פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "אגודת בנדיקט הסודית" מאת טרנטון לי סטיוארט

פרק שלישי

הצרה עם ילדים או, למה הם נחוצים

ארוחת הערב שלהם הוגשה בחדר אוכל חמים, עם מדפים עמוסי ספרים על כל קיר, וחלון שהשקיף על החצר הפנימית. ציפורי קרדינל-צפוני אדומות צייצו על עץ הבוקיצה מחוץ לחלון הפתוח, רוח עדינה נישאה לתוך החדר, ובאופן כללי הילדים היו במצב רוח הרבה יותר טוב, לאחר שעברו את המבחנים וסוף כל סוף הכניסו קצת אוכל לבטן. רונדה קזמבי כבר הביאה להם קערות של מרק עגבניות וטוסטים עם גבינה שאותם טרפו בלהיטות; עכשיו הניחה על השולחן מגש עם פירות, ובעוד הילדים לקחו לעצמם בננות וענבים ואגסים, היא התיישבה והצטרפה אליהם.

"זה הכול חלק מהמבחן, שתדעו לכם, להיות רעבים ועצבניים. חשוב לראות איך אתם מגיבים כשילדים אחרים מקבלים דונאטס ואתם לא מקבלים כלום, וכמה טוב השכל שלכם עובד למרות שאתם רעבים ועייפים וצמאים. אני חייבת להגיד שכולכם הפגנתם ביצועים למופת. פשוט למופת."

סטיקי, שעדיין היה קצת רגיש בנוגע להתנהלות שלו במבוך, אמר, "לא הייתי אומר שהביצועים שלי היו למופת. לא הבנתי את הפתרון וגם לא מצאתי קיצור דרך, פשוט הלכתי מחדר לחדר כמו אידיוט."

"אל תמעיט בערך עצמך," אמרה רונדה. "אני בטוחה שרק מעט אנשים מסוגלים לעשות את מה שאתה עשית בפעם השנייה, כשחזרת על כל המהלכים שלך בדיוק. עשית למעלה ממאה פניות!"

"אני לא חושב שהייתי מסוגל לעשות את זה," אמר רייני.

"אני יודעת שלא הייתי מסוגלת לזה," אמרה קייט בפה מלא ענבים.

סטיקי השפיל את ראשו.

"חוץ מזה, אתה לא הילד היחיד בעולם שהסתבך במבוך," אמרה רונדה. "כשאני נכנסתי אליו בפעם הראשונה הלכתי לגמרי לאיבוד."

"את הלכת לאיבוד במבוך?" אמר סטיקי. אוזניהם של האחרים הזדקפו.

"הו, כן, לפני כמה שנים, כשעברתי את אותם המבחנים. חשבתי שאני מאוד חכמה, מפני שמיד ידעתי שאני נמצאת במבוך של חדרים זהים. לעיתים קרובות אני מסוגלת לחוש דברים כאלה. 'טוב,' חשבתי לעצמי, 'אם לכל חדר יש שלוש יציאות, ואני תמיד אצא מצד ימין, אז אני אגיע לחלק האחורי צ'יק צ'ק, בחצי עיגול.' כמובן שמר בנדיקט חשב על זה."

"מי זה מר בנדיקט?" שאל רייני.

"מר בנדיקט הוא הסיבה שכולנו כאן. אתם תפגשו אותו אחרי ארוחת הערב."

"מה קרה לך במבוך?" שאלה קייט.

"טוב, אם עושים את מה שאני עשיתי," המשיכה רונדה, "אחרי החדר השישי מגיעים למבוי סתום, ואז התוכנית הקטנה והנבונה יורדת לטמיון. הייתי כל כך מתוסכלת שלא טרחתי לנסות לפתור את לוחות העץ. במקום זה פשוט ניסיתי ללכת בעקבות החצים הירוקים כמה זמן – לעיתים קרובות ירוק משמעו 'סע' – וכשזה לא עבד ניסיתי את האדומים. כשכבר עלה על דעתי מה הפתרון, עברה כמעט יותר משעה."

"ובכל זאת עברת?" שאל סטיקי, שהתמוגג לשמוע על מישהו אחר שהייתה לו בעיה עם המבוך.

"ברור שהיא עברה," אמרה אשת העיפרון, שנכנסה לחדר האוכל. "רונדה הייתה הילדה הכי מחוננת שהשתתפה אי-פעם במבחנים. היא הייתה כל כך טובה בכל השאר, שהיא הייתה עוברת בכל מקרה, ולא משנה מה היה קורה במבוך."

"אל תהיי מצחיקה," אמרה רונדה. "אם את לא האדם הכי חכם שהשתתף אי-פעם במבחנים, אז אני מלכת אנגליה."

לשמע הדברים האלה, לחייה של אשת העיפרון נעשו אדומות כמו השיער שלה.

כפי שכבר הודה, סטיקי התבלבל לעיתים קרובות כשהתרגש, ובמהומה הזאת של תעלומות ותגליות, הוא בקושי הצליח לחשוב בבהירות. "מה אמרת על זה שאת מלכת אנגליה?" שאל את רונדה. "זאת איזו חידה?"
רונדה צחקה. "זאת רק הייתה בדיחה, סטיקי. אני לא ממש מלכה, אתה יודע, ואני גם לא מאנגליה. נולדתי בארץ ששמה זמבּיה, והביאו אותי לסטונטאון כשהייתי ילדה."

"זמביה? אם כך דיברת צ'יבֶּמְבָּה, או שפה אחרת מלשונות הבַּנְטוּ?"

"נכון, צ'יבמבה," ענתה רונדה המופתעת. "ואיך לכל הרוחות אתה יודע את זה? אתה דובר את השפה?"
"הו, לא, אני בטוח שלא הייתי מצליח. אני מסוגל לקרוא את רוב השפות, אבל מתקשה לדבר שפה שאינה אנגלית. אני לא מצליח לגרום ללשון שלי לעשות מה שהיא אמורה לעשות."

רונדה חייכה. "בימינו גם אני בקושי מסוגלת לדבר צ'יבמבה – עבר המון זמן." היא העניקה לו מבט רב-משמעות. "רק לעיתים נדירות אני נתקלת במישהו שיודע איזה שפות מדברים בזמביה, על אחת כמה וכמה מישהו שיודע לקרוא אותן."

"סטיקי יודע לא מעט דברים," אמר רייני.

"חבל שהוא לא יודע מתי אנחנו אמורים להיפגש עם מר בנדיקט הזה," אמרה קייט. "זה היה יום נורא ארוך, ואני ממש רוצה לדעת מה הסיפור."

"בעניין הזה," אמרה אשת העיפרון, "הסיבה שבאתי היא כדי להודיע לכם שמר בנדיקט מוכן לפגוש אתכם. הוא מחכה בחדר העבודה שלו."

"מה עם הנוספת?" שאלה רונדה קזמבי.

"מסתבר שהיה איזה עיכוב. מר בנדיקט אמר שעכשיו ייפגש עם הילדים האלה, והיא תוכל להצטרף אליהם כשתגיע."

הילדים רצו לדעת מי זאת הנוספת, אבל לא היה זמן לשאלות, מפני שרונדה ואשת העיפרון הובילו אותם החוצה מהחדר, לאורך מסדרון ארוך, אל חדר העבודה של מר בנדיקט.

כמו כל חדר אחר בבית הישן, גם חדר העבודה של מר בנדיקט היה גדוש ספרים. ספרים על מדפים שהגיעו עד לתקרה הגבוהה, ערימות ספרים על הרצפה, ספרים שהחזיקו עציץ סיגלית שהייתה זקוקה נואשות למים. על ארבעה כיסאות שסודרו מול שולחן אלון היו ספרים נוספים – שרונדה ואשת העיפרון הזיזו כדי שהילדים יוכלו לשבת – ועל השולחן עצמו היו אפילו עוד ספרים, שסודרו במגדלים עקומים ולא יציבים. הילדים התיישבו במקומותיהם והביטו סביב החדר. מלבד הספרים, הריהוט והסיגלית, נדמה היה שהוא ריק.

"חשבתי שאמרת שהוא מחכה לנו," אמרה קייט.

"ואכן חיכיתי," אמר קול, ומאחורי השולחן הגיח איש ממושקף, ירוק עיניים ולבוש בחליפת משבצות ירוקה, שעד כה הוסתר על ידי ערימות הספרים. השיער הלבן הסמיך שלו היה מדובלל ופרוע, האף שלו היה גדול למדי וגבשושי כמו ירק, ולמרות שניכר שרק לאחרונה התגלח, נראָה שהוא עשה זאת ללא עזרת מראה, מפני שפה ושם על סנטרו וצווארו היו חתכים מסכין הגילוח, ופה ושם גם זיפים לבנים שפיספס לחלוטין. זה היה מר בנדיקט.

מר בנדיקט הקיף את השולחן כדי לברך את הילדים בחיוך ידידותי, לחץ את ידיהם וקרא בשמותיהם. ותוך כדי שעשה כך, רונדה קזמבי ואשת העיפרון הלכו בעקבותיו, עמדו משני צדדיו כשעבר מילד לילד. כשצעד לאחור להישען על השולחן, שתי הנשים שוב הלכו בעקבותיו ונעמדו קרוב משני הצדדים, משגיחות עליו בהבעה ערנית, כמו מודאגות ממה שהוא עשוי לעשות. זה היה מאוד משונה, ולגמרי לא מרגיע.

"דבר ראשון, ילדים, אני רוצה לברך אתכם," אמר מר בנדיקט. "כולכם התעליתם על עצמכם היום. ברור שיש הרבה מה להסביר, אבל אני חושש שצריך לחכות עוד קצת עם ההסברים, עד שתצטרף אלינו עוד מישהי." הוא הוציא שעון כיס, בדק את השעה ונאנח. לאשת העיפרון הוא אמר, "מספר שתיים, שמעת משהו ממר חוויאר על החברה הצעירה הנעדרת?"

"עדיין לא," אמרה אשת העיפרון. "אבל הוא אמר שבטח בקרוב."

"את מוכנה ללכת לפגוש אותם? אני רוצה להיות בטוח שהיא תאכל משהו."

אשת העיפרון נעצה בו מבט ספקני.

"אני אהיה בסדר," הבטיח לה. "רונדה פה איתי."

אשת העיפרון יצאה בהנהון לא בטוח.

"קראת לה מספר שתיים?" שאלה קייט.

"היא מעדיפה להשתמש בשם הצופן שלה," הסבירה רונדה. "היא מתביישת בשם האמיתי שלה. בלי שום סיבה של ממש, אם אתם שואלים אותי. זה שם בסדר גמור."

"מסיבות טובות או שלא, לכולנו יש דברים שאנחנו מתביישים בהם," אמר מר בנדיקט, שנתן מבט רב-משמעות בסטיקי, שמיד התחיל לנקות את המשקפיים.

קייט ורייני הביטו זה בזה בתמיהה.

"אני יודע שיש לכם שאלות," אמר מר בנדיקט, "ועכשיו אולי אוכל לספק כמה תשובות, אם כי חלק מהתשובות חייבות להגיע מאוחר יותר. מה מטריד אתכם?"

"הייתי רוצה לדעת למי אנחנו מחכים," אמרה קייט.

"על זה אני יכול לענות. שמה הוא קוֹנְסְטָנְס קוֹנְטְרֶר, שכמוכם גם היא השתתפה במבחן. אני חייב לומר שהיא הדהימה את כולנו. ילדה משעשעת ביותר. רונדה, כמה עפרונות אמרת שהביאה איתה בבוקר?"
"שלושים ושבעה," אמרה רונדה תוך ניד ראש. "אומרים לה להביא אחד, והיא מביאה שלושים ושבעה."

"איך את יודעת?" שאל סטיקי.

רונדה משכה בכתפיים. "היא אמרה לי בעצמה. זוכר את תעלת הניקוז? קונסטנס עצרה לעזור לי, אבל במקום לנסות להשיב את העיפרון שלי, היא פשוט פתחה את מעיל הגשם שלה. היו לה כיסים על גבי כיסים מלאים בעפרונות. 'שלושים ושבעה,' אמרה. 'קחי איזה שבא לך.'"

"זאת לא רמאות?" שאלה קייט. "למה היא לא נפסלה?"

"זה בהחלט היה סיכון מצדה," אמר מר בנדיקט. "עם זאת, היא סירבה לקחת את התשובות למבחן שרונדה הציעה לה, ומטרת המבחן לא הייתה לראות אם אתם מביאים רק עיפרון אחד, אתם יודעים. העיפרון עצמו היה חסר חשיבות."

רייני היה סקרן בנוגע לעניין אחר. "למה היא לבשה מעיל גשם? היה בהיר ושמשי היום."

"אתה מאזין דרוך," אמר מר בנדיקט. "זה ישרת אותך היטב – ישרת את כולנו היטב, אני בטוח. באשר למעיל הגשם, אני מאמין שלבשה אותו כדי להסתיר את העפרונות."

"אבל למה להביא את כל העפרונות האלה?" שאלה קייט בכעס. "זה מגוחך!"

"אם זה מצחיק אותך, קייט," אמר מר בנדיקט, "אולי תמצאי שגם חלק מהתשובות שלה למבחן מהנות. בואו נראה, אני מאמין שהן נמצאות פה." הוא נעלם מאחורי השולחן, ושוב זכה לליווי צמוד של רונדה, שעמדה על המשמר כשדיפדף בניירות כאלה ואחרים. בזמן שחיפש, יכלו הילדים לראות רק את קודקודו הפרוע.

"אה, הנה זה," אמר ושוב הקיף את השולחן. כמו קודם, רונדה התמקמה קרוב לצדו. הוא סרק את העמודים. "הו, הנה תשובה שנונה. זוכרים את השאלה הזאת מהמבחן הראשון? 'מה לא בסדר בהצהרה הזאת?' ואתם יודעים מה קונסטנס כתבה בתשובה? היא כתבה, 'מה לא בסדר איתכם?'" זה גרם למר בנדיקט לצחוק – פליטה חורקנית, מהירה וגמגמנית של אוויר – הוא נשמע קצת כמו דולפין.

פניהם של הילדים התקמטו בבלבול.

"הנה עוד דוגמה," אמר מר בנדיקט. "זוכרים את זה? יש פה צילום של לוח שחמט שרק רגלי שחור אחד בו אינו נמצא במיקום ההתחלתי שלו, והשאלה היא, 'על פי חוקי השחמט, האם המיקום הזה אפשרי?' קונסטנס כותבת בתגובה, 'חוקים ובתי ספר הם כלים לטיפשים – בעיניי הם לא שווים יותר משני פשפשים!'"

שוב צחק מר בנדיקט את צחוק הדולפין שלו. הפעם הוא לא הצליח להפסיק, אלא צחק חזק יותר ויותר, עד שדמעות הופיעו בעיניו. ואז, ללא אזהרה, עיניו נעצמו, סנטרו נשמט על החזה, והוא נרדם.

רונדה ניתרה קדימה לתפוס את משקפיו, שהחליקו מאפו. למרבה המזל מר בנדיקט נשען על השולחן – כשהוא נרדם הוא רק גחן מעט קדימה, ולא נפל אל הרצפה. ובכל זאת, רונדה אחזה אותו בעדינות סביב המותניים ואמרה, "מהר, שאחד מכם יביא לי כיסא."

קייט ניתרה על רגליה ודחפה את הכיסא שלה לכיוונו של מר בנדיקט. רונדה הנמיכה אותו לתוך הכיסא, והניחה את הראש שלו בתנוחה נוחה. הנשימה שלו נעשתה עמוקה יותר והפכה לנחרה עדינה, כאילו הוא ישן מזה שעות.

רייני, שהתאושש מההפתעה שלו, הבין למה רונדה ומספר שתיים עמדו כל כך קרוב למר בנדיקט כשהוא התהלך. אם הוא נרדם ככה לעיתים קרובות, הוא בטח מסתכן בנפילות לא נעימות.

"הוא בסדר?" לחש סטיקי.

"הוא בסדר גמור," אמרה רונדה. "הוא יתעורר עוד רגע. לעיתים נדירות הוא ישן יותר מדקה או שתיים."
ואכן, תוך כדי שדיברה, ריפרפו עפעפיו של מר בנדיקט ונפתחו, והוא קם בחופזה מהכיסא ואמר, "אה." הוא הוציא את שעון הכיס, צימצם עיניים להביט בו, ואז שלח יד אל גשר האף, כמו מחפש משהו. "אני חושש שאני לא מסוגל לקרוא בלי המשקפיים."

"הנה," אמרה רונדה והעבירה לו אותם.

"תודה." כשמשקפיו על עיניו בחן מר בנדיקט את השעון והינהן בסיפוק. "אם כך, רק עוד כמה רגעים. זה טוב. ממש לא הייתי רוצה לגרום לכם לחכות יותר מדי." הוא פיהק בעוצמה והעביר אצבעות מנומנמות בשיער, כפי שאנשים עושים לעיתים מזומנות כשהם רק מתעוררים, מה שככל הנראה הסביר את המצב המבולגן של השיער שלו.

"זה עוד דבר שאני צריך להסביר לכם," אמר מר בנדיקט. "אני סובל ממצב שנקרא נַרְקוֹלֶפְּסְיָה. נִרדמוּת. שמעתם על זה?"

"בטח, זאת הפרעה שמאופיינת בהתקפים פתאומיים ובלתי נשלטים של שינה עמוקה," אמר סטיקי, ואז השפיל את הראש בביישנות. "לפחות, זה מה שכתוב במילון."

"המילון מדייק, למרות שהמצב מופיע בצורות שונות אצל אנשים שונים. ההתקפים שלי נובעים בדרך כלל מרגשות עזים. מסיבה זאת אני לובש חליפת משבצות ירוקה – לפני שנים גיליתי שלבּד משבצות ירוק יש עליי השפעה מרגיעה – ומנסה להישאר תמיד שליו. יחד עם זאת, פה ושם אני חייב להרשות לעצמי צחוק הוגן, אתם לא חושבים? מהם החיים ללא צחוק?"

הילדים, שחשו אי-נוחות, הינהנו בנימוס.

"אם כך, איפה הפסקתי? אה, כן, קונסטנס. אני מבין שהתשובות שלה לא שיעשעו אתכם כפי ששיעשעו אותי. אבל אני לא בטוח – אולי צחקתם בזמן שישנתי?" הוא הביט בהם בתקווה, אבל נתקל בהבעות ריקות. "אני מבין. טוב, אולי זה יהיה משעשע בעיניכם: במקום לענות על השאלות במבחן השני, היא כתבה שיר ארוך על האבסורדיות שבמבחן ובחוקים שלו, ובמיוחד על השלב הרביעי החסר – מה שהזכיר לה חורים בדונאטס, מסתבר, מפני שזה היה הנושא לשיר השני שלה. מסתבר שהיא מאוד מרוגזת מזה שבכל דונאט יש חור. היא מרגישה נגזלת. אני זוכר חריזה הולמת במיוחד של 'אין שוקולד ואין שבבים' עם 'איזו מאפייה של גנבים'. בואו נראה, איפה זה? יש לי את זה..." הוא התחיל לדפדף בעמודי המבחן.

"סליחה," אמר סטיקי. "איך זה שהילדה הזאת עברה את המבחנים אם לא ענתה על אף אחת מהשאלות? זאת אומרת, אם היא אפילו לא ניסתה?"

"ישנם מבחנים," אמר מר בנדיקט, "וישנם מבחנים."

"סליחה?"

"הכול יתבהר במהרה, סטיקי. אה, הנה הם סוף כל סוף."

הדלת נפתחה, ולחדר נכנסה מספר שתיים, שנראתה עצבנית, ואחריה חוויאר, שנראה עגמומי. ואיתם הגיעה קונסטנס קונטרר, שנראתה מאוד, מאוד, מאוד קטנה.

לקח לילדים רגע להבין שקונסטנס הגיעה עם האחרים. העיניים שלהם היו צריכות לנדוד מרחק ניכר כלפי מטה מפניו העצובים של חוויאר, לפני שהגיעו לאלה של הילדה. היא אכן הייתה קטנה במיוחד, וגם מאוד שמנמנה, כך שהיא הייתה בדיוק בגודל ובצורה של ברז כיבוי אש (דמיון שהועצם על ידי האודם בלחייה ומעיל הגשם האדום שלה). הדחף הראשון של רייני היה לרחם עליה – בטח קשה להיות קטנה בהרבה מילדים אחרים – אבל אז קונסטנס נעצה בו מבט זועף, כאילו הוא לגמרי לא מוצא חן בעיניה, והחמלה של רייני הצטמצמה.

מספר שתיים עזרה לקונסטנס להתיישב (זה לא היה כיסא גדול במיוחד, אבל בכל זאת היא נזקקה לעזרה כדי לעלות עליו), ואמרה, "במקום לגמור את המבוך, קונסטנס בחרה לה פינה שקטה והתיישבה לעשות שם פיקניק. לקח לחוויאר לא מעט זמן למצוא אותה."

"אני לא מתנצלת," אמרה קונסטנס.

"וגם לא התבקשת להתנצל," אמר מר בנדיקט. "אני שמח לשמוע שאכלת ארוחת ערב. אז נהנית מהפיקניק שלך? אכלת מספיק?"

"פחות או יותר," אמרה קונסטנס.

"בסדר גמור. תודה לך, חוויאר."

האיש העצוב משך את הכובע על העיניים בהנהון, ויצא מהחדר. בינתיים, מספר שתיים התייצבה בעמדה שלה לצדו של מר בנדיקט, שלאחר שהציג את קונסטנס בפני הילדים האחרים (היא העניקה לכולם כאלה מבטים זועמים שאיש לא הושיט לה יד), התחיל סוף כל סוף להסביר.

"חבריי הצעירים," אמר ופניו נעשו חמורי סבר, "אני אגש ישר לעניין. הייתי רוצה להגיד לכם שעכשיו שעברתם את המבחנים, אתם תפצחו בתקופה נעימה של לימודים. ההפך הוא הנכון: מה שאני עומד להגיד לכם הוא בהחלט לא נעים, לגמרי לא נעים."

הילדים עיוו פנים בתמיהה. הוא צוחק? הוא נראה רציני לחלוטין. אולי גם זה סוג של מבחן – דרך לאמוד את מידת המחויבות שלהם.

"כבר כמה שנים," אמר מר בנדיקט, "שאני עורך את המבחנים האלה בתקווה לגבש צוות ילדים שיעזרו לי בפרויקט דחוף. אולי אתם מודעים לכך שלפני כמה שנים רונדה השתתפה במבחנים, וכמוה גם מספר שתיים. למעשה, ילדים רבים השתתפו במבחנים, ובכל זאת לא הצלחתי ליצור צוות. מה הסיבה? בתור התחלה, מעט מאוד ילדים עוברים את המבחנים. הסיבה הנוספת היא שאלה שכן עברו את המבחנים, לא עברו אותם באותו זמן, ותבינו, זה מהותי. אני לא צריך סתם צוות; אני זקוק לצוות של ילדים. אבל ילדים לא נשארים ילדים לזמן רב, ומכאן נובע הקושי. רונדה הייתה ילדה רק לפני כמה שנים, ומספר שתיים כמה שנים לפניה, אבל כפי שאתם רואים, כיום הן כבר מבוגרות. הן נשארו איתי כעוזרות אישיות – ואכן, הכישרונות השופעים שלהן עזרו לי במידה רבה – אבל כמוני, הן לא יכולות להיות חלק מהצוות."

עד כה, מר בנדיקט לא אמר דבר שנראה לרייני לא נעים במיוחד. אם כבר, הוא התחיל להרגיש אפילו יותר גאה בעצמו, ובחברים החדשים שלו, על שעשו דבר-מה יוצא מן הכלל. ברור היה שמר בנדיקט חושב שיש להם את מה שנדרש כדי להקים את הצוות המיוחד הזה. אבל הוא כבר חש שמר בנדיקט לא מפריח מילים לשווא – אם הוא הבטיח משהו לא נעים, רייני היה בטוח שמשהו לא נעים יגיע. לצדו, סטיקי פירכס באי-נוחות, כנראה כי עלו בו אותן מחשבות. וקייט פשוט הביטה לכיוונו של רייני, ראתה את חוסר הוודאות בעיניו, והינהנה בהסכמה אילמת: החדשות הרעות בדרך.

"אני רואה שאתם שואלים את עצמכם איפה נכנס החלק הלא נעים," אמר מר בנדיקט, "וזה ברור מאליו. אז הרשו לי לומר לכם, אם כך: הפרויקט מסוכן. זוהי משימה מהסוג שעשוי להעמיד את חייכם בסכנה."
כל הילדים הזדקפו בכיסאותיהם.

"אני רוצה שכמה דברים יהיו ברורים לחלוטין," אמר מר בנדיקט. "אין זה מרצוני להציב אתכם בפני סכנות. ההפך המוחלט הוא הנכון: אני מתעב את הרעיון. ילדים צריכים להעביר את זמנם בלימודים ובמשחקים בסביבה בטוחה לחלוטין – זאת האמונה המוצקה שלי. עכשיו, אם נצא מנקודת הנחה שאני אומר את האמת, האם אתם יכולים לנחש מדוע, למרות כל זאת, אני מערב אתכם במשהו מסוכן?"

"למה אנחנו אמורים להניח שאתה אומר את האמת?" קונסטנס קראה תיגר.

"לצורך הדיון," אמר מר בנדיקט, "הבה נניח שאני דובר אמת."

"אם אתה אומר את האמת," אמר רייני, "אז הסיבה היחידה שאתה מסכן אותנו היא שאתה מאמין שנהיה בסכנה גדולה עוד יותר אם לא תעשה את זה."

מר בנדיקט נקש על אפו הגבשושי והצביע על רייני. "בדיוק. ואני אכן מאמין בכך. למעשה, אני בטוח שאתם – ועוד אנשים רבים מספור – ניצבים בפני סכנה כבר ברגעים אלה, ושהסכנה הזאת רק תחריף."
סטיקי השתעל ומילמל משהו על זה שהוא צריך לשירותים.

מר בנדיקט חייך אליו בנועם ואמר, "סטיקי, אל חשש, אתה לא מחויב להצטרף לצוות. הייתי רוצה להסביר קצת יותר, ואחרי זה תוכלו לבחור אם להישאר או ללכת. הוגן?" אחרי היסוס של רגע סטיקי הינהן, ואז מר בנדיקט הוסיף, "עכשיו, אתה באמת חייב ללכת לשירותים, או שתוכל להתאפק עוד כמה דקות?"

סטיקי באמת היה חייב, אבל הוא אמר, "אני יכול להתאפק."

"טוב מאוד. עכשיו, כדי להמשיך ולהסביר, אשאל אתכם שאלה נוספת. מה הדבר שיש לארבעתכם במשותף? אתם יכולים לומר לי?"

"כולנו עברנו את המבחנים המשעממים שלך," אמרה קונסטנס.

"כולנו מחוננים," אמרה קייט.

"כולנו ילדים," קרא סטיקי.

מר בנדיקט זיכה כל תשובה בהנהון, ואז הביט ברייני, שאמר, "כולנו לבד."

מר בנדיקט הרים את גבותיו. "מה גורם לך לחשוב כך?"

"בתור התחלה," אמר רייני, "המודעה בעיתון פנתה לילדים ולא להורים, מה שגורם לי לחשוב שחיפשת ילדים שאולי אין להם קרובי משפחה. מעבר לזה, במבחן הראשון היו הרבה הורים, אבל אחרי זה, בבניין מונק, ראיתי רק קבוצה קטנה של הורים שהמתינו – ואני יודע שלפחות חלק מהילדים הגיעו לבדם. והנה אנחנו כאן. אני יתום, אמא של קייט מתה כשהייתה תינוקת ואז אבא שלה נטש אותה, ובעניינה של קונסטנס אני רק מנחש, אבל באשר לסטיקי, טוב... אני מצטער, סטיקי, אבל אני חושב שהסתרת משהו. אני חושב שאיכשהו גם אתה לבד."

"לפני שתגיב על זה," אמר מר בנדיקט לסטיקי, שהביט ברייני בהבעת תדהמה, "אני רוצה להגיד לך משהו. תמיד הייתה לי מדיניות נוקשה נגד הכנסת ילדים שברחו תחת חסותי. אלא שלאור הנסיבות, אני מוכן לחרוג מהרגלי. כשיגיע הזמן להחליט אם אתה עוזב או נשאר, קח בבקשה בחשבון שאין צורך להמציא סיפורים. ואם תחליט לעזוב, רונדה ומספר שתיים יעזרו לך. אין לי שום כוונה לשחרר אותך בחזרה לעיר בלי כסף, אוכל או קורת גג."

בשלב הזה סטיקי הפנה את ההבעה הנדהמת שלו לכיוון מר בנדיקט. הוא פתח את פיו לדבר, שקל את הרעיון מחדש, ובסוף השפיל מבטו אל הנעליים.

