוחמים בני הכפר. כמקובל אז, הם נאספו ונקברו יחדיו אחרי הקרב על ידי אנשי החי"מ שהוצבו במקום.

כ"ץ טען בעבודתו כי " על פי כל המקורות היו בטנטורה 1,700 תושבים". 1,700 היה הממוצע בין מספרים שונים שסיפרו לו עדיו הערבים ונעו בין 1400 ל-2000. כמובן שאיש מן העדים לא ספר את התושבים. על פי נתוני רשימת הכפרים הערביים בארץ-ישראל מאוקטובר 1947 שמבוססים על סקר הכפרים המנדטורי משנת 1946 ושמקובלים כהערכה המדויקת ביותר של מספר התושבים בכל מקום על סף המלחמה, מנה הכפר טנטורה 1,490 נפש, עשרים מהם נוצרים (רשימת הכפרים הערביים בארץ-ישראל, תשרי תש"ח). מעדויות שונות עולה כי לא כל תושבי הכפר נמצאו בו בעת הכיבוש, והיו בכפר גם שוהים אחדים מכפרים סמוכים המקזזים את מספר החסרים מתושביו (יחיא מחמוד אל-יחיא מזכיר אחדים כאלה ברשימת החללים שלו ומציין את היותם בני כפרים אחרים בסביבה). כאמור, 1,086 מן התושבים הועברו באמצעות הצלב האדום לידי העיראקים. על פי דו"ח מאוקטובר 1948 נותרו בפוריידיס 170 פליטים מטנטורה. קרוב ל-200 גברים נשלחו למכלאת השבויים, ומקצתם שוחררו כעבור זמן קצר והצטרפו למשפחותיהם בטול כרם (אך לא בפוריידיס). על פי כל העדויות למעט אחת לא היו בטנטורה "זרים" או "סורים", כלומר לוחמים של צבא השחרור, ומכאן שמספר ההרוגים מקרב בני הכפר היה כחמישים, כפי שמנה אותם ברשימתו יחיא מחמוד אל-יחיא, והם נהרגו במהלך הקרב לכיבושו. כ"ץ המציא 200 איש שלא היו ולא נבראו, ואחר כך הרג אותם בהבל פיו או בפליטת קולמוסו. לזה קורא פטרונו, פרופ' אילן פפה, "מחקר חדשני המציע, לראשונה, מסגרת אנליטית לחקר מלחמת העצמאות" (אילן פפה, "פרשות כ"ץ וטנטורה: היסטוריה, היסטוריוגרפיה, משפט ואקדמיה").

יש לנו אפוא מצד אחד טענה הנסמכת על זיכרונות בני חמישים שנה של ערבים ויהודים בני 70 ומעלה, גיל שבו כל מי שהגיע אליו (כולל אני) יודע עד כמה הזיכרון יכול להטעות ומטעה גם בתום לב, שלא לדבר על מניפולציות הנעשות בו בכוונה כפי שעשה כ"ץ. על בעיות התיעוד בעל פה וההסתמכות על הזיכרון כתבתי במקום אחר ואין בכוונתי לחזור על הדברים כאן (יואב גלבר, היסטוריה, זיכרון ותעמולה: הדיסציפלינה ההיסטורית בארץ ובעולם). יש רזולוציות של מיקרו היסטוריה או של חברות חסרות כתב שבהם אין ברירה אלא להזדקק למסורת ולפולקלור המבוססים על זיכרון, אבל אז יש לעשות זאת מתוך מודעות למגבלותיו ולא מתוך האדרתו, כפי שעשו כ"ץ ונערי המקהלה מאחוריו עד לסרט היומרני ולכתבה של ד"ר רז בהארץ. קודם כול יש לבדוק את נגישות העד: האם הוא עד עשייה (שותף למעשה), עד ראייה, עד שמיעה או עד שמועה. בדיקות כאלו לא נעשו על ידם ורוב העדים הם עדי שמיעה ושמועה. בשנת 1989 אימצה האגודה ההיסטורית האמריקאית מסמך של כללים מחייבים בגביית עדויות שכ"ץ התעלם מהם לגמרי ושפפה המציא אידיאולוגיה שלמה שמגבה את התעלמותו. כל התיעוד שעליו נסמכת העבודה הוא מוכוון מטרה: להראות שהיה טבח שהוסתר במשך עשרות שנים. יחד עם זה אין בעדויות שם של קרבן אחד מתוך ה-200 חללים שכ"ץ טוען להם והדבר אומר דרשני.

מן הצד האחר, יש לנו תיעוד בן הזמן, ללא החשבונות והאג'נדות של כ"ץ ועדיו, שמתאר תמונה שונה לגמרי, של קרב שאולי אירעו בו מעשים חריגים יחידים ונהרגו בו 52 ערבים ו-14 יהודים, ושל השתלשלות העניינים בעקבותיו ונדודיהם של התושבים. יש לנו ספר המבוסס על תיעוד בעל פה מאוחר שמונה את החללים הערבים בשמותיהם ומספר על קרב ואינו מזכיר במילה טבח, ויש לנו סטטיסטיקות מתועדות בנות הזמן, לאו דווקא ישראליות אלא גם בריטיות ושל הצלב האדום, שמסקנתן ברורה: 200 הקרבנות הם המצאה. כל מי שאמת ועובדות חשובות לו יעדיף את התיעוד בן הזמן הזה על סיפורי העדים לפני עשרים שנה, קל וחומר היום, ועל פני הטענות לעצמות וקברי אחים שאם בכלל הם קיימים, הם של חללי הקרב הערבים.

יש אנשים שמעדיפים לעצום את עיניהם מול העובדות ולדבוק בגרסתו של כ"ץ. הם ממהרים להאמין, פעם לעבודתו, ופעם לגרסה השקרית והמניפולטיבית של הסרט. ביסוד העניין הם מאמינים בתיאוריית קונספירציה לפיה מאז ומתמיד מדינת ישראל מעלימה בשיטתיות מעשים שליליים של צה"ל. לתיאוריה הזו חיסרון משותף עם כל תורות הקונספירציה האחרות בעולם: היא מייחסת לאנשים ולמוסדות הרבה יותר חוכמה מכפי שיש להם באמת. לא הייתה שום שיטה או הוראה, וכל המעשים החריגים מהסוג הזה שנעשו במלחמת העצמאות וגם במלחמות אחריה יצאו לאוויר העולם לפחות מאז סוף שנות השמונים (חלקם עוד קודם לכן) בספריו של בני מוריס, באלה שלי ובנוספים. נכון שתעודות יחידות שנוגעות למעשים האלה עדיין אינן נגישות מסיבות שונות. פרשת "הטבח" בטנטורה אינה כלולה בהם לא משום שהוסתרה יותר מאחרות, אלא משום שלא הייתה, ועד לעבודתו של כ"ץ היא לא הייתה כלולה גם בפנתיאון הקורבנות הפלסטינית ולא בכדי.

יואב גלבר הוא פרופ' אמריטוס באוניברסיטת חיפה, עוסק בהיסטוריה צבאית, מדינית וחברתית של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל