פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "כוחה של חרטה" מאת דניאל ה. פינק

פרק שני

מהו הדבר הזה שנקרא חרטה?

בהתחשב בכך שמאוד קל לזהות מתי אנו חווים חרטה, הרגש עצמו מורכב וקשה להגדרה. מדענים, תיאולוגים, משוררים ורופאים – כולם ניסו. זו "התחושה הלא נעימה שאנשים נוהגים לקשר עם פעולה או הימנעות מפעולה שהובילה להשתלשלות עניינים לא רצויה," אומרים פסיכותרפיסטים. "חרטה נובעת מההשוואה בין מה שקרה למה שהיה יכול לקרות אילו קיבלנו החלטה שונה," אומרים תיאורטיקנים של ניהול. זוהי "תחושה של חוסר נעימות הקשורה למחשבות על העבר ואיתה זיהוי המושא והכרזה על נטייה להתנהג באופן מסוים בעתיד," אומרים הפילוסופים.

ההגדרה המדויקת מאוד לא ברורה, ויש לכך סיבה: במקום לחשוב על חרטה כמשהו מוגדר, כדאי לחשוב עליה כתהליך.

לנסוע בזמן ולספר סיפורים

התהליך הזה מתחיל עם שתי יכולות – שתי מיומנויות ייחודיות של המוח האנושי. אנחנו יכולים לחזור לעבר ולבקר את העתיד בכוח המחשבה. ונוסף לכך, אנחנו יכולים לספר על משהו שמעולם לא התרחש. בני האדם הם גם נוסעים מנוסים בזמן וגם מספרי סיפורים מיומנים. שתי המיומנויות הללו יחדיו מרכיבות את היכולת הקוגניטיבית המייצרת חרטה.

חשבו על כך בהקשר של סיפור החרטה המובא להלן, סיפור אחד מתוך אלפים אשר הוגשו לסקר החרטה העולמי:

הלוואי שהייתי הולכת בעקבות התשוקה שלי ומסיימת את התואר האקדמי בתחום העניין שלי, במקום להיכנע לרצונות של אבי ולפרוש מהתוכנית. החיים שלי היו נמצאים במסלול אחר עכשיו. הם היו יותר מספקים, משביעי רצון, והיו מעניקים לי תחושת הישגיות גדולה יותר.

במספר מילים לא רב, האישה הזו בת ה-52 מווירג'יניה, מדגימה את המהירות שבה התהליך המוחי הזה מתרחש. בשל חוסר שביעות רצון מההווה, היא חוזרת לעבר במחשבתה – לעשורים קודם לכן, לשנותיה כאישה צעירה המנסה להחליט על מסלול לימודי ומקצועי. כאשר היא מגיעה לעבר, היא מבטלת את מה שאכן התרחש – כניעה לרצונות של אביה – ובמקם זה מתארת מציאות חלופית: היא נרשמת ללימודי התואר שהיא מעדיפה. לאחר מכן היא קופצת חזרה לתוך מכונת הזמן ודוהרת חזרה קדימה. כיוון שהיא עיצבה מחדש את העבר, היא מגיעה להווה אחר לחלוטין מזה שעזבה לפני מספר רגעים. במציאות החדשה הזו היא מסופקת, מרוצה מחייה וחווה תחושת הישגיות.

השילוב הזה של מסע בזמן ושל היכולת לבנות סיפור הוא כוח על-אנושי. קשה לחשוב על יצור אחר שמסוגל לפעולה מחשבתית כה מורכבת, בדיוק כפי שקשה לדמיין מדוזה כותבת סונטה או דביבון מחווט נורה.

לעומת זאת, אנחנו משתמשים בכוח-העל הזה ללא שום קושי. היכולת הזו כה מושרשת במוח האנושי, והיחידים שלא מסוגלים לכך הם ילדים שמוחם טרם התפתח במלואו ובגירים שמוחם נפגם עקב מחלה או פציעה.

לדוגמה, במהלכו של מחקר, הפסיכולוגים ההתפתחותיים רוברט גוּטנטג וג'ניפר פרל הקריאו סיפור מסוים לקבוצת ילדים:

שני ילדים, בוב ודייוויד, גרים אחד ליד השני וכל בוקר רוכבים יחדיו לבית הספר על אופניים. כדי להגיע לבית הספר, הילדים נוסעים בדרך המקיפה אגם. ניתן לרכוב מהצד הימני או מהצד השמאלי של האגם. שתי הדרכים שוות באורכן ונוחות באותה מידה לרכיבה. כל בוקר, בוב רוכב בשביל המקיף את האגם מימין. כל בוקר, דייוויד רוכב בשביל המקיף את האגם משמאל.

בוקר אחד, בוב כהרגלו רוכב מימין לאגם. הוא מגלה שבמהלך הלילה נפל עץ וחסם את השביל. בוב מתנגש בגזע העץ, נופל מהאופניים, פוצע את עצמו ומאחר לבית הספר. השביל השמאלי נותר פתוח לרכיבה.

באותו בוקר, דייוויד שתמיד רוכב בשביל השמאלי, מחליט לרכוב דרך השביל הימני. דייוויד גם כן נתקע בגזע העץ, נזרק מהאופניים שלו, נפצע ומאחר לבית הספר.

לאחר מכן, החוקרים שאלו את הילדים, "מי מהילדים יתעצבן יותר מכך שבאותו בוקר הוא רכב בשביל מימין לאגם?" בוב, שרוכב בשביל הימני בכל בוקר, או דייוויד, שבדרך כלל רוכב דרך השביל השמאלי, אך באותו בוקר החליט לרכוב מימין לאגם? או, האם הם ירגישו אותו הדבר?

הילדים בני השבע "התנהגו באופן דומה למבוגרים והבינו את החרטה," כותבים גוטנטג ופרל. 76 אחוז מהילדים הבינו שדייוויד ירגיש יותר גרוע. לעומתם, הילדים בני החמש הפגינו הבנה פחותה במושג החרטה. כשלושה רבעים מהם אמרו שהבנים ירגישו אותו הדבר. למוח צעיר נדרשות כמה שנים כדי לרכוש את הכוח והמיומנות השכלית המורכבת – להתנדנד בין עבר להווה ובין מציאות לדמיון – הדרושה לחרטה. מסיבה זו, רוב הילדים לא מתחילים להבין חרטה לפני גיל שש. עד גיל שמונה, הם כבר מפתחים את היכולת לצפות חרטה. עד גיל הנעורים, מיומנויות המחשבה ההכרחיות לחרטה התפתחו במלואן. היכולת להרגיש חרטה הוא סימן למוח בריא ומפותח.

החרטה מהותית להתפתחות שלנו ונחוצה לתפקוד תקין, ולכן חוסר היכולת לחוש חרטה, אצל בגירים, עלול להצביע על בעיה מאוד רצינית. מחקר חשוב שנערך ב-2004 מבהיר נקודה זו. קבוצת מדענים קוגניטיביים ארגנו משחק הימורים שהמשתתפים בו התבקשו לבחור לסובב רולטה אחת מתוך שתי רולטות ממוחשבות שהוצגו בפניהם. כל אחד מהמשתתפים היה עשוי להרוויח או להפסיד כסף. כאשר משתתפים סובבו גלגל והפסידו כסף, הם הרגישו רע. לא מפתיע. אבל כשהבינו שאילו בחרו ברולטה השנייה היו מרוויחים כסף, הם הרגישו ממש רע. הם חוו חרטה.

עם זאת, אנשים מסוימים – אנשים שיש להם פגיעה בקליפת המוח הארובתית-מצחית – לא הרגישו רע כשגילו שבחירה אחרת שלהם היתה מביאה לתוצאה טובה יותר. "הם לא הרגישו שום רגש של חרטה," כתבה הנוירולוגית נטלי קמילה עם שותפיה בכתב העת המדעי Science. "מטופלים אלו לא קולטים את מושג החרטה." במילים אחרות, חוסר היכולת לחוש חרטה – במידה מסוימת, האידיאל שמקדמים תומכי פילוסופיית החיים ללא חרטה – לא היה יתרון. זה היה סימפטום של נזק מוחי.

על פי נוירולוגים, חוסר היכולת לחוש חרטה מאפיין גם מחלות מוח אחרות. כמה ניסויים מציגים בפני משתתפי הניסוי את המבחן הפשוט הבא:

מריה לקתה בקלקול קיבה אחרי שאכלה במסעדה שהיא אוכלת בה לעתים קרובות. אנה לקתה בקלקול קיבה אחרי ביקור במסעדה שהיא לא אכלה בה מעולם. מי מתחרטת יותר על בחירת המסעדה שעשתה?

רוב האנשים הבריאים ידעו מיד שהתשובה היא אנה. אבל עבור אנשים הסובלים ממחלת הנטינגטון, מחלת מוח ניוונית תורשתית, התשובה לא ברורה כלל. הם מנחשים; פעמים רבות, הם עונים את התשובה הנכונה במקרה. המצב דומה בקרב אנשים שסובלים מפרקינסון. גם הם מתקשים להסיק את המסקנה שאצל אנשים בריאים נובעת מתחושה פנימית בסיסית. התופעה הרסנית במיוחד בקרב אנשים הסובלים מסכיזופרניה. המחלה הזו פוגעת ביכולות המחשבה שתיארתי, מה שמפריע לתהליכי הסקת מסקנות תקינים ופוגם ביכולת להבין או לחוות חרטה. הפרעות אלו רווחות במחלות פסיכיאטריות ונוירולוגית רבות, ומסיבה זו רופאים מנצלים אותן כדי לזהות בעיות עמוקות יותר. בקיצור, אנשים שלא חווים חרטה הם לא בדיוק דוגמה למוח בריא. לרוב, אלה אנשים שסובלים ממחלה רצינית.

צמד היכולות לטייל בזמן ולכתוב מחדש את חוויות העבר מתניע את תהליכי החרטה. אבל התהליך לא מושלם ללא שני שלבים נוספים שמבדילים חרטה מרגשות שליליים אחרים.

ראשית, יש לנו יכולת להשוות. חשבו שוב על האישה בת ה-52 מהסקר שמתחרטת על כך שלא הגשימה את חלומה ללמוד באקדמיה, ושבמקום זאת ריצתה את אביה. הניחו שהיא לא מאושרת רק משום שהסיטואציה הנוכחית שלה אומללה. זה כשלעצמו לא מספיק כדי להתניע תהליכי חרטה. אלו רגשות עצב, מלנכוליה, או ייאוש. רגשות כאלה הופכים לחרטה רק לאחר שהאישה עולה על מכונת הזמן, מבטלת את העבר ואז משווה את מצבה הנוכחי למה שהיה עשוי להיות. ההשוואה נמצאת בבסיס החרטה.

שנית, אנחנו יודעים להעריך אשמה. רגש החרטה מפנה את האשמה אלינו, לא אל מישהו אחר. במחקרנו המשפיע גילינו שכ-95 אחוז מהחרטות שאנשים שיתפו עמנו היו קשורות לנסיבות שהם עצמם שלטו בהן ולא לנסיבות חיצוניות. חשבו שוב על האישה מווירג'יניה. היא משווה את מצבה הנוכחי למצב מדומיין במציאות אלטרנטיבית ומגלה שהמציאות הנוכחית שווה פחות. הצעד ההשוואתי הכרחי אבל הוא לא מספיק. הסיבה שמוליכה אותה לממלכת החרטה היא שהמציאות האלטרנטיבית לא קיימת: ההחלטות שלה והמעשים שלה. היא הסיבה לסבל שלה. זה הופך את רגש החרטה למשהו שונה – והרבה יותר מטריד – מסתם רגש שלילי כמו אכזבה. לדוגמה, אני עשוי לחוש אכזבה כשקבוצת הכדורסל העירונית שלי, וושינגטון ויזארדס, מפסידה בגמר NBA. אך כיוון שאני לא מאמן או מנהל את הקבוצה, אני לא אחראי על ההפסד ולכן איני יכול להרגיש חרטה. אין לי אלא להתאכזב ולחכות לעונה הבאה. או חשבו על דוגמה שניתנה על ידי ג'נט לנדמן, פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת מישיגן שכתבה רבות על חרטה. יום אחד, ילדה מאבדת שן שלישית. לפני שהיא הולכת לישון, היא מניחה את השן מתחת לכרית. בבוקר למחרת היא מגלה שפיית השיניים שכחה להחליף את השן במתנה. הילדה חשה אכזבה. אך אלה הם "הוריה אשר מתחרטים על הטעות."

לפנינו שתי מיומנויות המפרידות בני אדם מחיות אחרות, ואשר בעקבותיהן מתרחשים שני שלבים המפרידים את החרטה מרגשות שליליים אחרים. זה התהליך המפיק את הרגש הכה כואב וייחודי לאדם. אף על פי שזה נשמע מורכב, התהליך עצמו מתרחש עם מעט תשומת לב ואפילו פחות מאמץ. זה חלק ממי שאנחנו. כפי ששני חוקרים הולנדים, מרסל זילנברג וריק פיטרס, אמרו, "המכונה הקוגניטיבית של אנשים מתוכנתת להרגיש חרטה."

כוחה של חרטה / דניאל ה. פינק
מטר, 2023
תרגום מאנגלית: טליה עבו
240 עמודים

דניאל ה. פינק הוא הוא סופר אמריקאי המתמחה בכתיבת ספרות עיון פופולרית