קייט נשענה לכיוונו והניחה יד על כתפו. "ברחת מהבית, מה?" לחשה. "יש לך יותר אומץ ממה שחשבתי, חבר."

"כולכם עניתם נכון," אמר מר בנדיקט. "כולכם ילדים מחוננים שעברו את המבחנים ה'משעממים' שלי – בדרך כזאת או אחרת – וכולכם הפגנתם תושייה רבה. לדוגמה, אני יודע שקונסטנס התגוררה בחשאי בספרייה ציבורית מצפון לסטונטאון, ושהיא הצליחה לעלות על אוטובוס, ואז על רכבת תחתית, ובסוף על מונית, כדי להגיע לכאן. ואני יודע שקייט התגנבה לרכבת מטען בשיקגו, ואילו סטיקי היה נוסע סמוי על מעבורת. כולכם הפגנתם תחבולנות כזאת או אחרת – ונכון, בצורה כזאת או אחרת, כולכם לבד."

הוא שוב עצר, ועכשיו הביט בילדים במה שנראה כמו תערובת של גאווה רבה וחמלה רבה. למעשה, דמעות עלו בעיניו, והכנות בהבעה שלו כמעט גרמה לרייני – שהתרגל להתעלם מהבדידות שלו – לדיכאון. הוא חש תשוקה עזה לראות שוב את גברת פרומל. האם זה היה רק הבוקר שהפתיעה אותו כשבכתה כאשר הם נפרדו? זה נראה כל כך מזמן.

"אוי," קראה רונדה באותו רגע, מפני שמר בנדיקט, שהוצף תחושות עזות, נרדם. בנחרה רמה פתאומית הוא צנח קדימה לזרועותיהן הקשובות של רונדה ומספר שתיים, שהשכיבו אותו בעדינות על הרצפה.

"מה יש לו?" שאלה קונסטנס.

"הוא סובל מנרקולפסיה," אמרה קייט.

"הוא גונב הרבה?"

"לא, זה קלפטומניה," אמר סטיקי. "מר בנדיקט ישן הרבה."

"טוב, בעיניי זה לא מוצא חן," אמרה קונסטנס בזעף.

"אני מבטיחה לך, קונסטנס," אמרה מספר שתיים, שנראתה רגוזה, "שגם בעיניו של מר בנדיקט זה לא מוצא חן. אף אחד מאיתנו לא אוהב את זה. פשוט אין מה לעשות נגד זה."

לפני שיכלו להגיד משהו נוסף, מר בנדיקט פקח את עיניו, מיצמץ כמה פעמים, והעביר אצבעות בשיער הלבן הפרוע שלו. רונדה אמרה בעדינות, "רק דקה, מר בנדיקט. נרדמת לדקה בלבד."

"באמת? טוב מאוד, אם כך, טוב מאוד. תודה לכן, חברות, כמו תמיד, תודה." הוא טפח על זרועותיהן של רונדה ומספר שתיים, והן עזרו לו לקום על רגליו.

"בדרך כלל זה קורה כשאני צוחק," הסביר לילדים, "אבל לאחרונה גם בגלל דברים אחרים. אז, על מה אני...? אה, כן. בודדים. הבה אספר לכם למה החלק הזה חשוב. בתור התחלה, ילדים ללא אפוטרופוסים מצויים בסכנה שילדים אחרים אינם חשופים לה – את זה אסביר מאוחר יותר, לאלה מכם שיבחרו להצטרף לצוות שלי. דבר שני, זה פשוט יהיה בלתי אפשרי עבורי להעמיד בסכנה ילד שאינו לבד. לא משנה כמה המטרה חשובה, ההורים לא נוטים לשלוח את ילדיהם למצבי סכנה, וכך גם צריך להיות. אבל רצה המקרה שעכשיו אני נמצא בחברת צוות הילדים הטוב ביותר שיכולתי לקוות לו – ליתר דיוק, צוות שקיוויתי לו מזה זמן רב – ואין לנו דקה לבזבז. במילים אחרות, אתם התקווה האחרונה שלנו. אתם התקווה היחידה שלנו."

אגודת בנדיקט הסודית / טרנטון לי סטיוארט
כנרת זמורה דביר, 2023
תרגום מאנגלית: ארז אשרוב
416 עמודים

טרנטון לי סטוארט הוא סופר אמריקאי